הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
מדוע כאשר יאיר לפיד מאשר ללמוד תורה הכל בסדר, וכשניסן סלומיאנסקי עושה זאת זו שערורייה • איך משלושה נותר אחד בחוץ והאם מאיר פרוש יכול כבר לומר שלום לראשות עיריית אלעד • ומה מניע את אריה דרעי להציע פיוס ושלום עם אלי ישי • שרי רוט עם טור מיוחד על השבוע הפוליטי
1.
בעוד כותרות העיתונות החרדית מבשרות על ניצחון מוחץ עם העברתו של חוק הגיוס, הח”כים החרדים עצמם נעים בין שמחה לעצב.
מחד, אין ספק שהסרת סעיף הסנקציות הפליליות מחוק הגיוס שחוקק יאיר לפיד משמעותית, מבחינה סמנטית, לעם היהודי כולו. מאידך, הנושא לא ממש פשוט.
ראשית, כל בר דעת מבין שההישגים מוגבלים, שכן כאשר חרב הבג”צ מרחפת מלמעלה, אתה לא יכול להעביר את מה שבאמת היית רוצה. חייבים ליישר קו עם היועץ המשפטי לממשלה.
שנית, ההסתה ברחוב אינה נעימה. החילוני הממוצע אינו מבין מדוע ועל מה ניתן לבחורי הישיבות פטור משירות. עולמם כה מנותק מעולם הרוח (הדור היום אינו דורו של דוד בן גוריון), עד שקשה להסביר ליהודי שאינו שומר תורה ומצוות מהי המשמעות של ‘תורה מגנא ומצילא’.
האמת? טוב היה אילו היה עומד החוק של לפיד למבחן בג”צ, ונפסל שם בשל חוסר שוויוניות. כי בעוד רעייתו ליהיא מפגינה ברחובות עיר נגד החוק החדש, הבלתי שוויוני לדעתה, היא שוכחת, או אולי לא מספיק מודעת לכך, שגם החוק שנחקק על ידי בעלה ושות’ העניק פטור לקבוצה גדולה מאוד של בחורים היושבים ולומדים. הוא אפילו התגאה בכך שאצלו, באופן רשמי, יש זכות כזו בחוק.
אז איפה השוויון?
לא החוק הקודם, גם לא החוק המתוקן, יכולים לעמוד במבחן השוויון. ההבדל רק בסמנטיקה הקטנה – וגם: באווירת ההסתה ברחוב.
כשיאיר לפיד אישר ללמוד תורה, זה היה ראוי עבור החילוני הממוצע. כשניסן סלומיאנסקי (רק כמשל) הוא המחליט, מדובר במרשם בדוק לאסון תקשורתי.
2.
לאן, בעצם, חותר יאיר לפיד?
לכאורה, הרמת הדגל של אנטי-גיוס מסייעת לו בסקרים. בטווח המיידי, לפחות. כי אנחנו לא באמת יודעים אם זה הנושא שיעמוד בראש סדר היום במערכת הבחירות הבאה. בבחירות האחרונות השיוויון בנטל לא כיכב, והתוצאה של יש עתיד, הייתה בהתאם.
מצד שני, הבה נקח תוצאה לארג’ית במיוחד של 30 מנדטים. מה יעשה לפיד עם ה-30 שלו, כשהחרדים שרק הולכים וגדלים דמוגרפית ודמוקרטית, מחרימים אותו?
ונניח שעם תוצאה כה נפלאה עבורו (חלום באספמיה, כמובן) אפשר לסגור קואליציה כשהוא בפנים. האם זו פסגת שאיפותיו? להיות חלק מממשלה? להיות שר בכיר? ומה עם ראשות הממשלה – האם גנז את החלום הזה?
ברור לכל שללא תמיכת החרדים יהיה קשה לכל ראש ממשלה לכהן במדינת ישראל. לפני מספר חודשים החל לפיד במסע ‘כיבוש-חרדי’. הוא התראיין לכלי תקשורת, הסביר את השקפת עולמו, ונתן להבין שיש סדר בחומת ההתנגדות שלו לערכי הציבור החרדי (ואני בכוונה לא משתמשת במילה שונא חרדים, שכן היא אינה מתאימה).
היו שטענו אז שהוא “עובד על כולם בעיניים” וכי “הוא רק שינה פאזה כי עיניו נשואות לבית שברחוב בלפור”. אם אכן כך, מדוע ‘חזר לסורו’? ואם אכן דיבר אמת כי קלט שלא מספיק הידבר עם הציבור החרדי וזז לכיוון הכפייה – ולא בחכמה – מדוע נטש את התובנות הללו?
מה יש בו, בחוק הגיוס החדש, ששלף אותו מעקרונותיו החדשים, כפי שגיבש אחרי הבחירות האחרונות?
בינתיים, השאלות נותרות ללא מענה. לא ברור אם הוא עצמו מכיר את התשובות (מלבד אלו השחוקות).
3.
לטעמי, יאיר לפיד העניק במהלך הימים האחרונים ניצחון מתוק למי שהחרים אותו ולא השיב לו אפילו על ברכת שלום – שר הבריאות יעקב ליצמן. הנה, צדקתי, הוא נופף השבוע לכל עבר. הוא הרי הזהיר שיאיר לא השתנה.
מצד שני, הוא סייע לאנשים כמו גפני וחבריו להוכיח שהחוק המתוקן משחק לגמרי לטובת החרדים ומונע הרמטית גיוס. ולא היא.
החוק המתוקן, בדיוק כפי החוק הקודם, וכמו כל חוק הנחקק במדינת ישראל בה עיני בג”ץ משקיפות ממעל, מפריד ברורות בין מי שתורתו אומנותו, בו המדינה לא תיגע (גם בחוק הקודם, חוק לפיד) לרעה לבין קבוצות שמעולם לא היה קשר בינן לבין התורה הקדושה. יושבי ברזלים, משוטטי רחובות, ועוד אי אלו קבוצות המכנות עצמן ‘חרדיות’, אך השקפת עולמן נוטה לכיוונים אחרים.
הם אלו שימלאו את הבריכה.
אלא מאי? גם בציבור החרדי יש קבוצות שקידשו להן למטרה ועשו להן דגל מנושא הגיוס.
‘הפלג הירושלמי’, כמו נטורי קרתא. אלו כמו אלו יפגינו בכל הלהט, שכן זה בדיוק מה שמאפשר להם את המשך קיומם הרעיוני. באשר להם, תודה לך יאיר לפיד על כל ראיון שהענקת לערוץ חילוני, על מתקפותיך מעל כל במה את החוק ה’לא שוויוני’.
תבוא כל יום, ותנאם כמה שיותר חריף נגד החרדים המשתמטים. כל נאום שלך כזה מבלבל את קיצונינו, למרות שעבורם, גם אם הייתה המדינה מעניקה פרס נובל לכל מי שיושב ולומד – הם היו מייללים “גפני פשרן”.
4.
עצוב מאוד לראות את יעקב אשר במסדרונות הכנסת, ממשיך להקפיד ולהגיע בימי שני, למרות שנכון לימים אלו הוא יודע שסיכוייו להפוך לח”כ, במשמרת הזו, מגרדים את האפס.
מאז הוקמה הממשלה נהגו שלושה להסתובב במסדרונות, מתוך עמדת המתנה. שולי מועלם, מהבית היהודי, שהמתינה בסבלנות לחקיקת החוק הנורבגי. במקרה שלה, יו”ר מפלגתה נפתלי בנט ויתר מיד על מקומו, לטובת עוד אצבע ועוד פעילה פרלמנטרית.
השני מבין חברי החבורה היה אברהם מיכאלי. לא הייתה ישיבת סיעה של ש”ס בה לא נכח, סופר את הימים עד לרגע בו יוותר עבורו יו”ר המפלגה אריה דרעי על כיסאו הפרלמנטרי.
היום הזה, לצערו או לשמחתו של מיכאלי, לא יגיע עוד לעולם. עצוב כשאתה חולם להמשיך ולשרת את המפלגה שאהבת, שמח כשקיבלת בכל זאת פרס תנחומים בדמות תפקיד בהסתדרות.
ורק יעקב אשר נותר מאוכזב.
שבועות הבטיח סגן השר מאיר פרוש, באמצעות הסובבים אותו (יש אומרים שבניו הם שטרפדו את המהלך, אבל אל תאמינו לשמועות מהסוג החופר משפחתית לנציגים פוליטיים) שהנה, או-טו-טו הוא מפנה את כיסאו במליאה. הם שבו ופמפמו עד כמה חשוב שיהיה עוד נציג ליהדות החרדית. בסוף, ללא כל התרעה מוקדמת, הושלך המהלך אל פח האשפה ההיסטורי.
צפו להשלכות. כמקובל במפלגת יהדות התורה לדורותיה.
5.
פגשתי אותו בקומת הכניסה של משכן הכנסת. אבל אם ציפיתי לראותו מדוכדך, הופתעתי לטובה. נראה שהסירוב האלגנטי שלו להיענות לדרישות המוגזמות (לדעת דגל התורה) הפך אותו לגיבור בקרב פעילי השטח של המפלגה.
“יעקב אשר הקריב את התפקיד, רק כדי לא להוציא את ‘דגל התורה’ מופסדת”, מסבירים רבים, כשהם טוענים: “המחיר היה מופרז. אפילו שבוי אסור לפדות במחיר גבוה מכפי שוויו”. ובעיקר: “לא מפקירים את החינוך העצמאי לדורות, רק בשביל שררה של שנתיים-שלוש גג”.
רק לפני מספר שבועות צייצתי (בטויטר) את הציוץ הבא: “איך אמר עפרון לאברהם? – ארבע מאות שקל-כסף ביני ובינך מה-היא… קבור בחינם… השבוע נזכרתי בפסוק היפה הזה”.
השבוע בו נזכרתי בפסוק היה השבוע בו מונה אברהם שוורץ, איש ‘שלומי אמונים’, לתפקיד ניהולי בחינוך העצמאי. אנשיו של פרוש התעקשו ש”לא דרשנו”, זה “לא זה בעד זה”. רק מדובר בפירעון חוב ישן גרידא. בכל מקרה פרוש היה פורש.
עוד כמה שבועות חלפו, בטרם הסבירו ש”לא מספיק למנות את שוורץ, צריך להעניק לו סמכויות משמעותיות”.
ביני ובינך, מה היא.
6.
וכך, אל המחלוקת של דגל התורה מול ‘הפלג הירושלמי’, ולצד הטעם הרע שמתלווה לסכסוכים מול יעקב ליצמן, נוסף שחקן משמעותי חדש: סגן השר מאיר פרוש. או במילים כלליות יותר: שלומי אמונים.
רק בבחירות המקומיות האחרונות נוצר ציר מתקתק בין דגל התורה לשלומי אמונים, שהצמיח שיתוף פעולה פורח בירושלים (ללא תוצאות), אבל גם ראש עיר באלעד – ישראל פרוש.
תשכחו מכל זה. אם לא יקרה משהו דרמטי מצד פרוש, בבחירות הבאות יהיו שיתופי פעולה שונים לגמרי. ‘דגל’ כבר לא תהיה בכיס של אף אחד.
במשחק הסופי, שלומי אמונים הפסידה גם את החינוך העצמאי וגם את הבחירות הבאות.
7.
ומה באשר לש”ס? ובכן, לה יש צרות משל עצמה. צרות צרורות.
מיד אחרי הבחירות, ומן הסתם גם בהזדמנויות כאלו ואחרות בימים שלאחר מכן, ניסה יו”ר ש”ס אריה דרעי לבצע מהלכים כדי להשיב את אלי ישי אל חיקה של המפלגה. לא בגלל שלא ניתן להסתדר בלעדיו, אלא מפני שאף לא אחד רוצה לחזור אל המחזות שראינו בבחירות האחרונות לכנסת.
התמודדות עם מתחרה כה עיקש עולה כסף, אבל גם אוכלת כל חלקה טובה בשטח המדמם.
אלי ישי, שבתחילה טען כי איש לא פנה אליו, מיהר להגיב רשמית והסביר שאין לו כל כוונה להיענות להצעה. מי שמכיר אותו יודע שהאיש נחוש לרוץ גם בבחירות הבאות, ורק אלוקים יודע מאיפה יגיע הכסף עבור המירוץ היקר, כשעדיין חובות המערכה האחרונה מונחים לפתחו.
ובינתיים – השטח בוער.
השבוע שמענו את הראשל”צ, הגר”י יוסף נגד אנשי תחנת הרדיו ‘קול ברמה’.
די נדיר לשמוע אמירות שכאלו כשמדובר בראשון לציון, אבל ניתן להניח שקודקודי ש”ס, ובתוכם מי שמזוהה איתה לא באופן רשמי, הגר”י יוסף, בוערים וזועמים על התחרות שצמחה להם מבית, מתוככי היהדות הספרדית.
התחרות הזו ניצבת כל העת על המדף, ומבקרת בעוז כל פעולה של ש”ס. ח”כ יואב בן צור סייר עם אנשי יוזמת ז’נבה? הנה, ש”ס שמאלנית, לא איחרה הביקורת להגיע.
גם בתקופת אלי ישי כיו”ר ש”ס השתתפו ח”כים של המפלגה ביוזמות מסוג זה. אבל עבור המון העם, זה שאינו זוכר מעבר לחודשים אחדים לאחור, די בגפרור “הם שמאלים” כדי להבעיר מדורה.
ולא שבצד השני טומנים יד בצלחת. מתקפות אישיות כנגד כל מי שמעז להשמיע מילה של ביקורת הם תופעה שהפכה לשכיחה.
עבור הציבור הספרדי, שהורגל מאז ומעולם לאמונה תמימה, נטולת מחלוקות, מדובר בתופעות הרסניות. אריה דרעי הבין זאת, והרים את הכפפה כשהגיש הצעה למהלך של שלום. אלי ישי, מצידו, אינו מאמין ליריב, ועל כן יעדיף להפסיד ולהשליך קולות לפח.
אני עוד זוכרת את החיוך שלו כשיצא מישיבת סיעה (חודשים אחדים לפני הבחירות האחרונות), שם סיפר אריה דרעי איך יועצי שלום בית יכולים לבוא ולהתייעץ איתו, ואיך הצליח לעשות שלום בסיעה.
החיוך, צריך לומר, היה ציני, ולא הותיר כל פתח לתקווה.
אביגדור ליברמן נוהג לומר שהבחירות ייערכו בשנה הקרובה. אני לא בטוחה שאחרי העברת תקציב המדינה בהצלחה נמשיך לשמוע מפיו את אותן הערכות. אבל תהיינה הבחירות באשר תהיינה, מה שבטוח מעל לכל ספק הוא: יהיה מעניין. יהיה אש.
שרי היקרה – אני יהודי מסורתי דתי שומר מצוות ואני לא מבין למה בחורי ישיבות לא משרתים בצבא, להפך אני חושב שזה מנוגד לתורה, זה אפילו חילול השם טהור. החילוני הממוצע צודק.
חוק הגיוס הקודם היה תועבה משפטית. על פי הדוקטורנט מבר אילן, חרדי שלא מתגייס הוא צח כשלג אם התגייסו 3000 חרדים אחרים אבל הוא עבריין מועד אם התגייסו רק 2000. חוק גיוס שוויוני מחייב גיוס של כולם, גברים ונשים, חילונים ודתיים, יהודים וערבים. מאחר ולחוק כזה אין הרבה תומכים והוא גם אינו בר מימוש עדיף המצב טרום חוק טל שעל פיו שוחררו החרדים בהחלטה של שר הביטחון. החוק שהיו צריכים לחוקק הוא חוק שמרחיק את בג”ץ מפסילת הסכמים פוליטיים.
לא אמרתי שחוק הגיוס בקודם היה טוב.
מי שרוצה ללמוד תורה שילמד, כפי שהחילונים לומדים, הבעיה בעיקרה מדוע על המדינה לתקצב את האברכים. או שמתקצבים את כל הסטודנטים והאברכים או שלא מתקצבים אף אחד. אם המדינה רואה בכוללים והישיבות מוסדות לימוד באחריותה לתקצב את כולם כמערכת חינוך, אבל מכאן ועד לתת שכר אישי לאברך בעבור לימודיו ותוספת עבור בני משפחה נשוי/רווק, הרי זה עוול שזועק לשמים. כן יש גם סטודנטים חילוניים עניים שבני משפחתם לא מסוגלים לתמוך בהם, אז אל תקשקשו על קושי אצל האברכים ובני משפחתם. אגב בדיוק קוראת איך שאול גייס את העם למלחמה בנחש העמוני, האם זאת הדרך לגייס את בני הישיבות ???
משווה ומעלה:
הסדר קרנות הפנסיה של ההסתדרות 100 מיליארד שקלים
הסדר הקיבוצים (האחרון) 20 מיליארד שקלים
המדינה מסבסדת את הסטודנטים הרבה יותר מהאברכים. סטודנט עולה עשרות אלפי ש״ח – עד 100,000 בשנה ומשלם רק 10,000. אבל אני בעד לא לסבסד אף אחד – גם לא אברך וגם לא סטודנט. ככה אולי פחות אנשים ילכו ללמוד מעדי הקשקוש ויפנו לנושאים שתורמים יותר לחברה ולכלכלה.
חייל זקן, אני איתך בנושאים שהעלת.יונתן לא תקשקש בקומקום, האברכים לא משלמים שקל על לימודיהם, מקבלים הכל חינם וכן בני משפחתם.
חייל זקן, האם עלינו להסכים לכל העוולות במדינה זו ? לא נתחיל כאן את כל הרשימה. הכל רקוב כאן.
האברכים לא משלמים כלום אבל הם בכל זאת עולים פחות לקופת המדינה כלומר למשלמי המיסים כלומר לנו. זה לא מצדיק אותם זה רק מזכיר שגם הסטודנטים עולים המון לקופת המדינה. וחלק גדול לומדים שטויות. לא צריך בוגרים במדעי המדינה, בלימודי מגדר, ביחסים בינלאומיים, בסוציולוגיה וכו.. מי שרוצה ללמוד את זה, זכותו – על חשבונו.
הנסיון של לפיד, ורבים במרכז, לנצל את הגל הפופוליסטי של “השוויון בנטל” בשביל להילחם בחרדים הוא באמת מגוחך. הצבא גם כך גדול מדי, יש בו אבטלה רבה ומאד לא סמויה, יש בו המון מקרי התאבדויות (שהתקשורת לא מדברת עליהם), חלק גדול מהאוכלוסיה לא מתגייס וחלק גדול מאלה שכן מתגייסים לא מסיימים שרות מלא.
הדבר הנכון לעשות הוא לצמצם משמעותית ואף לבטל לחלוטין את מספר מש”קי הממטרות – כולל טכנאים בגל”ץ, כתבים ב”במחנה”, זמרים בלהקות צבאיות, קוסמים צבאיים ועילויים ספורטיבים. צריך להוציא את ההייטק מהצבא לידיים פרטיות ולהשאיר לוחמים ותומכי לחימה. ואם צריך (מבחינה צבאית) – אפשר להגדיל את מספרם של אלה. ולאלה צריך להאריך את השירות ולהעלות משמעותית את השכר.
המטרה הסופית צריכה להיות צבא מקצועי התנדבותי, שאליו יוכלו להתגייס חילונים, חרדים, ערבים וגם חרד”לים (במקום ישיבות ההסדר, שגם אותן צריך לבטל) – כל מי שמעוניין בקריירה צבאית. או אז יהיה שוויון אמיתי, וזה כבר לא יהיה “נטל”.
זה נכון בתיאוריה. בפועל, מהלך כזה יפגע דרמטית באיכות כוח האדם בצבא (האוכלוסיה שתתגייס תכלול שני סוגים – או אידיאולוגים מובהקים, או כאלה שלא יכולים להסתדר בחוץ). כיום הצבא נהנה מהאפשרות הבלתי-קיימת-בצבאות-אחרים, של ספקטרום רחב מאוד של מתגייסים שבמצב רגיל כלל לא היו מגיעים אליו. התוצאה היא כוח אדם איכותי לאין שיעור ברמת החוגרים, בהשוואה לכל צבא מערבי אחר (ברמת הקצונה היתרון בטל, מכיוון שבמערב הקצינים מגיעים במסגרת של הכשרה אקדמית).
היתרון העצום שיש לנו בתחום הסיגינט, למשל, נובע מקבלת מתגייסים מצויינים בני 18, שלולא חוייבו בגיוס, היו הולכים לחברות פרטיות, שרובן, מה לעשות, לא עוסקות רק בתחומי הביטחון. התוצאה – פגיעה מהותית ביתרון האיכותי שלנו.
הדבר נכון במידה רבה גם לגבי הדרג הלוחם: הצבא נהנה כבר כעשרים וחמש שנה מאוכלוסייה מצויינת של כיפות סרוגות, שמתגייסים במספרים גדולים וימשיכו להתגייס גם אם זה לא יהיה חובה – אבל הם לא מספיקה כדי למלא את השורות (מעבר לזה שאני משער שבשמאל לא יתלהבו לגלות שצה”ל יהפוך לצבא סרוג לחלוטין בדרגי הפיקוד, ברגע שהגיוס יהפוך התנדבותי).
והדבר השלישי והחשוב מכל: המילואים. הצבא הסדיר אינו מספיק להתמודדות בשעת חירום כפי שהוכח שלוש פעמים בעשור האחרון. כדי שכוח האדם במילואים יהיה ברמה טובה, עליו לעבור הכשרה בסיסית רצינית במסגרת של צבא סדיר.
האמת העצובה היא, שבגיגוד לכל מדינה מערבית אחרת, שמחזיקה צבא בעיקר כדי לשמור על אינטרסים מסחריים, פרסטיז’ה היסטורית, והגנה נקודתית ברמה כזו או אחרת (לרוב, רחוק מהבית) – הרי שאצלנו הצבא הוא מה שמפריד בין קיום לחורבן. נכון שהצבא מלא בבזבוז נוראי, יש בו אינספור שומנים שדורשים ניתוח חירום – אבל עדיין לו תחליף במתכונת הנוכחית, של צבא חובה עם מערך מילואים משמעותי.
ראשית, אין שום בסיס לטענה שלולא גיוס החובה לא יגיע כוח אדם איכותי לצבא. מחקרים (למשל, כאלה שמצוינים כאן: http://mic.com/articles/59699/one-stat-about-the-u-s-military-that-will-surprise-you) הראו שדווקא אוכלוסיות מבוססות ומשכילות מתגייסות (בהתנדבות) לצבא האמריקני. עם משכורת ראויה, וכפי שקורה בכוחות בטחון אחרים (כמו השב”כ), יתנדבו – או, כפי שצריך לומר, יגישו מועמדות – גם אנשים טובים.
כיום, צר לי לומר, כוח האדם ברמת החוגרים הוא בינוני מינוס. צריך רק לדמיין מה היה קורה אילו גלעד שליט וחבריו לטנק היו לוחמים מקצועיים. רבים מהחיילים – גם הקרביים, בעיקר ביחידות לא זוהרות כמו שריון ותותחנים – עסוקים יותר בלחשב פז”ם ולתכנן את הטיול שאחרי הצבא מאשר בהפיכה לחייל מקצועי, שכן בשלוש שנים, שחלקן מבוזבז על אבט”ש ופעילות שיטור, קשה להתמקצע.
לגבי המילואים, לא ברור לי מה בדיוק אתה חושב שהוכח בעשור האחרון. לדעתי הוכח בעיקר שהדרג הפוליטי והקצונה הבכירה לא מסוגלים להתמודד בשעת חרום. לא היה צורך במילואים ואפילו לא בכל הצבא הסדיר, היה צורך בעיקר בהחלטות טובות יותר, בחיילים (סדירים) מקצועיים יותר ובציוד טוב יותר.
אין שאלה שהצבא הכרחי כדי לשמור על חיינו, השאלה היא איך עושים את זה בצורה הטובה ביותר. נראה לי שהתשובה ברורה: צבא מקצועי חזק ואיכותי יכול להתמודד בצורה הכי טובה עם האיומים הקיימים, וכבונוס יוציא את האוויר מבלונים דוגמת לפיד.
מודל צבא העם המבוסס על גיוס חובה וחיל מילואים גדול (כל גדוד סדיר מזין 4 גדודי מילואים) הוא המתאים ביותר לצורכי הביטחון של ישראל. צבא קטן ןחכם הוא איוולת שפלט קצין כושל. מאז תקופת גידעון קשה למצוא לכך דוגמאות וכבר אמר נפוליון שאלוהים אוהב את הגדודים הגדולים. זה נכון שהמודל הזה גורר הרבה מש”קי ממטרות אבל הבעייה של הצבא היא במפקדות המנופחות (עד רמת הגדוד זהו צבא רזה ושררירי) שהן דווקא החלק ה”מיקצועי” (אנשי קבע) של הצבא. הגלעד שליטים, מגדודי השריון/חי”ר/תותחנים/הנדסה הגנריים נלחמו מצויין במלחמת יום הכיפורים והצילו אותנו ממחדלי הקצונה המקצועית.
בשום מקום לא כתבתי “צבא קטן וחכם”. תעשה את הצבא גדול וחכם, ובעיקר יעיל. כמו שאמרתי, אם צריך, אפשר להגדיל את מספר הלוחמים. זה בעיקר עניין של כסף.
ואגב, מאז יום הכיפורים – כבר מעל 40 שנה – לא הייתה לנו אף מלחמה דומה, שבה יש צורך בצבא גדול. המלחמות מאז היו “מבצעים” יזומים, שנחיצותם מוטלת בספק והם בכל מקרה דורשים סד”כ הרבה יותר קטן. אם יתממש תרחיש דמיוני שבו תיפול עלינו מלחמה כוללת שתכלול את צבאות מצרים, ירדן, ערב הסעודית, מה שנשאר מסוריה, ובתוספת חיזוקים מאיראן, פקיסטן, צפון קוריאה והאירופאים האנטישמים, וכמובן הצטרפות של חמאס, חזבאללה ושאר מרעין בישין, ואולי גם התקוממות בגדה במקביל – בתרחיש כזה גם גיוס המוני של כל איש, אישה וילד לא יספיקו. הרי אפילו בשביל גל הטרור הנוכחי שר הבטחון כבר גייס את האזרחים. המטרה היא להתמודד עם האיומים שאפשר – ולמנוע בדרכים אחרות איומים שאי אפשר להתמודד איתם.
ועוד אגב, הצבא היום הוא כבר מזמן לא “צבא העם”. כמעט מחצית מהעם לא מתגייס – חרדים, סרבני מצפון, סתם משתמטים, נשים דתיות (וכמובן ערבים, אבל אתה בטח לא מחשיב אותם “עם”). אם נתמקד בצבא האמיתי – זה שלא כולל את מש”קי הממטרות – הרי שאחוז ממש קטן מהעם מתגייס, ואחוז עוד יותר קטן משרת במילואים קרביים. זה בעיקר “צבא האידיאולוגים והפחדנים” – אלה שהיו מתנדבים בכל מקרה ואלה שפוחדים להשתמט ולצבא עדיף בלעדיהם.
כל מבצע כזה דורש לפחות 3 אוגדות, מלבדן יש צורך בעוד 5 אוגדות לבט”ש (מצריים, ירדן, סוריה, לבנון ויו”ש). בזרוע היבשה של המדינות הקטנות והעניות גרמניה ובריטניה, יש רק 3 אוגדות (צבא מקצועי). למרות שרק חלק משרתים עדיין רמת הגיוס בישראל גבוהה יותר מבכל מדינה אחרת בעולם. אין לישראל שום דרך להחזיק צבא מתנדבים מקצועי בהיקף שהיא זקוקה לו.
תשמע, זה קצת סיבובי. אם ממשלת ישראל תחליט לכבוש את מצרים, ידרשו יותר מ- 3 אוגדות. אז אולי כדאי לא להחליט לכבוש את מצרים. באותו אופן, אם אתה מחליט לבצע מבצע ללא מטרות מוגדרות, ומשנה את המטרות הלא-מוגדרות הללו תוך כדי מבצע, ולא ברור בכלל שהיה צורך במבצע כזה מלכתחילה – אז אתה יכול לומר שצריך 17 אוגדות, או שאפשר להסתפק בצבא סדיר מוגדל.
זה שחיילות אחרים קטנים יותר – כי הם מעדיפים להשקיע בגורמים אזרחיים ולא בצבא – לא אומר שהם לא יכלו היו להיות הרבה יותר גדולים. הם פשוט לא צריכים. ישראל בוודאי יכולה להחזיק צבא מתנדבים מקצועי הרבה יותר חזק ויעיל מהצבא הנוכחי. זה בעיקר עניין של כסף.
אבל אל דאגה, זה לא יקרה. הצבא במתכונתו הנוכחית משמש מקפצה לפוליטיקה, לעמדות כוח והשפעה ולהרבה כסף. אף אחד בעמדת כוח לא ירצה לשנות את זה (אולי פייגלין?).
באירופה הצבא לא מוצב בגבול. הצבא הגרמני עוסק אך ורק באימונים. הצבא הבריטי היה מעורב באפגניסטן ובעירק בסד”כ כולל של אוגדה (בשני המקומות ביחד). לבריטניה וגרמניה אוכלוסיה/תמ”ג גדולים פי 10 מזה של ישראל וזרוע יבשה קטנה פי 4. כדי להחזיק צבא מקצועי של 10 אוגדות יהיה צורך בלמעלה מ400,000 אנשי קבע. אין שום סיכוי לגייס כזו כמות שלא לדבר על עלויות השכר.
לא הבנתי מהיכן אתה מביא את המספרים ומה הקשר לחיילות זרים.
לפי ויקיפדיה (ותקן אותה אם היא טועה), כיום יש בצה”ל חמש אוגדות מילואים, כל אחת בסדר גודל של כ- 15 אלף חיילים. מחזור גיוס שנתי הוא בסדר גודל של כמאה אלף איש, מתוכם, בהערכה שמרנית מאד, כמחצית בעלי כושר קרבי. דהיינו, תוך מספר שנים אפשר למלא את מכסת חמש אוגדות המילואים בחמש אוגדות סדירות, בהנחה שחייל “סדיר” לא משתחרר אחרי שלוש שנים אלא מצטרף לצבא לקריירה ארוכת-שנים. זה, כמובן, בלי לקחת בחשבון אנשים יותר מבוגרים שיחליטו לעשות הסבה לחיילות. וזה בהנחה שסדר הכוחות היום באמת הכרחי, וזה כמובן תלוי מאד במדיניות הממשלה. וזה בלי לדבר על כך שחייל שמצטרף לצבא מרצונו ומקבל משכורת ראויה הוא חייל הרבה יותר טוב מכזה שמצטרף בעל כורחו ומקבל פרוטות, ובלי לדבר על ההבדל שבין סד”כ המילואים הרשמי לבין ההתגייסות בפועל, ובלי לדבר על כך שחלק מחיילי המילואים הם חיילים לא קרביים שהועברו בבגרותם לאוגדות “קרביות” אבל לא יודעים להפעיל רובה.
וכמובן, מודל של צבא מקצועי לא מחייב ביטול של כוחות המילואים, כמו שיש בצבאות אחרים בעולם.
גם באוגדות הסדירות חלק ניכר מהסד”כ הוא של מילואים. בגדודים הגנריים היחס בין סדיר למילואים הוא 1 ל4. הבט”ש לבדו דורש 6 אוגדות (עזה, מצריים, ירדן, סוריה, לבנון, יו”ש) ולכן כל מהלך שחורג מהבט”ש מחייב גיוס רחב של מילואים. כדי לקיים סד”כ כזה יש צורך שהצבא יעסיק כ8% מכח האדם בגיל העבודה (כ15% מכח העבודה בגילאי 20-40). אין שום אפשרות לקיים צבא קבע בגודל הזה וכל המציעים לבור למודל של צבא מקצועי מאמינים שצבא “קטן וחכם” יתן יותר ביטחון מהצבא הגדול והטיפש הנוכחי. השאלה שהם בוחרים להתעלם ממנה היא מה יקרה אם נקבל לבסוף צבא קטן וטיפש. האם לך יש תשובה?
שוב, אתה זורק מספרים שמקורם מעורפל, בלשון המעטה. בכלל לא בטוח, למשל, שהבט”ש מול סוריה או מול ירדן דורש אוגדה שלמה (ולמה רק אחת, למה לא שבע אוגדות לכל גבול?).
אין שום סיבה שהצבא יהפוך קטן וטיפש – בטח לא טיפש יותר מעכשיו. שאלה כזו שקולה לשאלה מה יקרה אם קנדה תתקוף את ארה”ב. זה לא הולך לקרות. ובכל מקרה, אף אחד לא מציע “זבנג וגמרנו”, מדובר על תהליך ארוך, איטי, הדרגתי ומבוקר, ובעיקר הפיך.
מה שקורה עכשיו הוא שהצבא מחזיק כאסירים אלפי חיילים מיותרים שכל תפקידם הוא לתת תחושה של שוויון (חלקי) בנטל ללוחמים. אלה גם לא יסייעו ככוחות מילואים, ורובם מקבלים תנאים עודפים. גם היום, רוב מי שבאמת מעוניין להשתמט – מוצא דרך, ורבים לא מסיימים שירות מלא. ההצעה היא, בתחילה, להקל את תנאי ההשתמטות, להסיר את הקונוטציה השלילית מהמילה הזו, לבטל את האלמנטים הלא הכרחיים בצבא (כמו חינוך, קליטת עלייה, בידור, חדשות, רפואה, הייטק) וכך הצבא עצמו יפטור רבים מהשירות המיותר שלהם ויוציא את העוקץ מהדיון המגוחך על “שוויון בנטל”.
מספרים מדויקים יהיו עבירת צנזורה. אני מקווה שאינך מבין מדברי שאני נלהב מהמצב הקיים (שיש 1000 דרכים לשפרו) אבל להניח שההנהגה הביטחונית הנוכחית יכולה לייצר יותר בטחון עם פחות אנשים זוהי איוולת גמורה. במלחמת לבנון 1 החטיבה שלי פתחה ימ”ח. יצאנו למלחמה עם 0 חוסרים. אפילו קיבלנו אמגזית מלאה לכל זלדה. בתקופת הרמטכ”ל בוגי קיצצו בתקציב הימ”ח. במקום לפטר את הקצינים חסרי המעש פיטרו חצי מהנגדים שתיחזקו את הימ”ח, הלכו נגד התחמושת ונגדי חימוש וקשר, הליבה המיקצועית של הימ”ח. הימ”ח נפתח שוב במלחמת לבנון 2 במצב קטסטרופלי. האם אתה סבור שקצינים כמו בוגי יכולים לבנות צבא קטן ויעיל במקום הצבא הגדול והשמן?
זה נכון, בוגי הוא מכשול. אבל ההנהגה הבטחונית הנוכחית לא מייצרת בטחון גם עם מה שיש לה. אני בכלל לא בטוח ששינויים כאלה לא יגבירו את הבטחון, והסתכלות לעתיד מגבירה את התחושה.
המחקר הזה מעניין, אבל הוא לא מפריך את מה שטענתי. עדיין מדובר באוכלוסייה שבאופן גורף משכילה פחות והטרוגנית פחות מזו שמתגייסת אצלנו.
כוח האדם בגיוס חובה הוא בממוצע בינוני, בדומה לאוכלוסייה כולה, שמה לעשות, היא ממוצעת. אם תשחרר את המבוססים מהצורך להתגייס, רובם לא יטרחו ללכת לצבא (בדיוק כפי שבארה”ב אתה לא מוצא ייצוג לשכבות ענקיות מהאוכלוסייה – אלא שאצלם יש 300 מליון איש, ובדוחק אפשר למצוא תחליפים).
אצלנו אין תחליפים לאוכלוסייה איכותית שתימנע מגיוס ברגע שתוכל.
לגבי המילואים – המילואים עדיין, בכל דקה שאנחנו מתכתבים פה, מחזיקים חלק עצום מפעילות הבט”ש – בי-ם, למשל, לולא פלוגות מילואי מג”ב, כנראה שמספר הפיגועים היה גבוה לאין שיעור, והמשטרה הסדירה לא הייתה יכולה לכסות על המדינה כולה.
אני לא נכנס לויכוח האידיאולוגי של לפיד וחרדים (ויכוח ששני הצדדים בו הם צדיקים זעירים במיוחד, ושרי רוט גם היא לא ממש באה בידיים נקיות, כאשר היא מנסה להתחבא מאחורי ניסן סלומיאנסקי, ששירת כקצין צנחנים, להבדיל מהחרדים, שעליהם היא כותבת).
גלעד שליט הוא לא חייל מקצועי פחות מטנקיסט אמריקני ממוצע. הכשרת החי”ר שלו ושל חבריו אינה נופלת משל טנקיסט אחר במערב, ואני בטיח לך שגם איכותם כלוחמי רק”מ אינה טובה פחות. נסיבות נפילתו בשבי אינן שונות מנסיבות נפילתם בשבי של חיילים מקצועיים, שחטפו הלם ולא הצליחו לתפקד, ואינה קשורה בשאלה האם התנדבו לשרת או שגוייסו במסגרת גיוס חובה.
צבא איכותי נגזר מכמות פוטנציאלית של מתגייסים איכותיים. מדינה קטנה כמו ישראל לעולם לא תזכה למספר מספיק של מתגייסים איכותיים (ושלא תתבלבל, הקב”א הממוצע של מתגייס שלנו, גבוה משמעותית מזה של מקבילו הממוצע בארה”ב, למרות שלהם אפשרות בחירה גדולה בהרבה, שכן אצלנו יש מתגייסים שבארה”ב אפילו לא שוקלים להתגייס כחוגרים).
אמרת שמהלך כזה יגרום לירידה באיכות כח האדם בצבא, ע”י כך שיגויסו “כאלה שלא יכולים להסתדר בחוץ”. ובכן, המחקרים שמצוטטים במאמר מראים שמי שמגויס (לצבא ארה”ב לפחות) הם דווקא כאלה שכן יכולים להסתדר בחוץ, לפחות מבחינה כלכלית והשכלתית.
אמרת כעת ש”אם תשחרר את המבוססים מהצורך להתגייס, רובם לא יטרחו ללכת לצבא” – ובכן, אחד המחקרים המצוטטים במאמר מראה שלחייל בצבא ארה”ב יש יותר סיכוי להגיע משכונה מבוססת, ושדווקא יש תת-ייצוג לאוכלוסיות מעשירונים תחתונים. זה לחלוטין סותר את מה שאתה אומר. לא רק שאין הוכחה לכך ש”רובם לא יטרחו ללכת לצבא” (רוב ה”מבוססים” שלא יטרחו ללכת לצבא מוצאים גם היום דרכים להשתמט), יש מחקר שמראה את ההיפך. אם זו לא הפרכה, מה היא הפרכה?
וכמו שאמרתי, השב”כ גם מוכיח את ההיפך. אין גיוס חובה לשב”כ, והפעילות שם מסוכנת לפעמים לא פחות מבצבא, ואעפ”כ השב”כ מלא באנשים טובים, גם מבוססים, בין השאר כי המשכורות שם סבירות ומעלה. מדוע שמודל כזה לא יעבוד בצבא?
דמיין מצב שבו בן 18 מסיים תיכון וצריך לבחור בין לימודים (יקרים), עבודה “פשוטה” ולא מתגמלת (כמו מלצרות, תחנת דלק וכו’) – כי זה מה שהוא יכול להשיג ללא נסיון או הכשרה – או קריירה כחייל בשכר סביר, כולל ההכשרה. האם לא יהיו רבים שיעדיפו את האופציה השלישית? ככל שהשכר המוצע יעלה, יהיו יותר קופצים עליה, והצבא יצטרך לסנן את המועמדים הטובים. הכי קרוב שאפשר לשוק חופשי.
לגבי מילואים – זה נהדר שלוקחים אנשים באמצע החיים ומפסיקים להם אותם בשביל פעילות של שוטר. סטודנטים מאבדים שנות תואר, עצמאים מאבדים את העסק, נפלא. לא עדיף ששוטרים יעשו את העבודה הזו? חסרים שוטרים – תגדיל את המשטרה. כשתשחרר את כל אוכלי החינם בצבא ישאר לך הרבה כסף למשטרה גדולה. ויש דרכים נוספות – משמר אזרחי רציני, שיטור עירוני. להחזיק בט”ש בירושלים זה תירוץ די עצוב להחזקת כוחות מילואים גדולים. ונכון שיותר קל לשלם למילואמניקים דרך ביטוח לאומי, כי זה מסורבל ו”מסורבל” זה השם השני של המדינה. במקום זה, תעביר את הכסף מביטוח לאומי למשרד לבטחון פנים ושלם לשוטרים אמיתיים.
הבאת כתבה שמצטטת מחקר, שמתיימר להפריך קביעות לגבי ארה”ב. אין לי דרך לקבוע מה מידת מהימנות המחקר, ועל כן לא אנסה להפריך אותו, אלא אדגיש שוב, שצבא ארה”ב מגייס מתוך פול של עשרות מליונים, ובאופן יחסי הוא קטנטן בהשוואה לצה”ל (מסיבות טובות – ארה”ב לא גובלת בעשרים מיליארד שכנים שרוצים לחסל אותה) – על כן תנאי הפתיחה שלהם טובים בהרבה (ושוב, המתגייס הממוצע שם, משכיל פחות ממקבילו הישראלי, והרבה הרבה פחות איכותי ממנו).
הדוגמא של השב”כ גם היא חסרת משמעות. השב”כ הוא גוף קטנטן, לא רק ביחס לצה”ל, אלא גם ביחס למשטרה – שבעיות כוח האדם שלה הן רלוונטיות בהרבה, כאשר מדובר על הקושי בגיוס התנדבותי לגוף ביטחוני גדול שאינו פועל תחת מעטפת רומנטית של ריגול וסודיות, אלא בעיקר עוסק בשיגרה קשה ואפורה. גיוס של רבבות למשימות שרובן כפויות טובה ושוחקות, הוא קשה מאוד כשיש הרבה אפשרויות אטרקטיביות בחוץ.
לגבי מילואים – ההגדלה שאתה מציע באופן קבוע של כוחות המשטרה, די תקלקל את הרעיונות (הלא נכונים) שלך לגבי חסכון תקציבי באמצעות מעבר לצבא מקצועי.
הדוגמא של ירושלים די מדגימה לך את הסיטואציה הנזילה שיש פה: בשגרה לא צריך נוכחות בט”ש כה גדולה בעיר, אבל אתה, בשם העקרון של “לא לגייס חובה/מילואים”) תעדיף להעסיק אנשים (או שאתה מצפה להעסיק שוטרים ברבע מישרה?).
אין לישראל תחליף לצבא סדיר המבוסס על גיוס חובה רחב ככל האפשר. יש להצטער על הנטייה של קבוצות באוכלוסייה להשתמט משירות, אבל לשמוח על כך שעדיין התופעה אינה רחבה באופן שיפגע במדינה. אלה שמתגייסים כי הם “פוחדים להשתמט”, עדיפים לאין שיעור על הגיבורים אשר אינם פוחדים להשתמט, אלא סתם מעדיפים שמישהו אחר ישמור עליהם.
יואב, אני נוטה להסכים עם אורי במקרה הזה. לצערנו, אנו צריכים צבא מילואים ולצבא הסדיר הישראלי מגוייסים חיילים באיכות גבוהה יחסית.
האם יש מחקר בודק את העלות של התחלופה שאתה מציע? מה יהיה תקציב משרד הביטחון במקרה שכזה?
אני ממש לא בטוח שזה יהיה נמוך יותר מהיום.
אתה מוזמן לעיין במאמרים על הצבא באתר התנועה הליברלית החדשה (https://liberal.co.il/page/2/?s=%D7%A6%D7%91%D7%90).
והנה ראיון עם בועז ארד, אחד ממקימי התל”ח, ופועל למען צבא התנדבותי כבר שנים: http://israeldeepdiscussion.blogspot.co.il/2014/03/blog-post.html
גם עומר מואב – כלכלן שלא חשוד באהדה לשמאל – תומך בצבא מקצועי.
יואב, הדיונים המלומדים של חסידי איין ראנד הזכירו לי סיפור על לוי אשכול. כשבאו אליו עם הצעה מהפכנית של מעבר לשבוע עבודה בן חמישה ימים השיב להם כהאי לישנא: “קודם שיעבדו יום אחד, אחר כך יומיים ולאט לאט נתקדם…”
אני מאד אוהב את הסיפורים שלך, אבל קטונתי מלהבין את האנלוגיה. “חסידי איין ראנד” מדברים על הפן הלא-מוסרי בגיוס בכפיה, שלדעתי לא רלוונטי במצב הנוכחי, אבל גם על היתרון הכלכלי שבצבא התנדבותי, ולזה התייחסתי בתשובתי ל- ddd. הטיעונים בעד צבא התנדבותי נובעים מיעילות של צבא כזה – גם כלכלית, גם בטחונית וגם חברתית. לצערי, כיום, המוסר במקום השני.
אני מקווה שאתה לא רומז שדבריהם לא ראויים להתחייסות כי אין להם נסיון צבאי עשיר…
חסידי איין ראנד סבורים שהכל סובב סביב רווח אישי. אני קפיטליסט נלהב שסבור שתאוות בצע מניעה את הכלכלה (גם זו הסוציאליסטית) אבל צבא שזה המניע שלו יקרוס במבחן הראשון (כמו צבא עירק). הצבא האמריקאי הפריט חלק ניכר מהמערכת הלוגיסטית שלו. התוצאה היתה ששיירות אספקה מפקיסטן לאפגניסטן נעו ללא הפרעה. לכאורה נצחון גדול לחסידי איין ראנד אלמלא עניין פעוט אחד. קבלני המשנה הפקיסטנים הגיעו להסכם עם הטאליבן על חלוקת האספקה. שליש מהמטען של כל שיירה יועבר לידיהם וכך הצליחו חכמי הניהול האמריקאים לדאוג לאספקה סדירה הן לכוחותיהם והן לאויב.
צבא הוא אירגון לא יעיל כלכלית מעצם מהותו. בזמן שאינו נלחם הוא רק מבזבז. להניח שאלו שאחראים לכך שצה”ל הוא צבא שמן ורופס יגיעו לתוצאות שונות אם יפקידו בידיהם צבא מתנדבים זהו הימור מסוכן הגובל ביצר התאבדות.
יש רמות שונות של קפיטליזם. אף אחד לא מציע להפריט את הצבא ולתת את השליטה בו לתשובה. אבל גם גופים בטחוניים לא-כלכליים צריכים להתנהל על-פי כללי הקפיטליזם, וזה עובד בכל העולם המערבי. זה עובד גם בארץ בכל מערכות הבטחון האחרות.
זה הימור – זה נכון, אבל גם להמשיך במצב הנוכחי זה הימור. למזלנו לא נתקלנו במלחמה אמיתית בארבעים השנים האחרונות, ובמבצעים היזומים אנחנו בדרך-כלל מפסידים (או, לכל היותר, מוציאים תיקו). רק דמיין את המלחמה האמיתית הבאה בניצוחו של בוגי ועם מצב הצבא כפי שהיה בלבנון 2.
את באמת לא מצליחה להבין למה שלוש שנים בשדה הקרב אינן שקולות לשנתיים בבית הכנסת? למה מגזר אחד שולח את מיטב בניו והמגזר השני רק את ״הנושרים״? את ההבדל בין טיפול פסיכולוגי בהלם קרב לבין דירה בחינם למי שסיים ישיבה? איך ״עילויי התורה״ של בן גוריון הפכו ל״כל חרדי שיודע לקרוא ולכתוב״?
אני לא מבין. שרי טוענת שהחוק של לפיד לא שיוויוני, ולא היה עובר את בג”צ כי הוא מפלה לטובה את החרדים.
אם הוא כ”כ מפלה לטובה, מה בער ליהדות התורה ולש”ס לבטל אותו?
הם לא מבטלים אותו אלא מאריכים את “תקופת המבחן”.
אני ממש אבל ממש לא מבין את ההיגיון כאן.
אתן את הדוגמה האישית שלי. לצערי הרב אני סובל ממחלת ה-CF (בגרסה קלה יחסית שלה, תודה לאל) שהיא מחלת ריאות כרונית די קשה. בגלל שהמצב שלי די מסובך, ולא קלאסי, אז נגררתי במשך חודשים עד שהצבא החליט לתת לי פטור, למרות שאני אמרתי שאני מעוניין לשרת למרות מצבי. החלטתי לגשת למסלול של התנדבות וגם שם מיררו לי את החיים, כולל שהציבו לי דרישות בלתי-אפשריות של בערך 100 בדיקות שאני צריך לעבור ושהעבירו לי מסר שלא כדאי לי בכלל לנסות כי רוב הסיכויים שלא יקבלו אותי להתנדבות. משם לא ויתרתי והמשכתי לשירות לאומי וגם שם לא שפר עליי מזלי ולאחר אשפוז ריאתי נזרקתי מהשירות.
למה אני מספר את כל הסיפור האישי, שבוודאי לא מעניין אנשים אחרים? כי הנקודה היא שמביקורי הראשון בלשכת הגיוס, בערך בגיל 17, ובמשך כמעט שנתיים לאחר מכן, נאבקתי כדי לשרת, גם אם בסופו של דבר זה לא הסתייע, ועשיתי כמעט הכל מלבד פנייה לערכאות משפטיות ותקשורתיות שאני מודה שלא היו לי את הכוחות הנפשיים והפיזיים לעמוד בהן. גם אחרי שלבסוף ויתרתי, אחרי סאגה שלמה, והלכתי בלב שלם לאוניברסיטה, מה שיכלתי לעשות מלכתחילה, נותרה בי צלקת, תחושת אשם על כך שלא תרמתי למדינה במסגרת הזו, ואני בטוח שיש לא מעט אנשים שיראו בי משתמט, למרות כל הנסיבות והפטור הרפואי שקיבלתי. אז מה הקשר לכתבה? אם אני, עם המצב הרפואי שלי, יכלתי להתווכח ולנסות ו”לבזבז” זמן כדי לשרת, אז למה שמישהו בריא ושלם (אני מאחל רק בריאות לכולם), לא יכול לשרת ולתרום או לפחות לנסות לשרת ולתרום? איך ייתכן שזה מקובל על ידי המדינה שמישהו ילמד “באוהלה של תורה”, בזמן שאחרים בני גילו מחרפים את נפשם כדי להגן עליו? בשם החברים שלי, בנים ובנות בני גילי, שמשרתים בצבא ועושים הכל כדי להגן על המדינה ועל אזרחיה (ודרך אגב, חלקם “שמאלנים עוכרי ישראל” ואוהבים את המדינה לא פחות מאחרים), אני החילוני הממוצע שזה מפריע לו שאין שיוויון בנטל.
היי. בפוסט קודם שרי הזכירה סקרים פנימיים שעושים טוב ליש עתיד, מישהו יודע במה מדובר?
שרי אני מתנצל שלא טרחתי לקרוא את הפוסט הזה.
אין לי סבלנות למה חושב/ אומר/ עושה /מגיב/ מאיים גפני/ ליצמן/ פרוש.
מבחינתי הם שלוחי דרבנן וטוב יעשו שיתרכזו בזה ולא באינטריגתי הפרטי שלהם.
קודם כל אפשר להקים קואליציה בלי החרדים (אגב בשנים האחרונות כוחם ירד בחמש מנדטים ולפי מה שנראה יהיו שם עוד פילוגים שיקטינו את כוחם) ויש לפעמים שיש אפי’ דרישה ציבורית כמו שהיה ב2014 וכן יהיה לכאורה אם החרדים ימשיכו עוד ארבע שנים לשבת בקואליציה, בסופו של דבר החרדים יכולים לאיים שהם לא ישבו בממשלה עם לפיד אבל אם הוא ינצח בבחירות בגדול (לפי הקצב כך זה נראה) ויהיה להם אפשרות להשתתף בה הם יהיו שם בסוף הם צריכים התקציבים והתקציבים