הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
מפלגת העבודה נפנפה בגאווה בשיבוץ שיעורים גבוהים של נשים במוסדות המפלגה (ועידה, מועצות סניפים) – אבל כצפוי לא מבצעים שם את הצעד הנוסף והמתבקש והוא שינוי תקנון המפלגה כך שהייצוג המגדרי ברשימת המפלגה לכנסת יוצב על לפחות 40%.
הנה סעיפי התקנון לשינוי בועידת המפלגה שתתקיים בשבוע הבא. ממה שאני מבינה, אין שינוי ואין הבטחת ייצוג נשים מעל ל 20%. זה אפילו לא על הפרק. הדבר היחיד, שאולי ידובר בו, זה שיו”ר המפלגה (אישה), לא תיספר כאחת מן ה 20%, כדי לאפשר לנשים אחרות להיכלל במכסה.
“הבטחת ייצוג של 20% הקיימת במפלגה כיום יוצרת מצב כאוב המוכר לכולנו בו הנשים מתחרות זו בזו אך ורק על המקומות המשוריינים. בפועל מהווה השריון במפלגה תקרת ייצוג במקום רף תחתון, ומגביל את הנשים במקום לקדם אותן אל עבר ייצוג שווה”, כך כתבה המתמודדת במפלגה, לילי בן-עמי.
בן-עמי צודקת. הנסיון ממדינות סקנדינביה מלמד, שרק הקביעה של רף ה 40% לבני המין הפחות מיוצג (בעתיד: גברים) חוללה שינוי. חלק מן המדינות שם כבר מבטלות את חוקי האפליה המתקנת, כיוון שהגיעו לשוויון מלא.
מיכל גור, פעילה במפלגת העבודה פתחה קבוצה בפייסבוק ‘הפעם חובה רשימה שווה’. היום בערב מתכנסים חברים ממפלגת העבודה בירושלים, כדי לדחוף את העניין, אבל רוב המתכנסים והמתכנסות לא רוצים להצהיר על תמיכה ב 40% בגלוי, פן זה יפגע להם בקשרים ובבריתות.
האם העובדה שיש אישה שהיא יו”ר המפלגה, בפעם הראשונה מזה עשרות שנים תסייע להם לדחוף את העניין? או שמא יחימוביץ’ בכלל לא בענייין?
אגב, על פניו, יש במפלגת העבודה המון מתמודדות. יתכן וראשי המפלגה מפנטזים על כך שממילא יכנסו נשים בכוחות עצמן, כתוצאה מכך שיש מספר רב של מועמדות. נסיון החיים מלמד שזה אף פעם לא עובד.
סתיו שפיר היא מועמדות בולטת, צעירה ומרשימה. אבל היא לא לבד. לילי בן-עמי, שמנסה להעלות את המודעות לרף ה 40%, היא מתמודדת נוספת. מיכל בירן, יו”ר המשמרת הצעירה, נחשבת בקרב רבים למתמודדת חזקה, בזכות הקרבה הגדולה שלה ליו”רית. נשים נוספות: נדיה חילו הותיקה, לאה פדידה פעילה ותיקה מיוקנעם, איילת נחמיאס-ורבין, אליס גולדמן, נורית צור ועוד.
במפלגת העבודה הבטיחו לי התייחסות בתשובה לשאלות לעיל (ברגע שישיבו, אכניס כאן)
יש הרבה מועמדות טובות לעבודה. לילי בן עמי היא אחת מהן.
מצד שני, אם נקבל בגלל השריונים האלו עוד חברות כנסת כמו מירי רגב..זו תהיה קטסטרופה.
לגבי מתמודדות נוספות – ישנה גם אסתי קירמאיר המדהימה. פעילה ותיקה (אך צעירה בגיל) ויו”ר מחוז ירושלים, שעושה שם עבודה מדהימה.
חבל שנפסיד נשים כמוה (וכמו מתמודדות אחרות שנמנו כאן) בגלל המצב המפלה בנוצר בתקנון המפלגה.
אשמח מאוד לראות ייצוג נכבד של נשים בכנסת הבאה, בהחלט עדיף על חלק מהנשים שיש לנו היום בכנסת.
מהכרות אישית עם איילת נחמיאס ורבין אני בטוח שנקבל חברת כנסת לתפארת!
אני לא מסכים.
צריך לשפוט אנשים לפי הרקורד שלהם ולא לפי המגדר.
יור העבודה היא אישה, כלומר זו מערכת הבחירות השנייה ברציפות שאחד משני המועמדים המובילים בה הנן נשים.
אנחנו במאה ה 21, אין בישראל תקרת זכוכית פוליטית במפלגות השמאל.
אם מפלגת העבודה תאמין כי שריון נשים נוספות יביא לה מנדטים, אז זה הגיוני ומצד שני, אם בוחרי המפלגה אשר בחרו בשלי לא יבחרו נשים, הם לא שוביניסטים, הם פשוט לא מאמינים במתמודדות במפלגה.
מה עם הימין? לא צריך שם נשים? מה עם מפלגות דתיות? או שפמניזם זה רק לשמאלנים? מצידי שהליכוד יקבעו שריון 40% ויראו את הדרך. אבל מישהו צריך להתחיל. מכיוון שהעבודה נקטה עמדה, הקשיבה לרחש, וקבעה 40% בסניפים וועידה – ומצאה לנכון לנפנף בכך בגאווה (כלומר, הם מינפו זאת, דהינו, הבינו שזה עושה רושם), אז מה עם הצעד הבא?
כמו כן, אם אנחנו במאה ה21 ואין תקרת זכוכית, אז איך אתה מסביר את שיעור הנשים בכנסת?
הנסיון מעולם מלמד, צריך להציב את הרף ולהתחיל לחתור אליו. לא בבת אחת, זה לוקח זמן, אבל אם לא חותרים לשם זה לא יקרה מעצמו.
עניינית, את פשוט מחמיצה את הנקודה.
גם אם נקבל את השריון במוסדות ל-40%, הרי שהוא אמור לייצר את תשתית הפעילות ואשר תצבור ותק וזאת בכדי שבכנסת הבאה יהיו מספיק נשים עם ניסיון מוכח לתוך מסגרת תיאורטית כזו של 40% … ולכן אין הגיון לאמץ את השריון הזה בכול הרמות ביחד אלא באופן איטי במעלה הפרמידה (ואזכיר שאני נגד כל זה בכלל – עדיף להשקיע בתשתיות להעצמת נשים וכלים לפעולה מאשר לשריין).
כי בניית איש ציבור היא תהליך שלוקח זמן – התפיסה שזה משהו שכופים על המערכת (הרי לא היית חולמת לעשות זאת בתחום הרפואה) ולא משנה מה התוצאה הוא די חסר אחריות … בהתחשב שהנשים הללו ישבו בכנסת ויקבעו את עתיד כולנו וביותר מאשר אופן אחד!
אין לי בעיה עם הדרגתיות. הדרגתיות אומרת שבמקום 20% יתחילו לדבר על 30 – 33% כרף, כשמסבירים הצהרתית את היעד.
אבל מסתבר שההתרברבות, עם אנחנו עשינו את ה 40% במוסדות כי חשוב לנו נשים, היתה רק רגעית.
אני כתבתי שאין תקרת זכוכית בשמאל ואני מאמין בכך.
אני לא חושב שהשמאל צריך לקבוע שריונים כדי לעודד את הימין.
דיון הזוי – אבל ממש … תקראו מה אתן רושמות ואומרות (בכוונה השתמשתי בפניה למגדר הנשי) – התלונה שלכן ששריון של 20% מקבע תפיסות עולם מיושנות וממסגר אתכן. מצד אחד ומצד שני מבקשות לייצר מסגרת אחרת (רק הרבה יותר צבועה – כי היא עומדת על מספר גבוה יותר) … אז מה ההגיון?
הרי אם לא יצליחו להכנס יותר מ-20% נשים לרשימה – זה לא בגלל שלא היה שריון, זה בגלל שלא נמצאו ראויות בעיני המצביעים ובגלל שכנראה לא צברו מספיק נסיון ציבורי מוכח ולא הצליחו להשתלב בחיי המפלגה באופן כזה שמאפשר בחירתן ללא שריון ומקפצה.
יתר על כן וכמו שהוזכר, יש רשימה כזו ארוכה של נשים ראויות (גם מבחינת הותק והוכחת ניסיון בעשיה ציבורית ומפלגתית) שבמקומן הייתי מבקש לבטל גם את הבטחת הייצוג הקיימת כיום ומתוך ההבנה שהיא רק פוגעת בהן … כי צודקת לילי בן-עמי שבגללו הבוחרים (והבוחרות – שלא תחשבו שיש פה שוני) נדרשים לכל מיני תרגילים חשבונאיים של קיזוזים ונמענים להצביע ליותר נשים (הרי ממילא יהיו 5 בעשרים הראשונות.
למעשה, די אם נזכיר את דליה איציק, ציפי לבני, שלי יחימוביץ’, קולט אביטל, יולי תמיר, זהבה גלאון, שולמית אלוני, לימור לבנת – מצד אחד והמייצגות נשים חזקות שהצליחו בזכות עצמן וללא שיריון ומצד שני נשים כמו עינת וילף, מירי רגב, סופה לנדוור וכל אחת מהנשים בישראל ביתנו אשר רק בזכות שריון (או ועדה מסדרת – שזה דומה) נכנסו לכנסת וכולנו יודעים איך זה בא לידי ביטוי.
יתר על כן, כבוחר וכמי שגם נבחר לתפקידים ציבוריים – נשגב ממני איך נבחר ציבור יכול להיות שלם עם עצמו כאשר הוקפץ ושוריון ולא נבחר בזכות עצמו, בזכות העשייה שלו, בזכות הקשר הישיר שלו עם ציבור הבוחרים … פשוט לא מצליח להבין.
למען הבהר, אני נגד שריון דומה גם למגזרים כמו עולם, מיעוטים ושכונות … פרט לצעירים שלהם אכן יש מגבלה של זמן ומשאבים שמקשים עליהם לייצר ותק וחשיפה מספקים מול כלל ציבור חברי המפלגה.
אסף, אתה ואני, כמעט לא נשארה נקודה אחת שאנחנו מסכימים עליה. אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. זה כבר שנים ארוכות נחקר ונבדק, שנשים לא מתקדמות ללא שריונים. ברור ששריון של 20% אינו מספיק. כל הסיפור הזה עם שאם הן מוכשרות ואם הן מתאימות ואם הן רוצות, אז מה עוצר בעדן? עוצר, עוצר, עוצר. יש המון דברים שעוצרים. אם אתה לא מבין, את הבסיס (שהתקנונים נכתבו על ידי גברים, שהשיטות עוצבו על ידי גברים, שהפוליטיקה התפתחה על ידי גברים) – אז אתה צריך ממש לקחת את פמיניזם 101 ולהתחיל מן הבסיס. אני כל הזמן הולכת לדוגמא הסקנדינבית, כי הם עשו שם מהלך, שלקח זמן והיה מדורג, וכיום, כעבור 25 שנה (פלוס מינוס) החקיקה הזו של אפליה מתקנת אינה נחוצה יותר ובוטלה. אם כבר, אז מוודאים שם, שבני המגדר הפחות מיוצג יכנסו (וזה יכול להיות גם הגברים בשלב כלשהו). לכן, צריך לחתור ל 40%. הלחץ על מפלגת העבודה, כי היא גדולה, וכי היא הובילה שינוי במנגון ועכשיו צריכה להשלים אותו לצעד הבא. הדוגמאות השמיות שהבאת לא מעניינות, אני יכולה לספור לך עשרים גברים שהיו גרועים. אז מה? אז אני אגיד שבגלל שיש חברי כנסת גרועים לא צריך שריון לגברים? אמן יבוא היום שהגברים יעזרו בשריון.
שריון של 20% לא מספיק?
לדעתך אנשים לא מצביעים לנשים, למה?
קדימה בראשות ליבני קיבלה 29 מנדטים. שלי ניצחה בפריימריז, עובדתית מצביעים לנשים.
יש בעיה בימין, אבל אני לא חושב שיש בעיה בשמאל וב”ימין המתון”, כלומר, אני לא מאמין שתומכי בגין, מרידור, יעלון וכו’ ימנעו מלהצביע לאישה.
ומה עם ציבור הבוחרים הנשי? מדוע הן לא תומכות במועמדות נשים קודם לכל דבר? מדוע רק בארצות הברית יודעים לאבחן בחדות את עמדת הנשים אודות המועמדים ולנתח האם הן תומכות באובמה או ברומני, וכאן אין שום מדד לעמדתן? אני חושב שבמקום לקבל שוויון שפשוט הן תטולנה אותו.
ואגב, אני בעד הגדלת אחוז השריון…