ליברמן
הספקתם להתעדכן ששר החוץ, אביגדור ליברמן, שהתנגד למתווה אנאפוליס ושאמר שרעיון שתי המדינות (ישראל ופלסטין) אינו ישים – ממשיך לזגזג בקצב ירי הרקטות על מדינת ישראל? ליברמן משרת כשר החוץ של מדינת ישראל במשך 43 חודשים תמימים. לא כולל 11 חודשים בהם משרד החוץ הוחזק כפקדון אצל ראש הממשלה נתניהו במהלך משפטו של ליברמן. אותם 11 חודשים לא שינו הרבה לכאן או לכאן, כי ממילא היו בישראל בחירות. אז כן, 43 חודשים.
האם ניתן להצביע על מהלך אחד? קטן? רמז? כיוון? נהייה? פנייה של ליברמן לכיוון האידיאולוגי החדש הזה, כפי שאמר ביום שישי האחרון בערב?
הנה רשימת הזגזוגים הליברמניים (חלקם זגזוגים גזעניים ולכן ניתן לכנותם זגזוגעים) עד לרגע זה-
– משרד החוץ נאבק בתופעת ה BDS (חרם על ישראל) – ליברמן דוחף לחרם על עסקים ערביים שנסגרו לרגל שביתת מחאה בנוגע למלחמה בעזה.
– שר החוץ קורא לשיח עם מדינות ערב המתונות – אך בעצמו לא מיישם את המונח ׳מתינות׳ (ליברמן על מובראק – ״שילך לעזאזל״, ליברמן על היוזמה הערבית- ״מתכון להשמדת ישראל״, ליברמן על מצרים ״מטרידה יותר מאיראן״, ליברמן על ערביי ישראל ״שיצטרפו לאחיהם ברשות. אזיז להם את הגבול״, ליברמן על הרשות הפלסטינית – ״סוחטים אותנו״).
– ליברמן לפני כמה שנים 1:
היוזמה הסעודית היא מתכון להשמדת ישראל
ליברמן ביום שישי האחרון: צריך הסדר כולל שיביא לשתי מדינות. ההסדר יכלול את הפלסטינים, ערביי ישראל ומדינות ערב.
– ליברמן לפני כמה שנים 2:
משום שהשגת הסכם שלום כולל בשנים הקרובות איננה ריאלית
ליברמן ביום שישי האחרון: הסדר בחבילה אחת כוללת. אסור להיות לפלף.
ליברמן ביוני 2014: לשקול כיבוש עזה
ליברמן באוגוסט 2014: להחזיר את השליטה בעזה לאו״ם.
– האם ליברמן הוא מתון או כעוס?
הכיצד עם שלל הצהרותיו לעיל יצליח ליברמן להביא את העולם הערבי המתון לסמוך עליו?
עוד על הנהלות שר החוץ במהלך מלחמת עזה: ליברמן ידע מדוע צה״ל מגיב לאט וניצל את המצב לטובתו הפוליטית
בינתיים, אבו מאזן (עליו אמר ליברמן שהוא מוביל קו מיליטנטי בהקשר הדיפלומטי ושהוא מסית נגד ישראל) מתכוון למהלכים משמעותיים משלו, בהקדם.
תזכורת: עצרת האו״ם תכונס בניו יורק בסוף החודש. יהיה מעניין.
השר סילבן שלום התרחתח על כתבה ביקורתית בדה-מרקר והפך את הביקורת למעין מאבק אישי (גזעני?) של גיא רולניק נגדו. קצת מוזר. אולי זו טקטיקת יועץ התקשורת של השר שלום לעורר מהומה ולמשוך תשומת לב? על כל פנים, עמוד הפייסבוק של השר משתולל. המוני מגיבים, חלקם מתפקדי ליכוד או תומכי שלום שמתעצבנים על הסגנון הפוליטי הרדוד, על העדר מענה ענייני לביקורת ועל מחיקות היסטריות של שלום (או מי מטעמו) את התגובות השליליות.
אבל עוד לא הומצא המחיקון אשר מסוגל לעבוד בקצב של מגיבים. בינתיים התוצאה הפוכה – הרבה יותר אנשים רצים לקרוא את מה שכתב רולניק על שלום. הטקסט של רולניק נותר ללא תגובה עניינית כך שמי שמחפש ידיים ורגליים כדי להבין את טענות רולניק, לא ימצא כל מענה פוליטי ענייני וכך הרשום האחרון ומה שגם מתויק בנבכי הזכרון הוא הטקסט המשכנע של רולניק.
אגב – טיפ תקשורתי/פייסבוקאי. מי שמוחק תגובות סופו שיקבל share מאנשים המרגישים חופשי לכתוב את שעולה על רוחם. את ה shares אי אפשר למחוק ואז המידע, כולל הכתבה המקורית של רולניק זוכים לתפוצה גדולה יותר.
לינקים רלבנטיים:
הפוסט המקורי של שלום
מגיבים ליכודינקים שמתעצבנים על השר שלהם (לקחתי לדוגמא רק כאלה שאני יודעת בוודאות שהם ליכודניקים פעילים. ולא, הם לא שמאלנים שהתפקדו לליכוד כדי להשפיע מבפנים):
צוק איתן:
ראש הממשלה נתניהו אומר המבצע ימשך גם לתוך שנת הלימודים. לזכותו יאמר שמזה שבועות ארוכים הוא חוזר ואומר שהעסק מורכב ואין פתרונות קסם. הבעיה היא שהציבור הישראלי לא רוצה לשמוע. הוא דווקא כן רוצה פתרונות קסם (אולי שהחמאס ירים דגל לבן, כפי ששר החוץ ליברמן משרטט זאת).
לתחושתי, תחילת שנת הלימודים היא קו השבר הגדול של התמיכה הציבורית. עד לפני כמה ימים שיעורי התמיכה בראש הממשלה היו עדיין גבוהים (55%), על אף שכבר החלו לרדת (התחיל ב 82%, ירד ל 63%). כושר העמידה הישראלי החזיק מעמד לאורך כל הקיץ. אבל 1 לספטמבר, זה קו פרשת מים והעבודה שהחל מנירים, כפר עזה, דרך אשקלון ועד באר שבע לא ניתן יהיה לנהל שגרת לימודים, חוגים ועבודה, תפגע קשות במוראל הלאומי.
יש משהו מרנין בלראות פוסטים שמתיימרים להסביר לנו אודות “התמיכה הציבורית”. אחרי שבמשך חודשים היית שותפה לטרנד המשעשע שמגדיר כל כל סערה בכוס התה הזעירה של השמאל הקיצוני, כ”משהו שנוי במחלוקת”, היה מקום להניח שתהיי קצת יותר זהירה ביומרות לנבא מה יחשוב הציבור הישראלי…
הציבור בישראל אכן מעוניין בהכרעה מהירה – אבל הוא ממש-ממש-ממש-ממש לא מעוניין בעוד אחד מפתרונות הקסם מבית היוצר של “העמותות הנתמכות” למיניהן, או של מממניהן מחו”ל. זה לא בגלל שהציבור הוא “גזעני”/”מתלהם”/”נסחף אחרי הסתה”, או כל סיסמת קרב אחרת של החבר’ה בברנז’ב. הסיבה לכך היא שמה שקורה היום זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שחזו כל “רואי השחורות מהימין” כאשר זעקו שאוסלו זה שגיאה אווילית ומסוכנת…
אם הציבור יצטרך לבחור בין המשך שחיקת החמא”ס במחיר המשך הירי לעורף, לבין הסכם נוסף שיבטיח התחמשות מחדש של חמא”ס, וחידוש המערכה בעוד כמה חודשים בתנאים גרועים יותר – הרוב ימשיך לבחור בדרך-נטולות-“תהליך-השלום”.
ליברמן הוא אכן זגזגן, שלא צריך לקחת את הטקסטים שלו יותר מדי ברצינות. אלא מה? הוא מכהן בתפקיד חסר משמעות שאפשר להגיד במסגרתו מה שרוצים, מבלי שזה ישנה משהו. אני יודע ש”מחנה השלום” חושב שמשרד החוץ הוא שווה ערך למשרד הביטחון או האוצר מבחינת חשיבות (שכן כל האוריינטציה שלהם גם ככה מופנית לכנס הקרוב בבריסל, או ל”מפגש העיתונאים” הבא ברומא…), אבל במציאות, מדובר בתפקיד סתמי ונבוב, שמספק הרבה כבוד, לצד אפס אחריות (לכן ליברמן, אגב, אוהב את התפקיד – הוא יכול להישמע חשוב, מבלי שהאחריות לפאדיחות תונח לפתחו, כמה שלא ינסו לעשות זאת).
ליברמן קורא סקרים, ורואה שעליו לגנוב קולות מלפיד, אז הוא מחרטט שוב על פתרונות של שלום. מחר יחשוב שהקולות של בנט נזילים, ושוב שיישבע אמונים לחברון. מי שלוקח את ליברמן ברצינות, מגיע לו. בפועל, ליברמן מעדיף להרחיק עצמו מכל עמדת הכרעה (הן באמצעות מתן חופש הצבעה לשריו, והן באמצעות השבשבת הכרונית שיוצאת לו מהפה).
הסיפור של המלחמה האחרונה, לא יעזור כלום, הוא עלייתו של מי ש”גולשים בפלוג” קוראים לו “השר ללא טקט”. בנט בהחלט יכול למצוא עצמו כראש המפלגה השנייה בגודלה בישראל, אם יהיו בחירות בקרוב, ולהביא לכך שלראשונה מאז 1949, שתי המפלגות הגדולות במדינה, יהיו מאותו מחנה פוליטי. אני מבין שזה רגע מכונן עבור המחנה השני, אבל בבלוג פוליטי שווה לתת לזה איזושהי התייחסות, מעבר לכינויי חיבה לבנט…
זה די ברור שאחרי המבצע יהיו בחירות, ובנט יהיה המנצח הגדול.
אלא אם המבצע ייגמר באיזה ניצחון הרואי של ישראל, מה שככל הנראה לא יקרה, למרבה הכאב.
אני מבקש, לא “בנט”, אלא “השר ללא טקט” (של”ט, כפי שאנוט בפלוג מכנים אותו לשם קיצור – או “של”ט רחוק”, כאשר בא לנו לעקוץ בשנינות את נסיעותיו לחו”ל).
מה?
למה חסר לו טקט?
) חסרה לו קצת אהבת ישראל, אבל טקט?
לא אני המצאתי לו את הכינוי המוזר, אלא “גולשים בפלוג”.
באשר ל”חסרה לו אהבת ישראל”: נכון שהעז להחציף פנים והתגייס לצבא הציוני, במקום להשתמט, אבל זה עדיין לא מעיד על העדר אהבת ישראל.
רוכ עם ישראל יעדיף “העדר אהבת ישראל” של מי שמסכן חייו למען העם והמדינה, על פני “אהבת ישראל” של כאלה שמעדיפים לחסום צמתים כדי למחות על מעצרו של משתמט.
העובדות לא יבלבלו אותך, אה?
קדימה של אולמרט, והעבודה של פרץ היו שתי מפלגות מאותו מחנה פוליטי של מרכז-שמאל.
לגבי בנט, מה שמתברר אתך ועם חבריך לימין, משיח אחד מחליף את חברו במהירות מסחררת עוד לפני שהספקתם לצעוק כהנא חי.
מי שהתכחש לעובדה שביבי תמך בהתנתקות, מיש התכחש לעובדה שהליכוד ביצע את ההתנתקות בתמיכה שקטה של המפד”ל (מוכר לך השם?), מתכחש לעובדה שבנט יושב בממשלה שלדבריו שלו מבצעת מהלכים שמסכנים את בטחון תושבי ישראל.
בנט, עם ההצהרה המגוחכת שלו, שלו הייתה הצבעה הוא היה מתנגד להפסקת האש, (בראבו בנט, ולמה אין הצבעה? לא סיכום שקט שלך עם ביבי?), הצהיר בעיצומה של המלחמה בעזה על ההישג מישיבתו בממשלה. תשמעו טוב, אורי והחברים בימין: “עצרנו את הפעימה הרביעית של שחרור מחבלים” כה אמר בנט בעוד חיילים נהרגים בעזה. זו ההנהגה שלכם, זה העיוורון שלכם, ולכן תמשיכו להתאכזב. בהצלחה.
איבדת אותי ב”כהנא חי”. ההקבלה של זה היא שאני אתייחס אליך אוטומטית כאל תומך של אחמד טיבי, אחרי הכל, גם הוא חלק ממחנה השמאל-ערבים (סליחה, “מרכז-שמאל”…).
אגב, אתה אכן צודק לגבי בחירות 2006. יש לך עוד דוגמאות?
טוב. “שבשבת כרונית” זו גאונות צרופה.
ראשית, בסקרים אכן לחברמן לא מש ממריא, ודווקא בנט ממריא. כלןמר: הציבור יודע בהחלט מי לא מזגזג.
שנית, ליברמן הוא אדם פרגמטי במהותו, שמשיקולים פוליטיים מייצר לעצמו תדמית קשוחה בהרבה.
זכותו, לא?
נראה לי שאורי התגייס למטה הבחירות של בנט ועדיין לא הוכרז כאן על בחירות.
אל אלוהים! הסתנן לפלוג ימני! מה נעשה?!?