הדרך מסנקה פולס

המועמדת הדמוקרטית מזכירה את סנקה פולס ברבים מנאומיה, אך ביקור במקום בו נשים אמריקאיות עשו היסטוריה, מגלה שפריצות דרך פמיניסטיות עדיין נתפסות כעניין שולי

פורסם ב׳המקום הכי חם בגיהנום׳

בשבת אחר הצהריים, יממה לפני פתיחת הוועידה הדמוקרטית בפילדלפיה, בה תוצב לראשונה אישה בראשות מפלגה גדולה, העיירה סנקה פולס, השוכנת באזור אגמי פינגר של מדינת ניו יורק, מנומנמת כבכל יום.

קלינטון מזכירה את השם סנקה פולס ברבים מנאומיה והודעותיה, אך בעיירה לא מתרגשים ולא נרעשים. אין חדש תחת השמש. כאן הוא המקום בו נשים פועלות ועוסקות, נואמות ומתווכחות בנושא זכויות נשים, כבר מעל 168 שנים. האם המסע שהחל פה, בסנקה, על ידי כמה נשים שנתפסו כרדיקליות ומוזרות בעיני הציבור, בעת שקיימו את כנס הנשים האמריקאי הראשון ב-1848, יסתיים בעוד כמה חודשים עם כניסת אישה לבית הלבן כמנהיגת האומה החופשית? נדמה שבסנקה יגיבו במשיכת כתף.

This week in 1848, the Seneca Falls Convention declared that women deserve equal rights.

168 years later… pic.twitter.com/h0TXCr4Rn4

— Hillary Clinton (@HillaryClinton) July 20, 2016

לקח לאמריקאים שנים ארוכות להפנים את ההיסטוריה שהתרחשה ברחובות הקטנים והיפים בעיירה שמתיישביה הראשונים התמקמו בה לראשונה בראשית המאה ה-19. יתכן – וזאת לפי איך שנראים המוזיאון המקומי הקטן לתיעוד ועידת הנשים, ורמת השימור הירודה של הבתים בהן נאבקו חלוצות בודדות על הזכות להצביע – שהאמריקאים טרם הפנימו שההיסטוריה של הפמיניזם השיגה כאן זינוק ענק קדימה.

בין קלינטון להיסטוריה נשית מודרת

אליזבת קיידי סטנטון, בעלה הנרי, ושבעת ילדיהם, עזבו בשנת 1862 את ביתם הפשוט בג’ונסטאון, ועברו לניו יורק. הבית הקטן, שעל גדות הנהר, נרשם בבעלותה של קיידי סטנטון, ועובדה זו, בפני עצמה, מעידה על כך שמשק הבית הזה התנהל באופן שונה מאוד מכל משקי הבית ומכל המשפחות באותה התקופה.

התפניות ההיסטוריות, היעדר תשומת הלב לדרישות הנשים, הפוקוס הפוליטי על מאבק שחרור העבדים באותם ימים, ומשך הזמן שלקח לנשים להגיע לתיקון ה-19לחוקה שאפשר להן את זכות ההצבעה (1920) – הותירו את ביתה של קיידי סטנטון נחבא מעין ההיסטוריה; מעשיהן של קיידי סטנטון וחברותיה לדרך לא תועדו בזמן אמת. יחס החברה לפועלן היה של גיחוך, זלזול, התעלמות, הקטנה. זוהי לעיתים תמצית הסיפור של אי-תיעוד פעילותן של נשים פורצות דרך בעולם – הישגיהן של נשים נתפסים כהיסטוריים – לא בזמן אמת וגם לא שנים רבות לאחר מכן. וכך, האירועים חלפו לכותבי ההיסטוריה ליד האוזן, נשמטו מבין אצבעותיהם, ולא הועלו על הכתב.

בזמן אמת, אף אחד לא הכיר את בית סטנטון, שבו נוסחו ונהגו חלק מן הנאומים, הרעיונות, ׳הצהרת הסנטימנטים׳ שהוקראה בוועידת הנשים ב-1848. יותר מכך – אף אחד לא ידע אז (וגם כעבור עשרות שנים), שוועידת הנשים היתה כה חשובה. ההיסטוריה של זכויות הנשים נכתבה – ועדיין נכתבת – בקמצנות, כלאחר יד. כך גם נראים המונומנטים המוקדשים לעניין הפוליטי הזה, וכל זה במדינה היודעת לכונן מוזיאונים מפוארים ולהקים מצבות, פסלים וכיכרות סביב כל דבר ועניין.

מספיק להתבונן בדיווחים על ההתמודדות של הילרי קלינטון לנשיאות בשנת 2016. מקריאת עיתונות אמריקאית (ואף ישראלית), העיסוק בהיבט ההיסטורי-נשי של המועמדות שלה הוא שולי. קלינטון נמצאת תחת עין הציבור שנים רבות, ואולי בגלל זה, אישיותה הספציפית עומדת לבחינה, וחסרה ההתלהבות מהמעמד ההיסטורי. יש קונצנזוס חרישי שאם היא תפסיד, לא יהיה זה כי מדובר באישה, אלא כי מדובר במועמדת לא אטרקטיבית.

רק בשנות ה-60 של המאה הקודמת, החלו בארה״ב להתחקות אחר עקבותיה של סטנטון, והבית בו גידלה את שבעת ילדיה אותר. ב-1982 נרכש הבית על ידי רשות הפארקים הלאומית ועד היום, בשנת 2016, ברחוב וושינגטון בעיירה הקטנה סנקה פולס, בית סטנטון מוקף בפיגומים (שיפוץ), תוכנו כמעט ריק, והביקור בו מוכיח עד כמה לאף אחד לא באמת אכפת מהמשמעות של ההיסטוריה המגדרית. האמריקאים, אלופי שחזורי ההיסטוריה ושימור מבנים, לא מצאו את התקציב ו/או הזמן לייצר בבית הזה רפליקה של התקופה.

בסיור בתוך הבית הקטן, מספרת הריינג׳רית שמדריכה את הסיור, שבבית המקורי לא היו שירותים (זה עדיין לא היה מקובל באותה תקופה), אך כן היה מטבח. ״המשחזרים לא ידעו היכן להציב את המטבח, כי לא מצאו תיעוד היסטורי של המיקום האמיתי. לפי המידע, המטבח שהיה חלק מהבית – נשרף. אז עד שהם יגמרו להתווכח ביניהם איפה עמד המטבח – אין פה מטבח״.

המאבק בעבדות משחרר חלקית

על אף השיממון והריקנות ששוררים בבית סטנטון, חייה של אליזבת היו מלאים ומרשימים. ככל שהתבגרה, הלכו דעותיה בתחום זכויות הנשים והקצינו. התנועה הסופרג׳יסטית התפצלה, בין השאר כי סטנטון, שאף היתה פעילה למען שחרור העבדים, לא הסכימה שתנועת הנשים תתמוך בתיקון ה-13, שאסר על עבדות. זאת מכיוון שהיא רגזה שהנשים לא שוחררו מעול בעליהן ולא הוענקה להן זכות ההצבעה, בזמן שהעבדים זוכים לזכויותיהם. הקו הנוקשה שהיא הובילה פיצל את התנועה.

עוד מהלך של סטנטון שהרתיח את הנשים האחרות (ויחד עמן, כמעט את כל הגברים) היה ׳תנ״ך הנשים׳ שהיא כתבה ופרסמה ב-1895, והיא כבר בת 80. התנ״ך של סטנטון פותח עם שני סיפורי בריאה: באחד, מתואר כיצד הגבר והאישה נוצרו על ידי האל בו בזמן. בשני, מתוארת יצירת חוה מצלע אדם כעזר כנגדו. סטנטון טענה שכומרי דת התמקדו לאורך ההיסטוריה בסיפור השני והתעלמו מהראשון, וזאת כדי לספק ׳מרות שמימית׳ לשעבוד נשים.

בגרסה שהציגה לסיפור הבריאה, הסבירה סטנטון את החלטתה של חוה לטעום מהתפוח ברצונה להשביע את הצמא שלה לידע, כיוון שחוה לא הסתפקה בהנאות הפשוטות של קטיפת פרחים ושיחה עם אדם. ספר הפרשנות התנ״כי של סטנטון הרתיח את הכמורה, שגינתה את היצירה כ״מעשה שטן״, אך גם מעגל חבריה של סטנטון בארגון זכויות הנשים הסתייגו ממנה.

לעומת תשומת הלב המועטה שזכו לה הסופרג’יסטיות כשעסקו בסוגיות של נשים גרידא, דווקא השתתפותן במאבק למען לשחרור העבדים, זכה לפרסום רב. במרחק של קילומטר מביתה של משפחת סטנטון, ניצב ביתם של הרוקח תומאס מקלינטוק ואשתו, הסופרג’יסטית מארי-אן מקלינטוק. ביתם של הזוג שימש כתחנת מעבר במחתרת העברת השחורים. מקלינטוק היה מביא לביתו עבדים שחורים שחיפשו מחסה, לעיתים מלביש ומארגן אותם כ״משרתים״ ומשכנע כך שמדובר במי שעובדים אצלו שנים ארוכות. רבים הועברו והוברחו למקומות מחסה נוספים.

כאמור, הנשים הפעילות בתנועת הסופרג׳יסטיות פעלו גם לשחרור העבדים, וחלקן פגשו והכירו זו את זו בוועידות נגד העבדות. באחת מאותן הוועידות בלונדון, בעת ששהתה קיידי סטנטון בלונדון עם בעלה הנרי במסגרת ירח הדבש שלהם, בשנת 1840, נשללה זכותן של סטנטון ולוקרישיה מוט לנכוח במליאה ואף לנאום, דבר שחיזק אצל השתיים את הצורך לכונן ועידת נשים ראשונה.

ב-16 ביולי 1848, כינסה מארי-אן מקלינטוק את קיידי סטנטון, סוזאן ב. אנתוני ולוקרישיה מוט, וביחד הן ניסחו את ה-Declaration of Sentiments, הצהרת הכוונות שהפכה למניפסט חד וקולני שביטא את חוויותיהן של נשים, באשר הן נשים. המסמך, שנוסח על בסיס הצהרת העצמאות כפי שנכתבה על ידי תומאס ג׳פרסון, נחתם על ידי כמאה משתתפות (וגם משתתפים) בוועידת הנשים בסנקה פולס. בנוסף למאה החותמות על המסמך, הגיעו לסנקה פולס כ-300 נשים, ליומיים של דיונים והצבעות. לאחר ועידה ראשונה זו, כונסו ועידות נשים מדי שנה במקומות שונים עד לפרוץ מלחמת האזרחים ב-1861.

ועידות הנשים הצליחו להוביל לשינוי חקיקה מסוים – החוק שאסר על החזקת רכוש על ידי אישה נשואה תוקן, והחזיק מעמד כמה שנים, עד אחרי מלחמת האזרחים, אז הושב המצב לקדמותו ונשים (שוב) לא הורשו להחזיק בנכסים פרטיים.

אישה היא כלום. רעיה היא הכל

גם בית מקלינטוק, וגם המוזיאון העירוני בסנקה פולס – משומרים ברמה נמוכה מהסטנדרט האמריקאי המוכר. מהמוזיאון, העומד לצדו של היכל כינוס הוועידה בבית התפילה המתודיסטי הסמוך, אפשר להתרשם שנושא זכויות הנשים הוא בעיקר עניין לילדים. מהות השימור של המוזיאון, שבוצע על ידי רשות הגנים הלאומיים האמריקאית, הינה למשוך קהל בגילאי 5-12. יש במקום מיצגים גם למבוגרים, אך באופן כללי נדמה שמישהו נתקע עם השחזור של המקום, אי שם במאה הקודמת, כשנשים רק החלו להשתלב בשוק העבודה.

אחד המיצגים שלכדו את תשומת לבי (אך לא הפתיע אותי כלל וכלל), היה מיצג של הדיווחים בעיתוני התקופה; בפאבליק לדג׳ר, שהתפרסם בפילדלפיה בספטמבר 1848 (בשלב הזה נערכו כבר שתיים או יותר ועידות נשים), נכתב, ״אישה היא כלום. רעיה היא הכל. נערה יפה שווה עשרת אלפים גברים, ואם היא במעמד הזה, היא כמעט ליד האלוהים… מלאת כוח. נשות פילדלפיה צריכות לפעול לשמור על זכויותיהן כבנות זוג, יפיפיות, בתולות, ואימהות. לא כנשים״.

בעיתון ה-Mechanic’s Advocate, שהתפרסם באלבני באוגוסט 1848 נכתב, ״הנשים חושבות שאין זה תקין לשלול מהן את הזכות להיות מחוקקות, עורכות דין, רופאות, אלוהיות וכו׳. אם יקרה, השינוי הזה יגדיר את העולם כגרוע ומבולבל. זה ידרדר את המוסריות ויוריד את הנשים מן המקום הנעלה והיעד האצילי שלהן. נשים מכובדות מכל המעמדות יגרמו נזק מפלצתי לאנושות”.

עיתון אחד שדווקא לא לעג לפעילות של הסופרג׳יסטיות היה ה״לילי״, שיצא לאור החל מ-1849 בסנקה פולס, תחת המו”לית אמליה בלומר. למעשה, הוקם ה״לילי״ כדי לתמוך בתנועת ה-Temperance (תנועה לצמצום עד ביטול צריכת האלכוהול), אך בלומר הסבה את העיתון שלה לתמוך במהרה באופן אקטיבי בארגוני הנשים. בלומר התייצבה עם בעלה בוועידת הנשים של 1848, אך לא היתה מבין החותמות על ההצהרה, כי ראתה בנוסח עליו הוסכם מסמך רדיקלי מדי.

עם זאת, תחת השפעתה של קיידי סטנטון, הובילה בלומר מהלך בכלי התקשורת הקטן שלה: היא מיסדה את הרפורמה בלבוש הנשים. מכנסי בלומר (נפוחים, מתחת לחלק עליון של שמלה) היו המצאה שלה בהשראת הבגדים בהם הסתובבו הסופרג׳יסטיות.

ביום שבו ה״לילי״ פרסם את עיצוב הבגד החדש מעל דפיו, תפוצת העיתון זינקה ממאות לאלפים בחודש. הנשים שהחלו ללבוש את מכנסי הבלומר, זכו לגינויים ועלבונות ברחוב וגם במפגשי יום א׳ בכנסייה, עד שכעבור כמה שנים, הן הפסיקו ללבוש אותם. סטנטון החליטה לוותר על החידוש האופנתי כדי ״להחזיר את תשומת הלב לנושאים חשובים יותר וכדי לעצור את הביקורת הנוקשה, הרדיפה ברחוב והאספסוף שרודף״. אך הקשר בין עיסוק באופנה לבין צרכים פוליטיים, לרבות שחרור מבגדים מסורבלים היה ברור לכל.

קשה, סגורה, מנהיגה

הילרי קלינטון נשענת על כל המורשת הזו (ויש עוד הרבה סיפורים שניתן לספר על הנשים של אותם הימים). לא סתם היא חוזרת לסנקה פולס בנאומיה.

במהלך הסיור בביתה הריק של סטנטון, טרחה הריינג׳רית להדגיש את האופי המורכב, הקשה, והבעייתי של סטנטון; ״סטנטון, שהיתה אחת מן הפעילות למען שחרור העבדים, הפכה למתנגדת לתיקון לחוקה, רק כיוון שלא כלל נשים. היו מי שאמרו עליה שהיא בעצם גזענית ושונאת שחורים״.

“טעות לחשוב שהנשים הללו היו מושלמות, ושעשו את הדברים ‘כפי שצריך’. היה להן לא מעט בעיות אישיותיות, כמו לכל מנהיג ומוביל דעה. וככה זה עם מנהיגים, אנחנו בונים מהם פסלים וכיכרות ושוכחים לשים לב לכך שהיו להם בעיות רבות באופיים״. לרגע ניתן היה לחשוב שהמדריכה מדברת על הילרי קלינטון. פורצת דרך עבור נשים, אך פוליטיקאית הנתפסת בעייתית, קשה, סגורה, ואף מושחתת בעיני רבים אחרים.