1.
זה היה שבוע די היסטורי מבחינתי, שבוע שבה עליתי לשידור בכלי התקשורת השונים תחת הטייטל החדש, פרשנית פוליטית באתר “חרדים 10”. לא שאתה לא יכול להיות פרשן פוליטי ו/או עיתונאי אם אין לך כלי תקשורת משל עצמך, ובכל זאת, התחושה בהחלט חגיגית.
הנה למשל דברים שאמרתי השבוע, ברדיו 103, על האתר החדש.
“אומרים, שמכל דבר רע יוצא רק טוב. אז אני לא יודעת אם פיטורין על רקע של מאבק עובדים נחשב בהגדרתו לדבר ‘רע’, אבל אני כן יודעת שמה שנבע ממנו הוא ‘טוב’ אחד ענק. לפני כ-12 שנים הקים בעלי, דוד רוטנברג, עיתונאי מפורסם, כ-30 שנה בשוק התקשורת הישראלי והחרדי, את ‘בחדרי חרדים’. היה חשוב לו ליצור כלי תקשורת שייתן ביטוי לאיש הקטן, שיגן עליו מפני כוחות גדולים. כמו יחצ”נים וגופים גדולים. עם השנים, מה שהחל כפורום וכבמה לגולשים, התפתח לכדי אתר חדשות. חילוקי דעות אתיים בינו לבין המו”ל החדש שנכנס לאתר, הביאו לעזיבתו, ובמקביל להקמת וועד עובדים שניסה לפתור את הבעיות הנ”ל. ללא הצלחה – יש לומר.
לשנינו, לדוד ולי, היה חשוב לשמר את הרעיון. שנינו הבנו שאם זה לא הצליח להמשיך ולהתקיים באתר הקודם, עלינו ליצור כלי תקשורת שיביא את הרעיונות היפים של דוד – דוד 10 בכינויו המיתולוגי בפורום – לכדי מעשה. האתר החדש, ‘חרדים 10’, שהושק על ידינו השבוע, הוא מבחינתנו הגשמת חלום. זהו אתר חרדי, מחד, עם מבקר תוכן צמוד המתייעץ כל העת עם רבנים, אבל עם אשה כמו”לית וכפרשנית פוליטית.
אינטרנט לעולם לא יקבל כשרות רבנית. כי אסור לגלוש באינטרנט, ככה אנחנו גם מחנכים את ילדינו. אבל אם כבר גולשים, חשוב לזכות בתכנים הולמים. זהו אתר ששם לו למטרה לשים במרכז את האדם הפשוט, לתת יחס שווה לעשיר ולעני, למשלם – ולמי שאין לו, לנשים ולגברים. זהו אתר שיראה לעין הציבוריות הישראלית כי ההלכה היהודית היא הדבר הכי יפה שיש בעולם, וכי החרדים הם בעצם – 10. ממש כשמו של האתר – חרדים 10
2.
זה היה השבוע בו כלי תקשורת חרדיים יצאו בבשורה מעניינת, הכתרת הרב שלום כהן ל’מרן’ הבא של ש”ס. פצצה חדשה נחתה על ראשה של תנועת ש”ס. יותר נכון, הונחתה על-ידי ראשי המפלגה: הכתרתו, הספק רשמית ספק בלתי רשמית, של ראש ישיבת ‘פורת יוסף’, הגאון רבי שלום כהן, ל’מרן’ הבא של התנועה. המהלך מתבצע חצי שנה בלבד לאחר פטירת נשיא מועצת החכמים הגר”ע יוסף זצ”ל, ולא בקול רעש תקשורתי גדול, אלא בקול רפה: ראיון בעיתון משפחה, הוספת התואר ‘מרן’ בביטאון התנועה יום ליום – ומעמד ‘קבלת פני רבו’ בפסח שיהווה את הצעד הרשמי המשמעותי ביותר, אך גם הוא לא נחשב לטקס הכתרה של ממש.
הגאון רבי שלום כהן בן ה-83 והוא זקן חברי מועצת חכמי התורה של ש”ס, מועצה אליה הצטרף מיד עם הקמתה לפני כ-30 שנה. מבחינת זיהוי פוליטי, נחשב הגר”ש כהן לתומך הגדול ביותר של יו”ר ש”ס הנוכחי אריה דרעי במועצת החכמים, אם לא לוקחים בחשבון את המינוי הראשון שביצע דרעי ב’מועצת’ – מינוי ידידו משכבר הימים הגאון רבי דוד יוסף כחבר מן המניין.
שני החברים הנוספים – הגאון רבי שמעון בעדני והגאון רבי משה מאיה – הם בעלי דעות עצמאיות. הדעות הללו לא באו לידי ביטוי בחייו של הגר”ע זצ”ל, כלפיו התכופפו בהכנעה, כשהם מקבלים את דעתו ללא עוררין. אך מיד לאחר פטירתו נשמעו מפי אנשיהם דעות שונות, חלקן אף כאלה המבקרות את התנהלות ש”ס, הגם שבאופן רשמי הרבנים עצמם לא ביטאו זאת בפיהם. יחד עם זאת, קשה להגדיר את שניהם כמי שרואים עין בעין במאת האחוזים את כל מהלכיו של דרעי, גם אם לא יתמכו כרגע או בעתיד ביו”ר הקודם אלי ישי.
הגר”ש כהן הוא בנו של המקובל הרב עזרא כהן, שעמד בראש ישיבת ‘פורת יוסף’, כשהוקמה ברובע היהודי בעיר העתיקה. במלחמת השחרור עזבה הישיבה את הרובע, תוך שהיא נודדת למקומות שונים בירושלים. עם כיבושו מחדש של הרובע, במלחמת ששת הימים, שבה הישיבה למשכנה הקודם. גם בגר”ש כהן עצמו מתגורר ברובע, בדירה צנועה וקטנה.
אל מול הרב שלום כהן ניצב הראשל”צ, הרב הראשי לשעבר, הגאון רבי שלמה עמאר, שזוכה לאהדה רבה, גם בקרב בני התורה של העולם הספרדי. אלא שידוע ומפורסם כי בינו, או יותר נכון בין אנשיו, לבין הנהגת התנועה הנוכחית, שררה מתיחות רבה בתקופת הבחירות לרבנות הראשית, מתיחות שהחלה בתקופה בה התקיים הליך חקיקת ‘חוק עמאר’ (שנכשל), והגיעה לשיאה עם תמיכתו של הגר”ש עמאר במועמדותו של הגאון רבי ציון בוארון כמתחרה מול מחותנו הגאון רבי יצחק יוסף, שהיה המועמד של אביו, הגר”ע יוסף זצ”ל.
באותה עת מתח הגר”ע ביקורת על צעדו של הגר”ש עמאר. אלא שביום כיפור שחל זמן קצר לאחר מכן, נערכה סולחה בין הרבנים. לפני פטירת הגר”ע השלימו השניים סופית, אך המתיחות מול אריה דרעי וגם מול הראשון לציון הנבחר נותרה בעינה.
זו הסיבה שעד כה לא הוכנס הגר”ש עמאר כחבר במועצת חכמי התורה, למרות שמדובר בצעד טבעי ומתבקש, לאור האהדה העצומה שרכש לו הגר”ע זצ”ל.
בש”ס עצמה לא מתייחסים רשמית ל’הכתרה’ ומעדיפים, כך נראה, שהיא ‘תחליק’ מאליה. באופן בלתי רשמי מצטדקים שם ומסבירים, כי התנועה חייבת ‘בעל בית’. הגם שהגר”ש כהן יזכה רק בתואר ‘ראש מועצת החכמים’ ולא ‘נשיא’ כפי התואר שהוענק להגר”ע זצ”ל, הרי שלדבריהם חשוב שיידעו מיהו הרב המכריע בקבלת ההחלטות בתנועה, ומיהו המנהיג הרוחני שלה.
מעורבותו המשמעותית ביותר של הגר”ש כהן במהלכים פוליטיים נרשמה ערב הכתרת אריה דרעי ליו”ר התנועה, תוך פירוק מודל השלישיה, שכלל גם את אלי ישי ואריאל אטיאס. הגר”ש כהן פעל רבות על הרב עובדיה יוסף זצ”ל, כדי להשלים לכדי מעשה את המהלך. קודם לכן, לפני כארבע שנים, היה מעורב בהפקת מכתב פשרה בנושא חוק הגיור, מכתב שריכך במעט את הביקורת הרבנית-אשכנזית נגד הגר”ע יוסף.
במהלך החודשים האחרונים התפרסם הגר”ש כהן בתקשורת, בשל התבטאויות בלתי שגרתיות שלו. הראשונה שבהן הייתה כשכינה את הציבור הדתי-לאומי “עמלק”, והוסיף כי מי שהצביע לבית היהודי “יילך לגיהנום”. התבטאות נוספת נרשמה כלפי הרב חיים אמסלם, אותו כינה “בר מינן”.
הפעם הבאה בה צוטט בהרחבה, היה בעת השתתפותו בכינוס המשותף למועצת חכמי התורה הספרדית עם מועצות גדולי התורה החסידית והליטאית. כשהוא עומד מול הרבנים פרץ בבכי והתחנן “שתצא מכאן החלטה”, דיבר על כך ש”עת צרה היא ליעקב” וכי “לא מעניין אותנו הכסף שלהם, לא מעניין אותנו כלום, מעניין אותנו התורה, זה מה שהקב”ה רוצה”. עוד הוסיף ואמר כי “עדתנו”, קרי הציבור הספרדי, “היא עלולה להיפגע בצורה הכי קשה.
מבקרי הצעד של ההכתרה הנוכחית, מתוך שורות ש”ס, טוענים שהוא מתבצע ‘מוקדם מדי’ מבחינת הצמידות לפטירת הרב, ושהוא מיותר. “מועצת חכמי התורה היא הגוף הבלעדי אותו הקים הרב ואשר יכול לקבל החלטה, איש אינו יכול להיכנס לנעליו של מרן הגר”ע יוסף ולמלא את תפקידו כקובע כל לחברי המועצת.
לדעתם מדובר בצעד ‘פלסטי’, וככזה שלא ייתפס בציבור.
המבקרים בתקשורת הכללית טוענים שהצעד גם יזיק לש”ס אלקטוראלית, בפרט לאחר הכרזתו של משה כחלון על קאמבק פוליטי. לדעתם, ש”ס של הגר”ש כהן היא ש”ס שמצטיירת כחרדית, כפונה לציבור בני התורה, וזו כבר לא ש”ס העממית בה ידע הגר”ע יוסף להלהיט את הציבור העממי-מסורתי מהפריפריה. הקול המסורתי-מזרחי יילך לכחלון, הקול הספרדי-חרדי לש”ס, מה שעשוי להוביל את ש”ס לצניחה חופשי
האם זה מה שרוצה אריה דרעי? האם בכך הוא מתכוון לדחוק את אלי ישי לפינה ולא להותיר לו מפלגה? אם אכן כך הוא הדבר, הרי שאיש בסביבתו של דרעי אינו מאשר זאת. מה גם, שהשאלה הגדולה היא את מי יעמיד ח”כ ישי בראש מפלגה שיקים, אם יקים. אם יהיה זה הגר”ש עמאר, הרי שלא מן הנמנע שהריסוק של ש”ס יהיה בולט יותר. השאלה היא איך יתמודדו עם חוק המשילות החדש שהעלה את אחוז החסימה, שעלול להביא למצב בו לשני הצדדים לא יהיה מלאי מספיק של מצביעים.
דרעי עצמו מסרב, כמובן, להתייחס לצעד האחרון של הכתרת ‘ראש’ חדש למועצת חכמים. בקרב אנשיו מופצת הגרסה לפיה לא הייתה להם ברירה וכי הדרישה למנות את הרב כהן “הגיעה מהשטח, בעיקר מצד ראשי ישיבות ספרדיות ומקרב חכמי מועצת חכמי התורה. הסבירות לכך שהרבנים המרכיבים את מועצת חכמי התורה חשו בחסרון ‘ראש’ למועצת נמוכה ביותר. יתכן שכוונת המגיבים היא כלפי הגאון רבי דוד יוסף, שצידד במהלך. ולא קשה להבין למה. “זה לא כוכב נולד”, אמר לי גורם בש”ס, והסביר כי מדובר בתהליך מתמשך,שהכתרת הרב שלום כהן היא רק התחלתו. כמדומני, שבתקופה האחרונה ש”ס כולה כבר לא ממש ‘כוכב נולד’…
3.
היה זה גם השבוע של משה כחלון. משה כחלון, האיש והחיוך, נסקו אל-על בקדנציה הקודמת של ממשלת נתניהו, עת זכה בתפקיד הכפול: שר רווחה ושר תקשורת. אמרו עליו שבמשרד הרווחה לא השקיע מי-יודע-מה, אבל איש לא יכול היה לקחת ממנו את ההצלחה המסחררת במשרד התקשורת. מלחמתו בגופים החזקים, עם חיוך ובלי פחד, הפכה לשם דבר. הרווח היה כולו שלנו: קיצוץ משמעותי בחשבונות הטלפונים הסלולארים של כולנו. אבל דווקא אז, בשיא תהילתו, החליט לפרוש. הרינונים דיברו על אי שביעות רצון מראש הממשלה, בנימין נתניהו, על תחושה של כפיות טובה ושל אפליה על רקע עדתי. ברקע הדהדו מילותיו המשבחות של נתניהו לחברי הממשלה: “תהיו כחלונים”, אבל נראה שמאחורי הקלעים העניינים לא היו כה וורודים כפי שנשמעו.
מאז פרישתו מהליכוד, בקול רעש תקשורתי, עסוק כחלון בקרב של חייו, הקרב החזרה לזירה הפוליטית. יצא לי לפגוש בו בכנס ‘מעורבים’ באילת, שארגן עיתון מעריב. לא צריך להיות פרשן פוליטי, כדי להבחין באהדה הציבורית שנשפכה אליו מכל עבר. העם אוהב אותו, האיש הקטן בשטח מחובר אליו. בכל מערכת בחירות יש קהל עדרי גדול שמחפש לעצמו בית. קהל שנע בין מפלגת שינוי, גמלאים ויש עתיד של הבן יאיר. במערכת הבחירות הבאות הוא שוב יצפה לשינוי, ויחפש לעצמו מפלגת אופנה חדשה.
הפזילה של משה כחלון אל עבר מצביעי המחאה החברתית אמורה להפחיד מאוד את יאיר לפיד. אלא שהעובדה שדווקא ‘ידיעות אחרונות’ מעניק את הבמה בה מכריז כחלון על קאמבק, מעידה שלא כלפי לפיד מופנה האיום, כי אם, ובעיקר, אל עבר הליכוד של נתניהו. יש לכחלון הרבה חברים, בליכוד פנימה, שחשים שהמפלגה אינה עוד הבית שלהם. “שכל מיני גויים השתלטו על הליכוד כי הבינו שזו מפלגת שלטון וצריך להשפיע בתוכה”, כפי שאומר כחלון בראיון שיפורסם ביום שישי. בהם הוא ינסה לנגוס.
אבל יש עוד מפלגה שאמורה לחוש מאוימת.
ש”ס של אחרי לכתו של הגר”ע יוסף זצ”ל נותרה ללא הרבה מרכולת בשקה. מורשת מרן החזיקה מעמד בבחירות המקומיות, שנערכו זמן קצר לאחר פטירתו. ספק אם תמכור עצמה לקראת הבחירות הבאות, כמה שנים לאחר הסתלקותו הכואבת. הסכסוכים הפנימיים, העובדה שבית מרן כבר אינו ממש מחובר לתנועה, האיום התמידי של ח”כ אלי ישי (מכחיש, מכחיש) בדבר הקמת מפלגה אלטרנטיבית – כל אלו ועוד הפכו את ש”ס למפלגה שבלי דגל חברתי, אין לה הרבה עם מה להגיע אל הבוחר הקלאסי של התנועה. כשכחלון, איש מסורתי, מדבר על “צמצום פערים, שיקום שכונות, שיקום חברתי, שיקום חינוכי”, הוא נוטל מש”ס את המרכולת. הוא, כמובן, יידע גם להסביר מדוע ש”ס כבר לא שם.
הריצה הזו של כחלון, אם כי עדיין לא ברור באיזו מסגרת, פוגעת גם באלי ישי, במידה והיה מצטרף לחלום של אי אלו אנשי חצרות שחלמו להעמידו בראש מפלגה אלטרנטיבית לש”ס. כעת נשאר להם רק לסייע בהישרדותה של המפלגה שהקים הגר”ע זצ”ל, אל מול המתחרה המאיים שקם לה ממזרח. האיש עם חיוך הגדול על פניו.
4.
היה זה גם שבוע האשליות של המפלגות החרדיות. ברקע עמד איומו של יו”ר הבית היהודי, שר הכלכלה נפתלי בנט, לפרוש מהממשלה באם ישוחררו ערבים-ישראלים מהכלא. הקודקודים החרדיים, מן הסתם, כבר דמיינו לעצמם את המשבר הפוליטי הקרב, ואת הרגע בו יזמין אותם בנימין נתניהו להציל את ממשלתו, שקרסה לאחר פרישת הבית היהודי. אם תפרוש. בדמיונם של הח”כים החרדיים כבר צפה ועלתה, כנראה, כורסת העור עליה יישבו סביב שולחן הממשלה, עטורים תפקידים רבי-עצמה. אולי כבר גם את המריבות על ועדת הכספים.
אז זהו. שהדברים אינם כה ורודים, כפי שהם נראים במשקפים חרדיות. תחילה לעובדות: ביום שישי האחרון התקיימה ישיבת סיעה של ‘הבית היהודי’, ישיבה בהולה כשהיא נערכת בעיתוי של יום שישי, ערב פסח. אחרי הכול, הח”כים של הסיעה מיטלטלים כמו כולנו בסערת ההכנות לחג, חלקם כגברים המסייעים בבית, ויש גם ח”כיות שהעול העיקרי על כתפיהן. שום דבר חדש לא יצא מישיבת הסיעה. מה שכן, הבשורה הייתה שיש גיבוי להודעה שפרסם אמש יו”ר המפלגה, השר נפתלי בנט: אם ישוחררו מחבלים ערבים-ישראלים – נפרוש מהממשלה. נקודה. חלק מהחברים בסיעה כנראה נשמו לרווחה, ותכננו כיצד יוציאו הם את הודעת היח”צ שתלווה פרישה שכזו. “השחרור היה הקש ששבר את גב הגמל, אנחנו כבר היינו בעד פרישה עם חקיקת חוק הגיוס ועם ההתנכלות לציבור החרדי”.
נכון, או לא נכון, בעתיד ישתמשו באמירות הללו מול הציבור החרדי, כשיבקש לנקום בציבור הדתי-לאומי (לא שזה מה שנכון לעשות, נקמה היא דבר מכוער) בוועדת כספים ‘חרדית’ או בכל משרד אחר שייפול לידיהם כשלל. אלא שגם עבורם מדובר בתקוות שווא. לא פורשים כל-כך מהר, והוויתור על כיסאות עור ומשרדים רבי עצמה אינו פשוט. איש אינו עושה זאת בקלות. בטח לא נפתלי בנט.
רגע לאחר שיצאו מישיבת הסיעה שוגרה ההודעה הרשמית. “סיעת הבית היהודי החליטה לאמץ את הודעת האיום של בנט מאמש”. בשיחה עם גורם בכיר במפלגה הוא עמד על כך ש”האיום בהחלט רציני”, וכי אם ישוחררו מחבלים בעלי אזרחות ישראלית, הסיעה תפרוש. אלא שהייתי מציעה לכל מנבאי השחורות ו/או הוורודות לקחת אויר לרגע. מי כנפתלי בנט מכיר את ראש ממשלתו, האיש הלחיץ, זה שמתקפל מפני כל איום, גם מול אקדח טעון כדורי סרק.
גם האמריקנים עוד לא אמרו את המילה האחרונה, ועד שיפתחו את דלת תא הכלא של יהונתן פולארד יעבור זמן. ומי יודע איך יבריז אבו-מאזן, יו”ר הרשות הפלסטינית, ברגע האחרון. הרי די במשפט אחד שיאמר, בהסתייגות אחת, כדי לפוצץ את העסקה ולשבור כלים מחדש. טוב נהגו בכירים בליכוד ביתנו כשהגיבו לאיום ב”אל תאיימו – תפרשו“. אבל עדיין לא נשמעה תגובה מהסוג הזה מפי נתניהו עצמו. להערכתי, גם לא תישמע במהרה.
אל מול איומים לזעזוע קואליציוני, נהג נתניהו בעבר להתקפל. אין שום סיבה שלא יעשה זאת גם כעת. האיש שמול הביקורת הציבורית-חרדית הנוקבת על קבלת הפנים שנערכה לו בכפר חב”ד, רץ לחפש לו מראיינים ונפל לחיקו של ביטאון ‘בית משיח‘ (איפה היועצים שלו שיסבירו על שיקולי רייטינג ומכובדות תקשורתית) – ייפול מן הסתם גם לחיקו של נפתלי בנט. יותר סביר שנתניהו יתקפל, מאשר שנפתלי בנט ימצא סולם כדי לרדת מהעץ.
ואם יקרה הבלתי צפוי (לא יקרה, לא יקרה) – ונתניהו ייפתח עמוד שידרה יציב, תמיד אפשר לרדת מהעץ ולמצוא תירוצים מדוע בסוף לא פרשנו. ולכל החולמים על עתיד קואליציוני שונה בעתיד הקרוב – אנא מכם, רדו מהגגות.
5.
זה היה גם עוד שבוע של ‘מושכי הזנבות’, קבוצות הקיצוניים של החברה החרדית שחשים בצורך להשמיע את קולם, מעת לעת, תוך הפיכת הרחובות החרדיים לפקוקים ותוך הצגת מחזות אלימים ובלתי נעימים לעין מול העין החילונית, שעוד לא הבינה למה בנינו אינם מתגייסים וכבר נצרכת להבין למה יש מי ש’עושה בלגאן במדינה’ על הרקע הזה.
לא מדובר במיינסטרים החרדי, אבל לך תסביר את זה כשמעל למרקעי הטלויזיה מדברות התמונות בעד עצמן ונגד כולנו. ברגעים הללו אני בהחלט מרגישה בושה, וכל שנותר לי להזכיר הוא את עצרת המחאה המכובדת, עצרת המיליון, זו שהתארגנה בשל הוראת מנהיגי הציבור החרדי – רובו הגדול – עצרת שנערכה בסדר מופתי, בתפילה, בשירה, בזעקה שקטה.
ככה נראית עצרת ‘משפיעה’. חסימת כבישים וצעקות מול שוטרים מזיקים לכולנו. ואתם יודעים מה? הם אפילו לא הצליחו לשחרר את העציר עליו הפגינו לשבת. אם ישוחרר לליל הסדר יהיה זה לא בשל ההפגנות, כי אם למרות ההפגנות.
טל,במוסף דיוקן של מקור ראשון התפרסמה בסופ”ש כתבה מרתקת על הזוג רוטנברג והאתר החדש שלהם-“חרדים10”.
מתי יהיו לינקים למוספים למיניהם?
מתי שכל העיתונים יחולקו חינם…
למה ‘חרדים 10’? מאיפה ה10-? ערוץ 10? שם לא כל כך מוצלח, נשמע כמו המצאה של פרסומאי.
חחח…
התשובה פשוטה. בעלה של הכותבת (דוד רוטנברג) הקים את מערכת הפורומים הראשונה בציבור החרדי (בחדרי חרדים) והשתתף בה באופן פעיל תחת הניק “דוד 10”.
שם האתר החדש הוא קריצה לכך.
וואו, כמה גאונים… מי שקורא את הטקסט הזה, יכול להתבלבל ולחשוב שהאייקיו הממוצע במפלגות החרדיות, עומד על 180…
באשר לאיום של בנט ולשתקוות החרדיות: בדרך שבין התקוות החרדיות לבין כניסה לממשלה במקרה של פרישה של בנט, עומד מחסום גדול בהרבה מכניעה /ל ביבי/ירידה של בנט מהעץ – קוראים לו יאיר לפיד, והוא חולש על מנדט אחד יותר מזה שיש לחרדים…
כניסה של החרדים, תוציא את לפיד, וגם אם ינסה ביבי לצרף את הרצוג לחרדים (מה שלכאורה יביא את ממשלתו לרוב של 64 מנדטים), הרי שזה תרעד כעלה נידף לנוכח העובדה שהליכוד היא סיעה ימנית…
האיום של בנט הוא הרבה פחות חסר שיניים מכפי שהיו רוצים שנאמין: לבנט אין סיבה לפחד מבחירות (לדרעי, לעומת זאת, יש סיבה לשקשק מהן…), שכן מפלגתו לא נראית כמי שתיחלש בבחירות, אם ייערכו בקרוב.
בכל מקרה, אין ספק שהבית היהודי הוא כולו חיל ורעדה ממה שיעשו לו המפלגות החרדיות, שהרי בלי הקול החרדי, מצבו של הבית היהודי – יישאר בדיוק אותו הדבר…
לא בדיוק. עיין ערך הזעם של הבית היהודי המפוקפק אחרי הזלזלול של יתד בר’ דרוקמן.