ההתמרכזות של יעלון

נאום משה יעלון אתמול בערב בכנס הרצליה היה הצעד שלו לכיוון המרכז הפוליטי. אחרי נאום ההתפטרות, ההתרפקות על ערכים, וההודעה הברורה שפניו להתמודדות ולהנהגה – נותר להבין איך הוא שואף למצב את עצמו.

עמית סגל ציין אתמול שיעלון הולך על טיקט פחות אלקטורלי: דמוקרטיה ומוסר. אבל אני חולקת עליו, לפחות על החלק הזה של הניתוח.

לבוחרים בארץ יש 2 נושאים חשובים: ביטחוני-מדיני וכלכלי-חברתי. יעלון מתמקד בנושא שלישי: דמוקרטיה ומוסר. זה נושא משמעותי אבל לא מאוד אלקטורלי>>

— עמית סגל Amit Segal (@amit_segal) June 16, 2016

יעלון מכוון למרכז הפוליטי. הוא לא יוותר על הטיקט הבטחוני ולא יהיה לו קשה מדי לעצב את המסרים הבטחוניים כראות עיניו. מי יכול להתחרות בשר בטחון ורמטכל לשעבר בתחום העשייה הציבורית?

במרכז המפה הפוליטית, איפה שישבה פעם קדימה והיום יושבים כחלון ולפיד  – קיים ואקום תמידי. כחלון ולפיד ממלאים אותו ברגעים אלה, אולם אם יש דפוס אצל הבוחרים הישראלים הוא העדר נאמנות למפלגות מרכז.

עצמאות, אומץ, יחד, שינוי, הדרך השלישית, הגילמאים, ד״ש, חץ, התנועה – כולן האבא והאמא והסבתא והסבא של כולנו ויש עתיד. הן באות והולכות ומצביעי המרכז לעד נעים ממפלגת אח למפלגת אחות ואל הבן דוד הצעיר החדש.

תגיע מפלגת יעלון: ׳חוסן לאומי׳ או ׳אחדות דמוקרטית׳ או ׳ציבוריות אחראית׳ או ׳איכות מנהיגותית׳ או ׳שלנו׳, ׳איתנו׳ ועוד. תנו לי שעתיים ומחולל השמות שלי ינפק עוד 100 שמות. אולי יעלון יבחר ב׳אחריות לאומית׳ ומעניין אם מי מן הקוראים של הפלוג זוכר מי היתה ׳אחריות לאומית׳ לכמה רגעים. ומפלגת המרכז החדשה תיכנס לואקום הזה הקרוי מרכז ותתחיל לכרסם בכל האחרים.

במרכז ניתן לכונן מפלגה של כ 5/6 מנדטים ביום סגרירי (התנועה, לבני) עד 28 מנדטים ביום בהיר (גם לבני, קדימה). עם 30 ומעלה כבר אפשר לזכות בכתר. האם המרכז ינדוד מלפיד וכחלון למחוזות חדשים? התשובה נעוצה חלקית בביצועי שר האוצר הנוכחי, ונעוצה חלקית במשיכה הציבורית אל שר האוצר הקודם ובכל מקרה, אף אחד לא מבטיח להם את יומם בקלפי. יש עוד משתנים רבים, ומעל להכל נמצאים 48 האחרונות לפני בחירות בהן עשוי להתרחש סחף אדיר לכל מיני כיוונים. מי שנמצא בלב הסחף ברגע המתאים, עשוי לקלוט את הקולות.

כיצד יודעים שהמרכז הפוליטי נזיל וכל מי שיבוא לשם יקטוף את הבוחרים?

הנה, דוגמה מהיום: בצהרי היום ברשת ב׳ התפרסם סקר פוליטי (רן בנימיני, חנן קריסטל, גיל ליטמן). אחת השאלות היתה מי ראוי לתפקיד ראש הממשלה ונערך פילוח גם למידת הנאמנות של בוחרי מפלגה מסוימת למנהיג העומד בראש.

שימו לב, שמצביעי הליכוד יציבים בתמיכתם בנתניהו (70%) לעומת יעלון (8%). לעומת זאת בקרב מצביעי כולנו, 27% מעדיפים את יעלון או לפיד והם לא נוקבים בשמו של כחלון. מצביעי הבית היהודי מעדיפים את נתניהו (63%) אך הם ״כלואים״ בימין וממילא לא יזרמו למרכז. מצביעי לפיד בטוחים יותר במנהיג המפלגה שלהם (56%), אך היכן כל שאר תומכי יש עתיד?

מה זה מלמד? לפחות חלק מן המנדטים של המרכז שוכבים שם באמצע מחכים שמישהו יבוא ויחטוף אותם.

יאמר, שכל המפלגות והגופים הקיימים עשויים להרוויח (אולי) מאיחוד ביניהם וגם מכינון מנגון פריימריז פתוחים (כפי שמציעה ציפי לבני) בו ציבור מעוניין ידרג את יעלון, כחלון, לפיד, לוי-אבקסיס, סער, לבני, פירון ועוד. ההתנהלות האנטי-דמוקרטית של לפיד וכחלון בשנים האחרונות בעוכריהם. ככה לא אמורות להיראות מפלגות בשיטה דמוקרטית, בטח לא מפלגות תאבות שלטון. ככל שימשיך המרכז הפוליטי בישראל להתנהג כקומץ דיקטטורים נטולי חיבור ערכי למהות דמוקרטית, אין להם סיכוי להיחשב בעין הציבור כראויים להחליף את הליכוד או את מפלגת העבודה (אשר אמנם לא בשלטון, אך המותג שלה עדיין יותר חזק משל המרכז). וכדאי לזכור: למעט מקרה אחד (קדימה), רק מפלגות המותג הדמוקרטיות בישראל הצמיחו ראשי ממשלה.