ד״ר יגאל נוימן: בלומברג מתחמם

פוסט אורח מאת: ד״ר יגאל נוימן, כלכלן, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת סטנפורד, מורה מן החוץ בבי”ס אריסון למנהל עסקים במרכז הבין-תחומי ובפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב

לפוסטים הקודמים של ד״ר נוימן בפלוג

נדמה שכמעט כמו בספר ההדרכה לבחירות, שתי המפלגות הגדולות בארצות הברית פונות החוצה – הדמוקרטית שמאלה והרפובליקנית ימינה – בזמן הבחירות המקדימות, מתוך כוונה לשוב ולהתחרות על המרכז בבחירות של נובמבר. אלא שהפעם, כך נדמה, שתיהן מסתכנות בחריגה מ״גבולות הגזרה״.  בחירה של סוציאליסט כמו ברני סאנדרס אצל הדמוקרטים תקשה עליהם מאוד לפנות למרכז המפה הפוליטית בבחירות הכלליות. בדומה לכך, בחירה של הרפובליקנים במועמד אבנגליסטי כמו טד קרוז או במועמד פופוליסטי כמו דונאלד טראמפ תקשה גם עליהם לקושש קולות במרכז בואכה נובמבר. בעבר לא זכו מועמדים כאלה לקולות הבוחרים בשלב זה של מערכת הבחירות. 

ברני סנדרס, ניו המפשיר, 7 בפברואר 2016. צילום: טל שניידר

יתר על כן, עצם התמיכה הרצינית בסאנדרס גורמת למועמדת מרכז (באופן יחסי) כמו הילארי קלינטון לפנות שמאלה, כמו שכבר ראינו בציוץ הביקורת שלה על תעשיית הביו-פארמה בספטמבר האחרון, וכיוצא בזה אצל מועמדי המרכז (שוב, היחסי) הרפובליקנים. כמעט מבלי משים, נוצר מצב שבו המפלגות מקצינות ומשאירות את מרכז המפה הפוליטית – המרחב הניכר שבו הבוחרים הם ליברליים בשאלות חברתיות ושמרנים בשאלות כלכליות ותקציביות – ריק. 

Price gouging like this in the specialty drug market is outrageous. Tomorrow I'll lay out a plan to take it on. -H https://t.co/9Z0Aw7aI6h

— Hillary Clinton (@HillaryClinton) September 21, 2015

בישראל, להוותנו, מתמלא הוואקום הזה במפלגת ״מרכז״ אחרת, כמעט בכל בחירות. הדרך השלישית, שינוי של יוסף לפיד, מפלגת הגימלאים, יש עתיד של יאיר לפיד, כולנו של כחלון; כולן התמודדו, בצורה זו או אחרת, על המרחב הפוליטי שבין הליכוד למפלגת העבודה. בארצות הברית המסורת הדו-מפלגתית מקשה מאוד על התאגדות כזו, ויוצאי הדופן הם אלו שמעידים על הכלל. בעת החדשה מדובר בעצם רק במועמדותו של רוס פרו כמועמד שלישי, עצמאי. בהתמודדות הראשונה שלו, ב-1992, זכה פרו לאחוז מכובד (21%) מקולות הבוחרים והמליך, למעשה, את ביל קלינטון על ידי נטילת מספיק קולות מהנשיא המכהן בוש; ובהתמודדות השניה היה פרו לכמעט קוריוז, כשזכה רק ב-8% מהקולות בניצחון המוחץ של הנשיא המכהן קלינטון על צמד הפנסיונרים, בוב דול ופרו עצמו. 

הקיטוב של המערכת הפוליטית האמריקאית בעימות הנוכחי תפור, לכאורה, על מידותיו של מועמד שיכול להכנס למרכז המפה הפוליטית ולמשוך קולות מן המרכז ומהאגף המתון של שתי המפלגות. לכאורה, אמרתי, משום שהריצה כמועמד עצמאי שאינו נסמך על המנגנון של אף אחת משתי המפלגות הגדולות היא מסובכת מטעמים פרוצדורליים ומהותיים.

פרוצדורליים, משום שעל מנת להיכנס לטופס הבחירה ברבות מהמדינות יש להכריז על כך יחסית מוקדם, ובוודאי קודם לוועידות של המפלגות הגדולות שייערכו ביולי; מקובל להניח שהכרזה על ריצה עצמאית אחרי סוף מרץ טומנת בחובה סיכונים רציניים, גם משום הזמן הנדרש להצגת המועמד ודעותיו לציבור הבוחרים במדינת ענק כמו ארצות הברית. אבל גם בהכרזה מוקדמת על ריצה עצמאית יש סיכון לא מבוטל, משום שהמצב הנוכחי בו נראה כאילו המפלגות ימנו מועמדי קיצון ויותירו את מרכז המפה פתוחה לרווחה עלול להשתנות עד לוועידות המפלגה.

ומהותיים, משום שריצה שלא במסגרת מפלגתית דורשת גיוס כסף רב ללא מנגנון מפלגתי מסייע; ומשום שמועמד עצמאי ייתקל בקשיים בהצגת משנתו הפוליטית לציבור ללא מעטה מפלגתי שממסגר את דיעותיו.

מייקל בלומברג, מועמד אפשרי. לשעבר ראש עירית ניו יורק.

מועמד אידאלי לריצה עצמאית הוא כזה שיש לו name recognition, כלומר כזה שרבים מן הבוחרים כבר מכירים אותו ונחשפו לפועלו בתפקידים קודמים, מה שמקל משמעותית על הקמפיין שלו בהצגת דיעותיו לציבור ומאפשר המתנה עד לרגע האחרון בהכרזה על המועמדות מבלי להסתכן שבבוא הבחירות הכלליות יהיו המועמד ודעותיו בגדר תעלומה למצביעים. בנוסף, מועמד אידאלי לריצה עצמאית הוא כזה שלרשותו ממון רב כך שיוכל לממן את הקמפיין באופן פרטי, אם כמתנה מעצמו לקמפיין שלו ואם כהלוואה שתפרע מאוחר יותר מכספי תרומות לקמפיין. 

לכאורה, מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו יורק לשעבר ומייסד חברת המידע הפיננסי הקרויה על שמו, נמצא בעמדת זינוק אידאלית לתפקיד. בלומברג, בן 72, מצוי בעין הציבור זה שנים רבות, בעקבות פעילותו הציבורית כראש עיר מוצלח ואהוד (בוודאי יחסית לביל דה-בלאסיו שנבחר לתפקיד לאחר שבלומברג נמנע מלהציג את מועמדותו ב-2013).

יש לו רקורד ניהולי מרשים, הן במגזר הפרטי כמייסד חברת בלומברג והן במגזר הציבורי כראש עיר שמספר תושביה עולה על מספר התושבים ברבות ממדינות ארה״ב. קשה להאשימו בחוסר ניסיון. ומיליארדי הדולרים שצבר בשוק הפרטי הופכים אותו, בעת ובעונה אחת, לסיפור הצלחה אמריקאי ולמי שיכול לממן את קמפיין הבחירות שלו בקלות רבה מהונו הפרטי הנאמד בעשרות מיליארדים. יתרה מזו, עובדת היבחרו (שלוש פעמים ברציפות!) כמועמד המפלגה הרפובליקנית ולאחר מכן עצמאי לראש אחת הערים הליברליות ביותר בארה״ב מעניקה לו אפיל מיידי אצל האלקטורט שבמרכז המפה הפוליטית. לבסוף, עובדת היותו ראש העיר הגדולה והחשובה בארצות הברית, תפקיד המצוי בעין התקשורת, מבטיחה – עד כמה שניתן להבטיח דבר כזה – שאם יש שלדים בארונו של בלומברג, הם כבר יצאו מזמן לאור העולם. 

לפני כשלושה שבועות הופרח בלון ניסוי בוול סטריט ג׳ורנל – עיתון שבוודאי הינו מקורב לבלומברג מכח עיסוקם המשותף במערכת הפיננסית – לפיו בלומברג שוקל את מועמדותו בנסיבות שנוצרו. כמו כן הראיון שנתן ביום שני שעבר לפיננשיאל טיימס הלונדוני: ״ אני מוצא את רמת הדיון בנאלית באופן מדכאת, ומעליבה את הבוחרים…״ לאמריקאים מגיע ״הרבה יותר טוב.״. מה אם כן עוצר את בלומברג מלהציג את מועמדותו?

מפתה לנחש שמדובר בשילוב של מספר גורמים

א. בגיל 72, ואחרי קריירה מפוארת, לא כל אחד רוצה להיות נשיא ארצות הברית. ראו, כדוגמה, את ג׳ו ביידן שויתר על ההתמודדות ב-2016, אמנם בנסיבות משפחתיות שונות לחלוטין.

ב. אין תקדים לריצה של מועמד לנשיאות ארצות הברית כשהוא שולט – כבעל המניות העיקרי – בכלי תקשורת מרכזי שמסקר, בין היתר, את המירוץ לנשיאות. בלומברג אמנם כבר אינו מנהל את החברה הנקראת על שמו מאז התמודד על ראשות עיריית ניו יורק, אולם עדיין קשה לתאר מצב שכזה בתרבות הפוליטית של ארצות הברית. אפשר רק לתאר את הגילוי הנאות שיצטרך להתלוות לכל כתבה העוסקת בענייני הבחירות. 

ג. לכאורה, הפתרון המתבקש הוא שבלומברג יתרום את המניות המוחזקות על שמו לצדקה, וירוץ כמועמד שהקשר היחיד שלו לחברה שהקים הוא שמו. יתכן שזה מה שיקרה בסופו של דבר, אך אין ספק שתכונוני מס שנועדו להעביר ליורשיו (לבלומברג שתי בנות) לפחות חלק מהונו מבלי לפול למלכודת מס הירושה (estate tax) שעשוי לעמוד על שיעור של 55% מסבכים משמעותית את היתכנות הפתרון הזה. 

ועם כל זאת, אל תתפלאו לקום בוקר אחד ולשמוע שמייקל בלומברג מכריז על מועמדותו העצמאית לנשיאות ארצות הברית, במיוחד אם סאנדרס וטראמפ ממשיכים להצליח בבחירות המוקדמות.

אם אכן בלומברג יקפוץ פנימה, וארה״ב ״תזכה״ בשני מועמדי הקיצון טראמפ וסנדרס – יווצר מצב מעניין. שלושה מתמודדים שנולדו או גדלו בניו-יורק רבתית, שניים מתוך השלושה יהודים. גם זה חסר תקדים.