האם יתמכו החרדים בנתניהו? שרי רוט בפוסט אורחת

1.

אומרים, שאיש שיווק טוב יוכל למכור שלג גם לאסקימוסים. נתניהו היה בעברו איש שיווק (רהיטי ‘רים’), וזה אולי מה שהקנה לו את היכולת המיוחדת למכור לכל קבוצה אגדות בגרוש.

הכתבים החרדים כבר הורגלו לקבל, מעת לעת, ידיעות על חום ליבו של ראש הממשלה כלפי המסורת היהודית. כך, למשל, לאחר ביקורו האחרון בדאבוס נחתה ההודעה המרגשת: כדי לשמור שבת צעד נתניהו רגלית, יחד עם כל פמלייתו, מקבלת השבת שאורגנה לו על ידי הקהילה היהודית אל בית המלון, מרחק של למעלה משני ק”מ, בקור מקפיא. איך אפשר שלא להתרגש.

זו רק אחת הדוגמאות, ידיעות דומות משוגרות כמעט לאחר כל אירוע או ביקור. האומנם ראש הממשלה שלנו כה אוהב את המסורת היהודית? ספק רב.

לפני מספר ימים דווח כי נתניהו לחש לעמיתו הנורבגי כי לבנו יאיר יש חברה חדשה – נורבגית. בתקשורת החרדית מיהרו לתקוף אותו. היתכן שראש ממשלת המדינה היהודית גאה שבנו חבר לגויה? אין ספק שעצם החברות אינה יכולה להוות סעיף מרשיע. ילדים בוגרים אינם מתייעצים עם הוריהם ולא תמיד צועדים בדרכם. אז מדוע לתקוף את נתניהו, על לא עוול בכפו? ובכן, הבעיה אינה במה שהבן עושה או לא עושה. הצרה היא שאתה מתגאה בכך.

כראש ממשלה, אתה אמור להחליט: האם אתה גאה בספר הרמב”ם אותו הביאו לך ילדיך במתנה ליום הולדתך ה-61 (לפני כשנתיים) או בסקנדינבית. כשאסף אל לשכתו, כמה חודשים לאחר יום ההולדת קבוצת עיתונאים חרדית לא פסק מלספר איך הוא קורא וקורא בספר, ולא חדל להתפעל. “כמה חכמה טמונה בדברים…ממשה עד משה לא קם כמשה, אומרים הרי”. באותו מפגש, שנערך בערב פסח, סיפר על ביקורו בטבריה, ועל כך שבהפתעה, בלי הודעה מוקדמת, ביקש לסור אל קברו של הרמב”ם. בסיומו של הביקור הורה להכליל את אתר הקבר ברשימת אתרי המורשת, כחלק מהתוכנית לפיתוח טבריה לרגל 2000 שנה להקמתה.

די נדיר למצוא את נתניהו במפגש עם עיתונאים חרדים. בדרך כלל הם מחוץ לתחום בלשכתו. ולא רק כיום, כשהמפלגות החרדיות באופוזיציה. ובכל זאת, עם פזילה די מורגשת לכיוון הבחירות שהלכו אז וקרבו, החליט על מפגש חד-פעמי שכזה.

הוא סיפר אז בגאווה על בנו אבנר, מי שיודע לצטט כל ציטוט שנבקש מספר התנ”ך, ועל ספרו של חמיו ז”ל, תלמיד ישיבת נובהרדוק. “מצידי, השורשים ליטאיים, מצד אשתי, חסידיים”. איך האמירות הללו מתחברות לגאוותו על הגויה? לאלוקים פתרונים.

2.

איש אינו יודע לספר פרטים, אבל כל פוליטיקאי מתחיל מריח תזוזה מדינית באופק. השמועות הללו מתהלכות זה חודשים ארוכים, הלכו והתחזקו במהלך השבועות האחרונים, ולמרות שהן מעורפלות לגמרי הן נשמעות משכנעות למדי.

רק חסרה הייתה לגל הזה האמירה של נתניהו לפיה המתיישבים היהודיים יורשו להמשיך ולהתגורר… תחת שלטון הרשות הפלסטינית. הביקורת הקטלנית מספסלי הימין לא איחרה לבוא, ובצדק מבחינתם. בראש הדוברים עמד הפעם אדריכל קואליציית ‘בלי חרדים’, יו”ר ‘הבית היהודי’, השר נפתלי בנט.

חבריו לסיעה יצאו מגדרם לגבות אותו. גם אחרי שלשכת נתניהו הדליפה כי תידרש התנצלות פומבית. אחרי הכול, הם לא זכו עד היום לשמוע אמירות ברורות מפי ראש מפלגתם. מאז הקמת הקואליציה בנט מלמל מילים לא ממש ברורות ו/או נחרצות על כך שאם יתקדם התהליך המדיני ‘משמעותית’ הוא יעשה מעשה וייפרד מכורסת העור. ואם תשאלו לדעתי, גם לאחר אמירותיו האחרונות הוא לא ממש מכין ארגזים לארוז את חפצי משרדו. וכן, הוא אפילו טרח להתנצל עליהן.

חברי הכנסת בסיעתו הרבה יותר מפוכחים. אחד מהם, רק כדוגמה, הוא ח”כ זבולון כלפה, שפונה מביתו שבגוש קטיף לפני קצת יותר משמונה שנים. “גם תכנית ההתנתקות החלה לפני כעשור באמירה של ראש הממשלה דאז אריאל שרון לכתב עיתון הארץ על כך שלמדינת ישראל אין מה לחפש ברצועת עזה וכי שינוי חד צדדי יביא להטבה בכל המישורים. זה היה נראה לנו אז רעיון הזוי ומופרך אבל לצערי בסופו של דבר הוא קרם עור וגידים והתבצע”.

וכשהמפלגות החרדיות עומדות בצד, רק מחכות לשעת הכושר להתנקם בבנט על שנתן ידו לממשלה שהחרימה אותם, החשש מפני רוב גדול לצעדים מדיניים משמעותיים הרבה יותר גבוה. הפעם, איש מנציגי יהדות התורה לא יצטרך להתנצל על שבהצבעתו הביא ההתנתקות שנייה. השבנו לכם כגמולכם, יאמרו.

3.

אחת לכמה חודשים נפוצות השמועות: בנט גייס יחצ”ן חרדי. לפני כמה ימים היה הקורבן אחד מנציגי יהדות התורה בעיריית ירושלים, יצחק פינדרוס. אחרי שעות ארוכות של שמועות, הוא נאלץ לצאת בהכחשה רשמית:

“הבוקר נודע לי כי…פורסם…כי אני מייעץ ליו”ר הבית היהודי השר נפתלי בנט בנוגע למגזר החרדי. להווי ידוע, כי לא נפגשתי עם השר בנט מעבר ללחיצת יד לשלום לפני כשנה, וכל הדברים שהתפרסמו…הינם שקר וכזב וללא כל אחיזה במציאות. לא עבדתי ויעצתי מעולם למשרד הכלכלה וגם לא התבקשתי לייעץ ו/או לעבוד במשרד הכלכלה”.

נכון לעכשיו, מנקודת מבט חרדית, זו בושה לשרת כיועץ חרדי בלשכת בנט. חרדים הנושאים בתפקידי מפתח המאלצים אותם להגיע אליו לפגישות, עושים זאת בחשאי, תוך זהירות מרבית שלא להיחשף לעין התקשורת. אפילו הרבנים הדתיים-לאומיים מלאים ביקורת כרימון על פעולותיו הפוגעות בציבור לומדי התורה – גם אם בכנס הרבנים שנערך השבוע, לא אמרו זאת בצורה מפורשת ותוך אזכור השם המפורש. נסו לדבר איתם ‘שלא לציטוט’, ותשמעו אמירות מצמררות.

אלא שלמרבה הצער כבר היו דברים מעולם. פוליטיקאים שפגעו בציפור נפשם של החרדים הפכו ל’אתרוג’ בחלק מכלי התקשורת החרדית. איך? ובכן, די ביחצן ‘בעל קשרים’, כזה היודע למי להעניק מה, כדי לסלול את הדרך.

מצד שני, אולי אין דרך אחרת. אולי ההחרמה אינה מתווה פוליטי חכם. השבוע שוחחתי עם אחד מבכירי ‘דגל התורה’. שאלתי איך אפשרו לח”כ מהמפלגה להיפגש עם שר מ’יש עתיד’ (ח”כ יעקב אשר נפגש עם השר מאיר כהן). למען ההגינות אקדים ואומר כי כהן זוכה להערכה חרדית גורפת, הוא אפילו יצא נגד הסנקציות הפליליות לבחורי הישיבות. לא שזה תלוי בו. ובכל זאת, הוא חלק מ’יש עתיד’.

התשובה שניתנה לי הייתה פשוטה: זוהי פוליטיקה, ונציגנו לא נשלחו לכנסת כדי לשוחח עם עצמם. זה גם מה שעומד מאחורי דבריו של ח”כ משה גפני השבוע, בזכות אפשרות (היפותטית) של כניסה לממשלת נתניהו. הוא סיפר כי בשעתו אמר לו הרב ש”ך זצ”ל שבפוליטיקה צריך להתקדם, ואם אתה נתקע בקירות – חפש חורים כדי לחדור קדימה.

כך הגיע השבוע גפני גם ללשכת נשיא המדינה שמעון פרס לשיחה פוליטית. לדברי גפני, פרס הוא שיזם את הפגישה (עקיצה קלה אל עבר הח”כים מאיר פרוש ויעקב ליצמן שתיאמו לעצמם לפני מספר חודשים פגישה באותו מקום, ו’שכחו את גפני בבית’).

ורגע לפני שגפני וליצמן קורעים זה את זה בהצלפות מילוליות בשאלה אם ‘מותר’ או ‘אסור’ להיות חלק מהממשלה הרעה הזו, רק תזכירו להם: איש עדיין לא שיגר הזמנה להצטרפות. ביקור בלשכתו של פרס עדיין אינה מהווה הוכחה לכלום.

4.

משעשע לשמוע את ח”כ יעקב ליצמן מטיף לגפני נגד כניסה לקואליציה.

האמירות שלו החזירו אותי אל ימי ערב ההתנתקות. בראיונות לתקשורת הבהיר ליצמן כי מועצת גדולי התורה נגד ההתנתקות, ובהצבעה במליאה הוא אף הצביע בהתאם. היה זה באוקטובר 2004, יהדות התורה עוד ישבה בספסלי האופוזיציה, כאשר עלתה ההצבעה העקרונית הראשונה של הליך ההתנתקות. לכל היה ברור כי ההצבעות הבאות יהיו מכריעות יותר, קריטיות הרבה יותר.

שמועות ידעו לספר על מפגשים חשאיים של ליצמן עם עמרי שרון. דיברו על בתי מלון בצפון תל אביב. הצטווינו להצביע נגד החוק, שב ליצמן והבטיח. לימים התבררה התוכנית. מי שחשף אותה כבר אז היה יו”ר הקואליציה דאז, גדעון סער. “כך תתנהל הכנסת עם שתי קואליציות, אחת לתקציב ואחת להתנתקות”, אמר בראיון ל’הארץ’. פוליטיקה, כפי שהסביר השבוע גפני, חברו של ליצמן לסיעה.

מתברר, שמה שהבין ליצמן ב-2004, הוא מתקשה להבין ב-2014.

שרון, בממשלתו הראשונה, הצר לחרדים לא פחות מנתניהו של הקדנציה השלישית לכהונתו. הקיצוצים הכואבים בבשר החי של המשפחות החרדיות היו רק חלק מהמסע לרדיפת הציבור החרדי. הידיים היו ידי נתניהו (שר האוצר), הפה היה פיו של אריק שרון (ראש הממשלה).

היה זה ב-15 לנובמבר 2004 (ב’ בכסלו התשס”ה) כאשר התכנסה ועדת הכספים כדי לאשר תקציב להקמת מנהלת ההתנתקות. לכאורה, היו תשעה מתנגדים, אם סופרים גם את ליצמן, ששב והצהיר מעל כל במה על התנגדותו להליך ההתנתקות. אלא שאחד מחברי הכנסת של הליכוד הבהיר שאם קולו יהפוך למכריע – הוא  יתנגד. עם פתיחת הישיבה התברר כי ליצמן אינו נוכח, גם לא טרח להשאיר ייפוי כוח בידי ח”כ אחר. ח”כ יצחק כהן מש”ס, למשל, נעדר אך ייפה את כוחו של ח”כ ניסים זאב להצביע במקומו (נגד, כמובן).

“אני מבקש לחכות לחבר הכנסת ליצמן, אני לא אסכים שהישיבה תתחיל בלי ליצמן”, קרא ח”כ איוב קרא מהליכוד. “אי אפשר לקנות פה אנשים וללכת, אי אפשר לחכות לכולם ולליצמן – לא, צריך להביא אותו לכאן, אנחנו לא רוצים שיקנו את אף אחד פה”, המשיך וקרא. לשווא.

יו”ר הוועדה, אברהם הירשזון, ביקש מהתקשורת לעזוב את החדר, והחל בהצבעה. 10 בעד, 8 נגד, הייתה התוצאה, ומנהלת ההתנתקות הוקמה. לימים, הסביר ליצמן שהיה בדרך לאירוע של רשות הדואר במלון בים המלח, כי ‘שכח’ שהנושא על סדר יומה של הוועדה, ולא, “לא התייעצתי, זה דבר פוליטי, לא צריך להתייעץ”, כך הסביר בראיון לתקשורת.

השלב הבא הפך לגלוי לגמרי. הטפטופים הראשוניים שלו היו: “גם בלי יהדות התורה יש לשרון רוב של 61”. אלא שאז שוגר אליו מכתב, בחתימת ידם של 14 ממורדי הליכוד, שהבהירו לו שלא יעניקו לשרון את הרוב לצורך העברת תוכנית ההתנתקות. או אז החלו זמירות חדשות: צריך להציל את הציבור החרדי מ’שינוי’, שמן הסתם תשוב לחיקה של הממשלה.

האמנם היה סיכוי לכך שמרכז הליכוד יאשר מהלך שכזה? פרשנים פוליטיים שללו זאת מכל וכל. ובכל זאת, כשהוא מגובה באי אלו הסכמות שניתנו בדרך חתחתים, גרר ליצמן את ‘יהדות התורה’ אל הרפתקאה, עליה נוקמים ב’בית היהודי’ בקדנציה הנוכחית.

ביקשתי את תגובת לשכת ליצמן לדברים, והרי היא, ככתבה וכלשונה: “ח”כ יעקב ליצמן הצביע נגד ההתנתקות, בכל פורום שהוא, בכל דיון ובכל מקום. עמדתו היתה ברורה וחד משמעית: נגד תכנית ההתנתקות של אריק שרון. וועדת הכספים האמורה, לא דנה בתוכנית ההתנתקות, אלא במתן פיצויים למפונים, שביתם נחרב עליהם, תרתי משמע. דעתו של ח”כ ליצמן היתה ועודנה, כי יש להעניק למפונים – שסבלו וחלקם עדיין סובלים, בעקבות התוכנית האיומה הזאת – את מלוא הפיצויים ואף להגדיל את זכויותיהם. שוב, הדבר אינו קשור לעצם התוכנית – נגדה הצביע והתבטא הרב ליצמן בכל דרך ובכל הכוח”.

כך או כך, כיום, אולי מתוך הרהורי תשובה על העבר, ליצמן הוא אחד מנושאי הדגל היותר נחרצים נגד כל שיתוף פעולה עם ממשלת נתניהו, הזדונית.

5.

בעוד מספר חודשים ייכנס נשיא מדינה חדש אל בית נשיאי ישראל, ויחליף בתפקיד את שמעון פרס.

סקר ערוץ 1 העלה השבוע את התוצאות הבאות: ראובן ריבלין – 35.5 אחוזי תמיכה, דן שכטמן – 31.3%, בנימין פואד בן אליעזר – 16.3% וסילבן שלום עם 13.8%.

סקר רפי סמית, לעומתו, דיבר על 22% לפרופ’ שכטמן, ועדיין מבין שאר המתמודדים הפוטנציאלים ניצח ריבלין עם 19%. רק 8% לבן אליעזר, 8% לשלום, 4% לשרנסקי, ו-3% לדליה איציק.

זה החזיר אותי לתקופה בה נכשל ריבלין בבחירות לנשיאות וראה בעיניים כלות איך שמעון פרס זוכה בתפקיד. אני זוכרת איך עמד אז על דוכן הנואמים בכנסת ובלע את רוקו בכאב, לוחץ לחיצת יד אמיצה לפרס, נשיאה התשיעי של מדינת ישראל וקרא: “יחי נשיא המדינה, תחי מדינת ישראל”.

שבועות אחדים קודם לכן סר לביתו של הגאון רבי חיים קניבסקי בבני-ברק, לבקש את ברכתו. “אבא שלי היה פרופסור, אבל היה תלמיד חכם גדול”, סיפר לרב. אחר כך תיאר את סבו, שהיה ראש כולל בירושלים, ואת סב סבו שעסק בצרכי ציבור באמונה. “אני כשליח ציבור עושה כל מה שאני יכול על מנת להאדיר את שמה של תורה כמיטב יכולתי. זכיתי ובעזרת ה’ עשיתי למען עמי ולמען ארצי מבלי להתבייש”, אמר אז, והוסיף את עובדת היותו קרוב למסורת ושומר שבת. הוא קיבל ברכה, אבל איש לא קבע כי תהא זו ברכה לנשיאות בכלל, ולנשיאות התשיעית בפרט.

הברכה עדיין תלויה בחלל. האם תחול על הנשיאות העשירית?

6.

ילדותו של ריבלין עברה עליו בין סמטאות ירושלים, והמאורעות השונים נחרטו על לוח ליבו של הילד והשפיעו על דרכו בעתיד. התקופה, תקופת שחרורה של המדינה מעול הבריטים, אחר כך תקופת מלחמת השחרור. ומעל לכול הייתה זו פרשת אלטלנה, שזעזעה את ליבו וגרמה לו להחליט לעשות בעתיד הכול כדי להיות שותף במקום בו מתקיים ויכוח ויש צורך לקבל החלטות.

בין השאר חלם להיות עורך דין כשיגדל ולהעמיד את בן גוריון לדין. מעולם לא ביקר בקברו של בן-גוריון בשדה-בוקר, רק בכורח הנסיבות ובשל אילוצי תפקידו הממלכתי כיו”ר הכנסת, פקד לפני כמה שנים לראשונה את קברו של האיש אותו רצה לשפוט.

כאשר דיברתי איתו אז, ימים אחדים לאחר כישלונו בהתמודדות מול פרס, סיפר על שנאת הרפורמים כלפיו, ועל עמדתו הנחרצת בשאלת מיהו יהודי. “רציתי להציג מועמדות מתוך מחשבה שהיהדות החרדית תבחר בי באם מולי יעמוד אדם ששומר פחות מצוות ממני. יחד עם זה מעולם לא כעסתי ולא אכעס כי נפלאות דרכי הקב”ה ואת מה ששם במוחם של מי שהעדיפו שלא לבחור בי אקבל באהבה רבה”.

האם יתמכו בו החרדים הפעם?  אחרי מודל ההצבעה לבחירות לראשות עירית ירושלים לא מן הנמנע שהחרדים לא יקבלו החלטה אחידה וגורפת.

“לא נכזבה תוחלתי”, אמר לי אז, “אני עדיין מאמין במה שאומרים אחרי קריאת התורה בשבת. “וכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה, הקב”ה ישלם שכרם”.