הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
אחרי שלושה עימותים (כולל עימות סגנים) שהיו מרתקים הגיע העימות שציפינו לו כל כך, בנושאי מדיניות חוץ, והיה ברובו משעמם, קלשיאתי, ולא חידד כמעט את ההבדלים בין המועמדים.
הנה כמה תובנות מידיות (נא לקחת בחשבון, זו רק התרשמות מהירה, יתכן שיהיו תובנות טובות מן הכתוב כאן):
העימות לא חידד את ההבדלים בין האישים במדיניות חוץ. זה לא קרה, כי האמת, שההבדלים ביניהם אינם עמוקים. אף אחד לא רוצה שארה”ב תכנס ללב הסכסוך בסוריה, אף אחד לא רוצה שחיילי ארה”ב ישארו באפגניסטן לעד, כולם רוצים למנוע את התקדמות תוכנית הגרעין הצבאית של איראן. והכי חשוב – ישראל היא בת הברית של אובמה ושל רומני, ללא הבדלים.
אף אחד לא עשה טעויות קריטיות, אך גם לא הבריק.
אובמה הגיע דרוך עם משפטי התקפה מוכנים מראש. פעמיים לפחות הוא האשים את רומני בגישות מיושנות, המתאימות לשנות ה80. פעם נוספת הוא זלזל בתובנה של רומני, בנוגע לצמצום כוחו של הצי האמריקאי “יש היום גם פחות סוסים וכידונים. אתה לא מבין מה זה צי מודרני. יש לנו את הדברים האלה, שקוראים להם נושאות מטוסים”
אובמה המשיך וזלזל בו כאילו היה ילד קטן: “נושאות מטוסים, אלה שהמטוסים נוחתים עליהן. זה לא משחק ‘צוללות’, שבו סופרים ספינות”
בסך הכל, אובמה תקף את רומני קצת יותר משרומני תקף את אובמה. הוא הלך על הקו המובן מאליו – רומני לא היה נשיא ולכן לא מבין את הדברים כפי שהוא, אובמה, מבין. מתישהו, במהלך העימות, רומני העיר לו – “תקיפתי האישית איננה תחליף למדיניות”.
רומני מנגד, השתמש במילים רכות לתיאור יחסי החוץ של ארה”ב. יותר מפעם אחת אמר שמטרת מדיניות החוץ הנה שלום ושקט בעולם (אובמה: המטרה של יחסי החוץ של ארה”ב, להגן על בטחון אזרחי ארה”ב). ובמשפט הסיום: “הצביעו לי, כי אני אהיה הנשיא שישמר את ארה”ב כתקוות העולם”.
הקו הזה, חורג מקווי טיעון מסורתיים של נשיאים/מועמדים רפובליקנים בעבר, שמילותיהם (ביחס למעשיהם) היו תמיד יותר אגרסיביות.
אובמה לא התבייש לפנות לשימוש בקלישאות סוחטות דמעות כמה פעמים: ביקרתי ביד ושם כדי להיזכר במהו הרוע האמיתי בעולם, הלכתי לראות משפחות וילדים סובלים בשדרות, אחרי שהרגנו את אוסמה בן לאדן, פגשתי נערה במגדלי התאומים, שהיתה ילדה קטנה בעת האסון.
הדברים שאמר נכונים, בוודאי (הילדים באמת סובלים בדרום ישראל), אבל האופן בו אובמה הציג זאת, בדרמטיזציה, היה כדי ללחוץ על בלוטת הרגש של הצופים (או הצופות?)
בנוגע לאיראן – למרות חשיבותו הבומבסטית של התחום, אני בוחרת שלא לסכם עבורכם את אמירות המועמדים. בסך הכל לא היה פער משמעותי ביניהם: צריך סנקציות חזקות יותר, צריך לחנוק את הכלכלה, ישראל היא בת הברית הגדולה ביותר שלנו, לא ניתן לאיראן להתגרען. לפחות הערב, לא שמעתי את משפט המפתח שליווה את מדיניות החוץ האמריקאית באופן עקבי בשנים האחרונות – אף אופציה לא הוסרה מן השולחן. הערב למדנו, שהאופציה להזכיר את אותו השולחן, הורדה גם הורדה.
משפטים שכדאי לקחת מן העימות:
רומני – “אתה נסעת בכל רחבי המזרח התיכון. למדינה אחת לא נסעת. ישראל. שלא תחשוב שהם לא שמו לב שם, שלא הגעת”
אובמה – “בוא באמת נדבר על הנסיעות שלי. קודם כל נסעתי לבקר את חיילינו. וכשנסעתי לישראל, בתור מתמודד, לא הלכתי לעשות גיוס תרומות, אלא טרחתי ללכת ל’יד ושם’, להיזכר במהו הרוע האמיתי בעולם. ומשם נסעתי לשדרות. העיר שנמצאת תחת הפגזות. וראיתי משפחות סובלות וילדים וזה הזכיר לי את הסיבות שהוספנו מימון לכיפת ברזל”
הסיפור סוחט הדמעות הזה של אובמה טיפה מוזר – כי הוא ביקר בשדרות ביולי 2008, וכיצד זה אפשרי, שכבר אז הוא יכול היה לחשוב על ‘כיפת ברזל’, שהותקנה לאחר מכן, לא כך? ממילא היה מועמד ב 2008 ולא היתה לו שום השפעה על המימון של הפרויקט הזה. והמערכת הזו נוסתה לראשונה ב 2009, לא? (אולי אני טועה)
אובמה – “המושל רומני, אני שמח שזיהיתי שאל-קעידה הם איום. כי לפני כמה חודשים אתה אמרת שהאיום הגיאו-פוליטי הגדול על ארה”ב הוא רוסיה. שנות השמונים חוזרות אבל המלחמה הקרה הסתיימה לפני יותר מעשרים שנה.”
עוד אובמה – “אתה מתפזר לכל עבר על המפות. נושאים רחבים, המזרח התיכון, עיראק, אפגינסטן או איראן – אתה בכל מקום. אני שמח שאתה מסכים עם המדיניות שלי כמעט בכל נושא.”
רומני, עם גישת ה’שלום על פני האדמה’ החדשה שלו (במהלך הדיון על אירועי מדיניות החוץ במזרח התיכון) “אני רוצה לראות שלום. אני רוצה ששגשוגו של השלום יהפוך למטרת מדיניות החוץ שלנו. קידום עקרונות השלום יהפוך את העולם למקום בטוח יותר.”
נקודה נוספת מעניינת מצידו של רומני: כאשר האשים את אובמה באי מעש במשך 4 השנים האחרונות, הדגים את החסרים של הממשל הנוכחי: “אין זה מספיק לרדוף אחרי מנהיגי טרור בכל העולם ולהרוג אותם. ארה”ב לא עשתה דבר כדי לקדם את השלום, רק דיבורים. האם ישראל והפלסטינים קיימו שיחות ביניהם בשנתיים האחרונות? האם התקרבו להסכם?”
ההאשמה הזו של רומני כלפי אובמה מעניינת, אחרי שלפני כמה חודשים הוקלט בסתר כאומר שהוא לא רואה סיכוי כלשהו לפתרון שתי המדינות. האם רומני מתחיל להפנים שהוא אולי יהיה בבית הלבן ומנסה לרכך את המסר ההוא?
אני לא רואה מנצחים הערב (בניגוד לאתרי החדשות האמריקאים המדווחים על סקר שלפיו אובמה ניצח). הסיבה לכך, שממילא כרגע אין זה משנה. אין מועמד מוביל עד ליום הבחירות ב 6 לנובמבר ויתכן שגם אחרי יום הבחירות – נהיה במתח בנוגע למנצח (תסריט 2000 נראה סביר, לאור הסקרים הנוכחיים).
והערה פמיניסטית לסיום – המנחה הראשון, ג’ם להרר והמנחה היום, בוב שיפר – שני עיתונאים ותיקים ומנוסים, היו הרבה פחות חדים, ישירים, ממוקדים משתי המנחות, קנדי קראולי ומרתה ראדץ’. שיפר, בלט לרעה (לדעתי) הלילה. הוא נתן לעימות לסטות לנושאי הכלכלה פעמים רבות, לא התערב, לא חידד הבדלים בין המועמדים.
“הערה פמיניסטית לסיום”? מה פמיניסטי בלזלזל במישהו בגלל מינו (ועוד במדגם מדעי של מנחה גבר אחד)? תסלחי לי, אבל זה נראה פשוט שוביניזם נשי, זה הכול.
נכון. זו גם לא הפעם הראשונה.
נדמה לי שאתה לא מבין את משמעות המילה “זילזול” וכנראה גם את משמעות המילה “שוביניזם”.
טלצ׳וק
קמתי במיוחד לראות את הדיבייט- היה משעממם… כמו מדור פרסומי משהו… משפטים לעוסים, מובנים מראש, חוזרים על עצמם לא משנה השאלה… בקיצור, שני הבחורים לא חידשו, אובמה היה נטול כריזמה, מזלזל ביריבו שרק הביא אותי לראות את חולשתו. בקיצור עברתי לתוכנית של דקסטר בVod בשלב מסוים. נשיקות לך
1. ראשית, יש לשים את העימות בהקשר: רבים מהגברים בארה”ב ראו הלילה משחק בייסבול ברשת פוקס. האסטרטגים של רומני רצו שאובמה, תחת לחץ הסקרים, יופיע בסלון של הקולות הצפים כבן מיעוטים תוקפני, בעוד שרומני יראה כמתון ודוגל בשלום (=רק לא בוש).
2. רומני פנה לנשים ולקולות הצפים כדי להגדיל את מספר האלקטורים, ולכן כל פרשנות שנותנת נקודות זכות על אגרסיביות לאובמה, או רואה בחזרה של רומני על דברי אובמה רכות לא רפובליקנית, אינה מדגישה את הדרך בה משכנעים בפוליטיקה של ארה”ב את הבלתי משוכנעים מראש: דרך ההצגה והרגש והמסר המעודן האישי-רגשי. אי-אפשר לנצח בעימות על האמת. אפשר לתת למתלבטים תחושה של תקווה לשינוי.
3. מדיניות החוץ של אובמה שונה מהותית מזו שרומני מייצג. קל לראות זאת אם מכירים את יועצי החוץ של שני המועמדים. הליברליזם שהוביל את אובמה לנאום קהיר ושליחת שגרירים לאסד בראשית כהונתו, אותו ליברליזם שהוביל את טון השיחות עם סין וקיבל את הווטו של רוסיה על נושאים שונים, הטון הזה שונה לגמרי ממה שרומני מרמז עליו באופן בוטה במונחים של די.סי. בעוד שאובמה כיוון את הצבא להיות מוכן רק לחזית מלחמה גדולה אחת, במקום שתיים שלוש כמקובל היסטורית, רומני אומר במפורש שהוא יחזור להוציא כסף על בניית כוח, בדברו על נושאות מטוסים ושאין די בלוחמת סייבר וחלל. זה דיבור שאולי מעורר סרקזם נשיאותי דמוקרטי, אבל מובן היטב לאנשי הצבא ותעשיית הביטחון לדורותיה.
4. מישהו מהמנחים עשה או עשתה עבודה טובה? הצעתי: בידקי מי נתן לנשיא מספר לא מועט של דקות נוספות יותר מליריבו, מי נתן לנשיא הזדמנויות לנאום את המילה האחרונה (קראולי למשל ב-8 מתוך 11 נושאים שנדונו), מי נתן לאיזה מועמד להתפרץ לדבריו של מי עשרות פעמים (מרתה לא רק שלא עצרה את ביידן שלא הפסיק לנהוג בגסות שלא מקובלת בארה”ב, אלא אף קטעה את ראיין – נסי לספור כמה בוידאו לשם שעשוע), וכל זה בלי להזכיר את הטיית כל המראיינים כפי שקבלה ביטוי במי מהצדדים נשאל את השאלות הקשות באופן ישיר ובוטה.
5. אף אחד לא באמת רוצה חדות בתשובות. כדי לפתור את בעיות ארה”ב (וישראל) צריך לכפות צעדים שהציבור לא ממש רוצה בהם וליצור קואליציות על בסיס אינטרסים גשמיים נלוזים. העלאת המיסים או חיתוך בתקציב, הקטנת החוב או העברת הנטל וסכנותיו לדורות הבאים, שום תרופה אינה מעוררת תיאבון במיוחד…
רק עובדתית, הממשל האמריקאי אכן השתתף במימון הפריסה הנוספת של מערכות כיפת ברזל במהלך הכהונה של אובמה (ב2009 הייתה אחת, היום יש מספר מערכות – הפריסה של כל אחת עולה מאות מליונים והחימוש שלה ממשיך לעלות כסף רב כל פעם שהיא מופעלת)
זו וגם זאת – המערכת מפותחת בעזרת האמריקאים כבר מכהונתו של פרץ כשר בטחון (2006-7) ואובמה אמנם היה מועמד לנשיאות אך גם סנאטור, ובהחלט יכול להיות שהיה מעורב – או לפחות הכיר – את העניין.
היה רגע מעניין לדעתי, כאשר אובמה נשאל מהו האיום הגדול ביותר על הביטחון הלאומי של ארה”ב, גמגם קצת והשיב: טרור, וסין כמתחרה עתידית. ואז רומני קפץ “לתקן” אותו שהאיום הגדול ביותר על הבטח”ל של ארה”ב הוא איראן גרעינית.
מסכים איתך, היה דיבייט משעמם למדי (ותנחומי שקמת באמצע הלילה בשבילו…). ואני מסכים באבחנה לגבי המנחים: ראדיץ וקרולי היו שתיהן טובות הרבה יותר מלרר ושפר (למרות ששניהם נחשבים הרבה יותר ותיקים ומכובדים).
אני לא חושב שמנצח בדיבייט הזה בהכרח לא משנה; צריך לראות כמה צפו בדיבייט ולאן ילכו הסקרים אבל במצב צמוד יחסית של המירוץ קפיצה של 1-2% יכולה להיות מאוד משמעותית. לדעתי אף אחד מהם לא היה משמעותית טוב מהאחר אבל רוב הפרשנים, והסקרים המיידיים, טוענים שאובמה ניצח.
הפתיע אותי שכשרומני טען שסוריה היא המוצא של איראן לים, אובמה לא קפץ על ההזמנות. זו היתה יכולה להיות מכת נוקאאוט.
לא מסכים. לרר ושייפר היו עדיפים בהרבה (שייפר היה הטוב ביותר, שכן נתן לדיון לרוץ – מבלי לתפוס פוזיציה של שחקן חיזוק דמוקרטי ששוכח שתפקידו הוא להיות מאוזן).
קראולי הייתה הגרועה מכולם – והקטע המגוחך שלה עם האישרור שנתנה לטקסט של אובמה לגבי לוב (אישרור שהיא נאלצה לתרץ במשך יום שלם לאחר מכן), היה המביך ביותר שראיתי מצידו של מנחה עימות כלשהו (כאן או שם).
כמובן שאין קשר למיגדר של המנחים/מנחות. אני חושב שהאג’נדה הפוליטית והדרייב לעזור למועמד איקס (אובמה) היה הגורם הבלעדי להתנהלות של המנחים/מנחות: קראולי וראדיץ פשוט רוצות הרבה יותר שאובמה ינצח. אני לא חושד בשייפר ולרר בהצבעה לרפובליקנים, חס וחלילה, אבל כנראה שאצלם הרצון לא להראות משוא פנים, היה חזק יותר מהרצון לעזור למועמד המועדף עליהם.