טידביטס מקומיות

המפסידים הגדולים: אביגדור ליברמן ואריה דרעי.

דרעי רשם על שמו כשלון שני תוך עשרה חודשים. בקמפיין בבחירות הכלליות הוא התרוצץ ללקק לנתניהו בכל ראיון ושיחה. רק הוא ורק הוא ולא פקפק לרגע בשאלה מי יקים את הממשלה. כבר אז תהיתי. מילא כך הוא חושב בתוך ליבו, אבל זו טקטיקת בחירות נכונה? חשבתי שהדי.אנ.איי של מפלגות דתיות זה לשבת על הגדר.

דרעי כמובן ניבא את התוצאות בינואר 2013 היטב ואם היה פרשן פוליטי חד ממדי, זה יכול היה להיות נחמד. אבל הוא לא ראה את התמונה הכללית (עליית לפיד) ובשורה התחתונה – האם התמיכה החד משמעית הזו בנתניהו תרמה למפלגתו? אמממ. לא משהו. אם לא היה כל כך נחרץ, לפחות יכול היה ללכת למדבר בראש מורם.

האשף הפוליטי של שלהי שנות ה 80 נראה קצת חלוד עתה.

ליברמן אכל אותה בגדול אתמול בלילה. הוא דרדר את השיח הפוליטי: “ברקת הוא גזען ומתנשא ומבחינתו תפקידם של כל יוצאי חבר העמים והמזרחים הוא רק לשרת את האדון. כל עוד הם מצייתים לו אז הם מתנהלים באופן נורמטיבי ומבורך אך אם הם מאמצים עמדה עצמאית אחרת אז הם פושעים, פסולים ולא ראויים לערכי הדמוקרטיה” (הטעויות במקור).

הציבור בלבאנט אינו עדין נפש, אך גם לבוטות יש קו אדום. ובמיוחד: מי לוקח אדם שגר בעיר אחרת, מעביר אותו דירה למטרות קומבינה ומצפה לנצח עם “נטל” שכזה?

בשולי הקמפיין האגרסיבי הזה סיפרו לי בימים האחרונים על טקטיקת הבחירות של איל ארד (יועצו של ברקת). בתחילת הדרך נבדק ה Name Recognitation של משה ליאון והסתבר שהציבור הכללי לא מזהה אותו כלל. מי זה? מישהו זוכר שעבד בירושלים, שהיה מנכ”ל משרד ראה”מ?

על כך יש להוסיף את ההופעות הבלתי כריזמטיות של המועמד מגבעתיים.

‘כדאי להיזהר’ נזרק לחלל האוויר בישיבות הקמפיין ‘אם הוא לא מוכר ולא קיים, אז קמפיין שלילי רק יהפוך אותו לאדם מוכר, שמדברים עליו’. ארד, דחה את הטיעון הנ”ל והחליט שההיכרות של הציבור עם ליאון תהיה רק על דרך השלילה. וכך הוא הוצג, כל הזמן, כמי שאינו מן העיר, איש של קומבינות, ועוד שלל הכפשות פוליטיות רגילות (משרתם של מושחתים).

בכל קמפיין יש נקודות מפנה:

התמיכה של שלי יחימוביץ’ בברקת, בכל ליבה היתה נקודת מפנה מטרידה עבור ברקת. לא מספיק שנתניהו לא הצהיר על תמיכה בברקת, הנה באה יו”ר האופוזיציה –  סדין אדום עבור ירושלמים ימניים – ואימצה את ברקת אל ליבה. מזלו של ברקת שעשתה זאת מספיק מוקדם.

נקודת מפנה חיובית (עבור ברקת) היה ראיון הטריוויה שנתן ליאון לינון מגל בוואלה. לכאורה, עיסוק בפרטים ובזוטות, אבל תכל’ס, המבוכה של ליאון חשפה אותו במערומיו.

ונקודת המפנה המכרעת, ביממות של לפני ההצבעה, היתה התנגדותם של החרדים בירושלים למועמדותו של לאון. מספר הקולות שזכה המועמד השלישי בירושלים, אפשטיין, הוא כ 7500. מעבר לכך, עוד 5000 קולות, נניח של אחת החסידיות, וליאון יכול היה לזכות.

* * * * * *

פרטים מעניינים במקומות אחרים:

בשדרות: ראש העיר דוד בוסקילה הודח על ידי ציבור המצביעים בעיר. פרט נוסף בפאזל המקומי הזה היא אחלמה פרץ, מספר 2 ברשימתו של בוסקילה וכמובן רעייתו של השר עמיר פרץ. נחשו במי תמכה מפלגת העבודה בראשות יחימוביץ’ בשדרות? אכן, בדוידי, איש הגרעין התורני בעיר, שהורץ על ידי הבית היהודי והליכוד וזה שזכה בגדול. הנקמה מצוינת כשהיא מוגשת קרה (בחלוף שנה מאותו ריב ענק בין יחימוביץ’ לפרץ היא ממשיכה להגיש את מנת הנקמה)

בבת-ים: ראש העיר המואשם בשחיתות, שלומי לחיאני, נבחר מחדש. מה יהיה הלאה? יודח? ישונה החוק? אין לי מושג. אבל מספר שתיים ברשימתו היא אסתר פירון, אמא של. יש למה לחכות.

במצפה רמון: פלורה שושן, אחותו של עמיר פרץ הודחה מן הראשות (כ 30% לעומת 60% למנצח). יחד עם המעבר של יעל גרמן לממשלה, זכייתה מחדש של פיירברג וזכייה של ראש עיר חדשה בגני תקווה, ליזי דהלהריצ’ה – ייצוג הנשים פחת. זה היה נמוך. 2% נשים בראשות רשויות, אבל מסתבר שיש לאן לרדת.  (הערה: בערד, אצל טלי פלוסקוב, הבחירות יערכו בינואר 2014, במועצות מקומיות אחרות גם כן, בשלב מאוחר יותר).

באלעד: רשימת הנשים עיר ואם, לא עברה את אחוז החסימה.

וקרב מקומי אחרון, בדימונה: לפני כמה ימים פרסמתי בפלוג, סיפור על ראשי ישראל ביתנו והתנהלותם בדימונה (איך משתמשים בנכסי המדינה כדי לקדם ולדחוף פוליטיקה מקומית). לא רק בירושלים נאבק הליכוד חזיתית בישראל ביתנו. גם בדימונה זה היה הסיפור וגם שם, כמו בירושלים, ליברמן נחל תבוסה.