הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
האם הרצוג עשה פוליטיקה יותר רגשית, מתחשבת, ונאמנה מאשר שלי יחימוביץ’, ולכן הוא זכה? והאם זה אומר שאנחנו בשלים למנהיגים המחוברים לצד הנשי שלהם?
כמו סטריאוטיפים אסורים שמכים בפנים, כך אפשר לסכם את ההתנהלות של יו”ר האופוזיציה היוצאת שלי יחימוביץ’ לעומת המנצח בבחירות על ראשות מפלגת העבודה, יצחק (בוז’י) הרצוג. כמה זה רע לשפוט הכל לפי הנחות המוצא אליהם הורגלנו ובכל זאת, כולנו נופלים לתוך אותן הקלישאות. אף אני עם הקלישאות והסטריאוטיפים להלן.
יחימוביץ’ עבדה בשנתיים פלוס האחרונות באופן יצירתי אך כוחני. היא ניסתה ליצור מנטרה חדשה – לגרום לציבור ללכת לקלפיות על בסיס המצב הכלכלי והחברתי, אך לא צלחה. דרכה לשכנע את הבוחרים ואת חבריה למפלגה היתה קשוחה. רגע האמת, ממנו והלאה אי אפשר היה להתעלם יותר מהיותה שתלטנית היה לפני שנה, יום אחרי הפריימריס במפלגת העבודה. היא הראתה לעמיר פרץ את הדלת וכך פגעה, באופן בלתי הפיך, באלפים במפלגה. אולי היתה צודקת, אך לא חכמה.
היו עוד אבני דרך בשנה האחרונה בנוגע לאופן בו מיצבה עצמה. כמה שבועות לפני תום הקמפיין הכריזה, בצורה נחרצת, שבכל מקרה לא תלך לקואליציה. יחימוביץ’ הוכיחה שהיא אשת עקרונות. מאמינה אדוקה במה שהיא אומרת. אולם הצוות שהקיף אותה ידע (בדיעבד) לסמן את אותו היום עם ההצהרה הלעומתית ההיא, כנקודה בזמן שממנה יחימוביץ’ הפסידה תמיכה ציבורית.
אחרי ההדחה של פרץ, היתה גם חוסר היכולת להידבר עם ציפי לבני (יאמר, גם האחרונה לא ממש הפגינה גישה גמישה). ועוד: הכתף הקרה לבכירי המפלגה מיד אחרי ההפסד בבחירות, ההתעקשות בכל הכוח בועידת המפלגה באוגוסט האחרון בכל מיני סעיפים תקנוניים, עד כדי היגררות לבית משפט. אף אחד לא זוכר היום על מה התעקשה שם, אך זוכרים לה את הסרבנות ואת ההתמדה באמירת לאו.
פוליטיקה היא משחק של כוח. אולם לניואניסים יש משמעות אדירה. מי שנכנסת עם כל האנרגיה וכל העוצמות ‘עד הסוף’, זכתה למפלה.
הרצוג, מן הצד האחר, הוציא מעצמו בשנה האחרונה (ויסלחו לי כל הגברים) את הצד הנשי שלו. הקשיב, הכיל, שיתף פעולה. האופן בו מיצב את עצמו אל מול יחימוביץ’, כאחד מקבוצה, שם מולה מראה תדימיתית הפוכה. הוא שכנע את ח”כ אראל מרגלית ואת ח”כ איתן כבל לרדת מן העץ ולהתייצב לצידו. כל מי שעקב אחרי מה שהתרחש שם בשטח, ראה את השניים הללו מתזזים בכל קצוות הארץ כדי להתייצב באירועים מפלגתיים לצידו של הרצוג.
פוליטיקת ה’אני’ שלה – לא תפסה.
המשחק הקבוצתי שלו – הצליח בגדול.
אם ללכת על פי מיטב האמיתות הרדודות, הרצוג עבד בחלוקת קשב היטב. הוא שימש מספר שתיים נאמן. על קצה הלשון, כמעט יוצאת לי המילה “נאמנה”. מצד אחד ריכז את סיעת העבודה, ובמקביל הטיח ביחימוביץ’ ביקורת מנומסת וניהל נגדה קמפיין עקרוני.
מצביעי מפלגת העבודה משכו הפעם לכיוונה של ‘אמא עבודה’ (הרצוג) והתרחקו מן ה’סכינאית במטבח’ (יחימוביץ’).
לאורך כל הקמפיין, קראתי ושמעתי, על ההפתעה שבהעדר הסולידריות הנשית. מדוע ח”כ מרב מיכאלי לא תמכה ביחימוביץ’? מדוע הנשים לא מצביעות לנשים? אך זה בלט במהלך הקמפיין – להרצוג היתה תמיכה נשית רחבה.
אולי נתתי בפוסט הזה תשובה אפשרית אחת לכך. הצבעה בקלפי – גם אם זו קלפי אירעית בבחירות פנימיות של מפלגה לא גדולה במיוחד – היא עניין רגשי. (א)נשים מצביעים לאדם אליו הם מתחברים ברגש, בנשמה. הפעם, הרצוג הוא זה שנתן תחושה שאליו אפשר להתחבר. הוא זה שעשה פוליטיקה יותר רגשית וככל הנראה, גם יותר נשית.
עמיר פרץ פרש ממפלגת העבודה משום שהוא לא יכול היה לשאת את בכירותה של יחימוביץ מרגע שזו נבחרה.
טענותיו באותה מסיבת עיתונאים שבה הכריז על הצטרפותו ללבני (הצטרפות שהוכיחה את משקלו הפוליטי הזעום) רק הבהירו את מידת האופורטוניזם שלו.
הדברים שאמרה אתמול יחימוביץ כוונו אל פרץ : ״ונשבעתי שלא אעשה ליו”ר הנבחר מה שעשו לי כשנבחרתי. בלי דרישות תפקידים ובלי מס’ 2 משוריין״.
אלמלא ההחלטה החשובה של יחימוביץ על אי כניסה לקואליציה גורלה היה כעת כגורלם של אנשי ״השמאל״ פרץ,מצנע,שלח וגרמן שמשרתים מדיניות של ממשלת ימין ומצביעים פעם אחר פעם בניגוד למצפונם.
לא מפתיע שפתאום עולה וצפה ההצעה לאחד את מפלגת העבודה עם הפיקציה שמכונה ״התנועה״.מי שפועל מאחורי הקלעים למען המהלך הזה מנסה להחזיר את פרץ ומצנע אל מפלגת העבודה דרך הדלת האחורית וגם לצמצם את הפער בין תומכי יחימוביץ ותומכי הרצוג בסיעת העבודה.תהיה לכך משמעות ברגע שהרצוג ינסה להצטרף לממשלת נתניהו.
אני כלל לא אתפלא אם יחימוביץ נטולת התארים הרשמיים תמשיך להיות המנהיגה המובילה של המפלגה.
אגב,משעשע ביותר היה לקרוא בימים האחרונים (לפני ואחרי שנודעו התוצאות) את הגעגועים לימי המערך ולימי ״התפארת״ (כפי שכינה אותם עוזי ברעם) של ימי רבין פרס.
המערך היה גוף פוליטי מסואב ורקוב ובימיהם של רבין ופרס נולד והתעצם מפעל ההתנחלויות והתהדק והשתכלל מנגון הכיבוש בגדה המערבית,ברצועת עזה ובלבנון.
ארצה כלבלבי המשמרת הצעירה. הפסדתם, לכו למלונה.
לרדת מהעץ או לרדת מהגדר?
הביטוי הוא לא לרדת מן העץ? קחו סולם כדי להוריד את עצמכם מן העץ שטיפסתם עליו? אני טועה?
לטעמי זה הרבה יותר מרק הבחירה הרגשית/ והאישית, למרות שהכוחניות שיחימוביץ’ שידרה בוודאי לא עזרה לה.
יש כוח גדול מאוד במפלגת העבודה שלא אהב את הכיוון של שלי, שרוצה פוליטיקה פחות לעומתית ויותר ממלכתית. למשל הטור של ארי משגב היה מאוד כזה. ככה שלדעתי, יש “במהפך” הזה הרבה יותר מהחלפת המנהיגה הקרירה במנהיג חם, יש בה סמן איזו סוג של מפלגת עבודה נקבל בזמן הקרוב. ומאיזה סוג של שיח אפשר לשכוח.
אמנון, בסדר, מה שאתה אומר מתיישב עם מה שכתבתי.
לא מקבל את הדברים.
קודם כל, אין ספק ששלי היא אדם קשוח יותר מבוז’י, ושהוא אדם רך בהרבה מטבעו. אבל מסיבה שאני מתקשה להבין אותה, לאורך כל הפוסט הוצג הפער הזה מפרספקטיבה מאוד חד צדדית, הרואה בהרצוג כסמל האנושיות והרגישות וביחימוביץ’ כסמל הכוחנות והשנאה. הרי בדיוק באותה המידה ניתן לומר ששלי היא אדם ערכי יותר, נחוש יותר, איתן יותר בדעתו, היודע להתמודד טוב יותר עם לחצים, בעל עמוד שדרה מוצק יותר, שעומד על שלו ולא מנסה לרצות את סביבתו בכל מחיר – בעוד הרצוג מייצג זגזגנות, דרך אידיאולוגית מעומעמת ומטושטשת, רכות יתר, צורך תמידי באהדה מכל עבר וכו’ וכו’.
שנית, אני חושב שברור לכל מי שמכיר את הדינמיקה במפלגת העבודה ולו על קצה המזלג, או סתם מבין את אופיה של הפוליטיקה, שלא התנהלותו הרגישה והכה אנושית של בוז’י היא שגרמה למרב מיכאלי לתמוך בו, אלא מתח אישי מול שלי יחימוביץ’. האם ההחלטה שקיבלה אינה לגיטימית? כמובן שלא כך הדבר. זאת הייתה החלטה לגיטימית. אבל הניסיון לכתור לה כתרים אידיאולוגיים נראה לי די מאולץ. יש הלימה רבה בין שלי למרב, גם ברמה הביוגרפית, גם ברקע שלהן, גם בעמדותיהן וגם באופיין. גם מרב היא אחת שלא מפחדת לעצבן מאסה גדולה של אנשים כשהיא חושבת שהדבר נחוץ (והיא עושה זאת באופן פרובוקטיבי הרבה יותר), גם מרב אחת שלא מפחדת לומר את עמדותיה, גם מרב העלתה על סדר היום הציבורי במשך שנים נושאים שהתקשורת בחרה להדיר מסדר היום שלה, גם מרב מתנגדת לכניסה לכל ממשלה מתוך אותה פשרנות ואופורטוניזם המאפיינים את הרצוג ודומיו, גם מרב סולדת מההידבקות התמידית למיינסטרים ולקונצנזוס שהרצוג ודומיו מובילים, גם למרב יש עמוד שדרה אידיאולוגי יציב וחזק, בדיוק כמו לשלי, ובניגוד לבוז’י. אין איזושהי שפה משותפת אמיתית בין בוז’י למרב. מה שיצר את החיבור ביניהם זהו הצורך של בוז’י בכוח נשי מאזן לצידו מחד, ויחסי השנאה בין מרב לשלי מאידך. זה הכול.
אני חייב להוסיף עוד משהו: יש משהו מאוד לא פמיניסטי בפוסט הזה. הרי אחד הטיעונים הקבועים שבהם משתמשים הארגונים הפמיניסטיים – ובצדק מוחלט, יש לציין – זה שנשים חזקות ועקשניות תמיד נתפסות כ”רעות”, כ”ביצ’יות”, בעוד שהתנהגות כזאת, כשהיא מגיעה מגבר, מתקבלת בטבעיות יתרה. דווקא כמי שמרימה את הדגל הפמיניסטי, הייתי מצפה שתדעי להעריך את קשיחותה של שלי יחימוביץ’ ותראי בה כמודל לחיקוי עבור נשים נוספות, שמפחדות לעתים לשאוף להגיע לעמדות הובלה ולהיתפס גם כן כ”ביצ’יות”, ושלא תציגי זאת כמשהו שלא הולם נשיות. מאחורי החלוקה נוסח ”הרצוג מייצג נשיות, יחימוביץ’ גבריות” אין שום דבר פרוגרסיבי ופמיניסטי, לצערי, אלא בדיוק אותה תפיסה סטריאוטיפית נגדה הפמיניזם אמור למחות. לתשומת ליבך.
מעבר לניתוח עצמו, אותי הכי משעשע בטור הזה – שהצלחת לפרק ולנמק, אחת לאחת, את כל הסיבות: מדוע העדפה מתקנת לנבחר ציבור, בגלל היותה אישה, הנה שגויה מיסודה …
בטור שלך, שתי נשים מצליחות בפוליטיקה הישראלית ואשר ולפחות לפי דברייך נעדרות כל סממן שאת ואחרות מיחסות לנשים ולכן כה חשוב שישולבו בפוליטיקה ובתפקידים בכירים …
אז מסתבר שאין כללים ואי אפשר לחזות ורצוי ונכון להתבסס על איכות פרטנית של אדם ולא מגדר.
בקיצור, נקרעתי מצחוק.