כשפגשתי את קרטר במערכת הוושינגטון פוסט

בשעה שהמתנתי לפגישה במערכת העיתון הוושינגטון פוסט, ברחוב 15 בדאונטאון דיסי ראיתי אנשים רבים יוצאים מאולם בסמוך למבואה של העיתון. ישובה על פתח חימום מכוער בכניסה חסרת החן והמאובקת של הבניין בו שוכן אחד העיתונים החשובים בעולם, השתעממתי. הפגישה שלי התאחרה אז העברתי את הזמן בנסיון לקלוט מי הם היוצאים והנכנסים מן העיתון. זיהיתי לרגע את פרד היאט, עורך הדעות הראשי של העיתון מקבל אורחים בקומת הכניסה. בטח אנשים חשובים, אם הוא ירד לפה ללחוץ להם יד ומיד נבלע איתם במעליות.

זרם האנשים שיצאו מדלת אולם צדדית משכו את את תשומת לבי. חדר האוכל של העיתון? פגישת עבודה רבת משתתפים? אולי ג’ף בזוס כאן והוא בדיוק מכנס את העורכים הבכירים לדיון אסטרטגי בתכניות העסקיות? ככה זה בשעמום, הדמיון מטייל למקומות בלתי סבירים.

כעבור כמה דקות ראיתי שכל היוצאים מן הדלת אוחזים בספר חדש. יש שם איזה Book talk חשבתי וחזרתי לפקידי הקבלה: מה קורה עם הפגישה עם הפגישה שלי? למה אני תקועה כאן בלובי הכעור? שכנעתי את שני השומרים לשחרר אותי מן ההמתנה ולאפשר לי להציץ פנימה מעבר לדלת. אז הבנתי מה הפסדתי.

באולם כנסים  – מכוער אף הוא, תקרה נמוכה, תאורת פלורסנטים ישנה, עמודים עבים חוסמים את שדה הראייה ולא מאפשרים לסקרנים (סקרנית) מן הדלת לספק את סקרנותם – נשיא ארה”ב לשעבר ג’ימי קרטר ישב וחתם הקדשות אישיות לספרו האחרון. אחרוני העומדים בתור כבר הגיעו אליו והשומרים גילו סימני עצבנות. הצצתי על קרטר בן ה 89. שפוף, בטח ראייתו חלשה, מאיפה הכוח לכתוב עוד ספר ועל נושא כה מורכב: היחס הקשה לנשים ובנות ברחבי העולם. סחר, עבדות והטלת מום באיברי המין של נשים. שלילת חירויות, ניצול ופגיעה ביכולת נשים להנות ממין.

רק שעתיים קודם לכן נפגשתי עם עמית, קמביז פתחי שדרן ה BBC TV בשפה הפרסית, והעיתונאי שראיין את בנימין נתניהו לפני כמה חודשים. קמביז חשב על רעיון בשבילי. ‘כדאי לך ממש לראיין את ג’ימי קרטר. יש לו ספר חדש על פוליטיקה ופמיניזם’. הוא שלף את פרטי הקשר של אנשי יחסי הציבור של קרטר ודחק בי שלא “לבזבז” את 48 השעות שלי בדי.סי ולקבוע איתם מידית. כאילו שקרטר חיכה רק שאני אתקשר. הוא בוושינגטון בשיאו של book tour ולוח הזמנים שלו לבטח סגור על הדקה. אח, צירוף המקרים. הנה קמביז רק אמר וקרטר פה מולי. לו ידעתי שבמשך כל זמן ההמתנה בכניסה לוושינגטון פוסט אני מפספסת את האיש והספר, הפוליטיקה והאפרטהייד בכבודו ובעצמו.

אם יש משהו שלמדתי בנסיעת העבודה/חופשה האחרונה שלי לארה”ב (לפני כשבועיים וקצת, סוף מארס ראשית אפריל) הוא שהעולם באמת נהיה שטוח. מה שפעם נראה לי בלתי מושג, לא-נגיש ודמיוני בעליל, הפך בשנים האחרונות למצוי, כמעט מעבר לסיבוב. אנשי יחסי הציבור של קרטר כלל לא ענו לי, אך המידיות בה הורדתי את הספר החדש שלו לאייפאד (כמה דקות אחרי שראיתי את כולם אוחזים בו במבואת הוושינגטון פוסט), שיגרתי מיילים לדוברת, נכנסתי למערכת הוושינגטון פוסט ואף שאלתי אנשים שזה עתה היו באירוע עם קרטר לדעתם על הספר, היממה אף אותי.

עיתונאים לעיתונאים לא משחיתים זמן על נימוסים. זה הדדי ויעיל.  ‘הקטע של הספר שהוא קצת יותר מדי דתי’ אמרה לי מיד עורכת אחת. ‘זה פמיניזם ופוליטיקה, אבל קרטר מגיע לתובנות שלו מן הכיוון של האמונה הנוצרית. אז אם יש לך כוח וחשק לקטע של כתבי הקודש, אז זה מעניין’. טוב, זה כבר Turn off ענק. תנ”ך, כתבי הקודש, קוראן. דתות מכל בחינה שהיא הן עניין משמים, לפחות עבורי, חילונית שכמוני.

בכל זאת, זיק של חשק עיתונאי הוצת שוב בראש. קרטר מבוגר מאוד, מי יודע עוד כמה שנים יהיה בסביבה. בכל ראיון הוא משרבב איזו אמירה שערורייתית, נוקט עמדה בעד זכויות הפלסטינים, משהו שמעצבן את הישראלים. זה עשוי להיות שווה. אולי הארץ ירצו. יתכן שאשכנע אחד ממוספי סוף השבוע. מי עדיין בסביבה ומוכן לשלם כמו שצריך לפרילנסרים? שוב המחשבות טסות טיפה יותר מדי מהר מן המציאות. התחלתי לגלגל את זה לפני שקיבלתי מענה כלשהו.

ואנסה ויליאמס מכרה-עורכת בוושינגטון פוסט הציעה לעזור: ‘בואי נרד קומה, נתפוס את מארי, זו שארגנה פה את ה Book talk עם עובדי מערכת העיתון. היא בטח תוכל לתת לך פרטי קשר יותר טובים. אולי תעזור לך להשיג את הראיון’. אממ. התקדמות.

אז רדפנו אחרי מארי ברחבי המערכת (‘ממש הרגע היתה פה’, מישהו אמר), אבל לא מצאנו. ירדנו קומה, עלינו בחזרה. בדרך ראיתי את כל מערכת הוושינגטון פוסט, אמנם לא פעם ראשונה שאני פה, אבל אולי בפעם האחרונה. המרכז הפנימי של המערכת, מעין שולחנות פתוחים בתוך חלל עגול מרכזי. כאן, אמרה ואנסה, זה מרכז העצבים. עורכי ההומפייג’, דסק האינטרנט וכל מערכת קבלת ההחלטות המהירות. בעבר, לפני כמה שנים, החבר’ה החשובים האלה ישבו במשרדי צד, עם חלונות ודלתות זכוכית שפנו לתוך המערכת, כך שהם יכלו לראות את כולם. עכשיו, מי שחשוב וקובע נמצא כאן, באמצע הקומה, במרחב העגול והפתוח.

משם היא הראתה לי את הוושינגטון פוסט TV.

‘זה הולך טוב?’ שאלתי. ‘מפתחים את זה לכיוונים נוספים’? (חובבת טלוויזיית רשת + וידאו און-ליין שכמותי)

ככה-ככה אמרה ואנסה. מוקדם לדבר על זה. יש בעיות.

משם היא עשתה לי סיבוב ממושך דרך אגף הפי’צרים. לתוך עיני זינקו ערימות ערימות של ספרים. מונחים במגדלים על כל שולחן, מתחת לרגליים, בצידי המעברים. ספרי פרינט, לא דיגיטל, כמובן. במוספים כותבים על כל טרנד בגינון, בחינוך, במוזיקה, ועל ספרים חדשים שיוצאים. זה אך טבעי שמערכת הפיצ’רים מוצפת בספרות מגוונת. מכל מקום בעולם אנשים שולחים לוושינגטון פוסט ספרים, רק שידווחו עליהם, אפילו אייטם קטן.

מצד אחד, רציתי מיד להתיישב בשולחן אפור כזה, בעצמי, להיות מוקפת בכל הספרות המגוונת הזו.

מצד שני, לא יכולתי שלא לשים לב: ספרי נייר, ערימות שלהם בכל מקום, זה כל כך עולם ישן.

חזרנו למעלה, לקומת מערכת החדשות. והנה רגע חשוב בתמונה. כריס סיליזה, בעל הבלוג הפוליטי ‘The Fix‘, המתעד באינטסיביות מוגזמת את כל הפוליטיקה האמריקאית, בכבודו ובעצמו. הבלוג שלו פעיל באתר הוושינגטון פוסט, כיחידה עצמאית רצוף מאז 2005. הוא היה שם עוד בימים שבמערכת העיתון לא ידעו מה לעשות עם הסקופים. האם לשים ברשת או לשמור לנייר המודפס של מחר בבוקר. בוושינגטון פוסט של אז היה עורך (יצא לי להכיר אותו בזמנו) שכל תפקידו התמצה בתיאום בין הסקופים של עיתונאי האון-לייין של העיתון לבין מערכת הפרינט. עורך-איש הקשר-בין המערכות, היה הטייטל הרשמי שלו. מה יותר חשוב? לא ידעו בזמנו להחליט.

כמו מעריצה מבולבלת של כוכב רוק, ניסיתי להסביר לסיליזה שהבלוג שלו השראה עבורי. שנים שאני עוקבת אחר כל פיפס. קוראת את הדירוגים של הפוליטיקאים, מנסה להבין את התובנות שהוא גוזר מן הסקרים, מתעניינת באירועי הטריוויה הפוליטיים שלו. אפילו ניסיתי להעתיק את הטריוויה אלי (ללא הצלחה מרובה). סיליזה, כמו כל עיתונאי תחום, היה עם עין אחת על המחשב, יד אחת מתקתקת על הנייד. חיוך אמריקאי מנומס. הצטלם איתי סלפי ושכח מקיומי תוך כמה שניות. ומה גיליתי על הבלוג שלו? חמישה אנשים כפופים לו בצוות הפוליטי שלו והוא לא עושה את כל העבודה לבד. יש לו מתחם שלם במערכת ששייך רק לו (תמונה מטה).

הסיור במערכת העיתון כמעט הגיע לסיום. וכך גם הפוסט הזה.

בסיומה של הנסיעה לארה”ב חשבתי לכתוב פוסט קצר לתיאור וסיפור חלק מן הפגישות. את הפגישות הפוליטיות לא אוכל לתאר, אבל על הסיורים במחוזות התקשורת הישנה והמשתנה, חבל לשמור בלב. והנה, רק מן היום הנ”ל בוושינגטון פוסט (26 במארס זה היה, כמדומני) יצא פוסט מעט ארוך.

אז אתייחס לכל העסק כ’עיתוני החג של הפלוג’. תרצו תקראו, אחרי שימאס לכם מעיתוני הנייר.

מבניין הוושינגטון פוסט יצאתי כעבור כשעתיים. ידוע לי שהמבנה הישן (והלא מרשים, כאמור) עומד למכירה. מערכת העיתון בטח תשב פה עוד כמה שנים. עד ש… מי יודע מה יקרה לעיתונים עוד כמה שנים. את ג’ימי קרטר לא ראיינתי ואת הספר שלו בקושי התחלתי (בינתיים). אבל את “קרטר” עצמו פגשתי עוד באותו היום בשנית. להלן תמונה עם רמז מקדים. את ההמשך לפיצ’ר החגים של הפלוג – פוסט שני בסדרה- אעלה  יותר מאוחר (או מחר)