שרי רוט: כמו הרבה פוליטיקאים, נתניהו נטול רגשות

1.

הם החלו דרכם כאחים, והפכו לבני דודים. אח האחד ביקש ממשלה בלי חרדים. השני – לכהן בממשלה, יהיה אשר יהיה המחיר. כמו בני זוג הנישאים זה לזה בשל שיקולים עסקיים, כך נערכה החופה בקואליציה הנוכחית – אחת המוזרות בתולדות מדינת ישראל.

“הוא כבר לא אח“, אמר האח יאיר לפיד לפני מספר שבועות.

 “יש עתיד זו דיקטטורה וזה לא סוד“, סיפר האח נפתלי בנט.

ולא שבין יתר מרכיבי הקואליציה שוררת אידיליה. בנט סבור שליברמן “מזגזג את עצמו לדעת“, אולי אפילו מאגף את לבני משמאל. ליברמן לא נשאר חייב. הכול דיבורים, הוא מבהיר, נראה את בנט עוזב את הכסא.

“ה‘ציפים‘ חיים באיזו שכבה דמיונית“, חבט בנט גם בשרת המשפטים, ציפי לבני, שמצידה לא נותרת חייבת והצליפה באחד ממרכיבי הקואליציה. “ראש הממשלה יצטרך להחליט אם הוא נותן ל‘דנוניזם‘ להשתלט על עמדת הממשלה“.

 בין לבין, פלט בנט כי ראש ממשלתו נמצא ב“אובדן עשתונות ערכי“. האחרון לא נותר חייב והזכיר לבנט כי יש גם אפשרות לבצע אקזיט ה מהממשלה, ואם אינו מרוצה “הוא מוזמן לפרוש“. התנצלות סיימה את הסאגה. לעת עתה.

וכל זה לקט חלקי, שנאסף בידי הח“כ החרוץ אורי מקלב.

מאחוריו עומדת אמת מרה: אין שני מרכיבים בקואליציה החיים בשלום זה עם זה. אפילו בתוך הליכוד פנימה, יש חריקות. שלא לדבר על פלג ה‘ליכוד‘ ופלג ה‘ביתנו‘. יש אומרים, ויש בכך היגיון רב, שליברמן כבר מתכנן את היפרדותו מהליכוד (שאינו מוכן לחבקו ולהפוך את ‘ביתנו‘ לחלק מהליכוד ההיסטורי) תוך חבירה ללבני.

ואם בדרך לצעד צריך להפוך לשמאלן או להציג חזות פרגמטית – אין  בעיה. תמיד הייתי פרגמטי, יישבע לכם יו“ר ישראל ביתנו.

ולכו תוכיחו שלא.

 כדי להפוך לראש ממשלה קצת יותר פופולארי מול הידידה שמעבר לים, נטש נתניהו את העקרונות עליהם ביסס את ספרו ‘מקום תחת השמש‘.

 האם בשביל להפוך לראש ממשלה יצבע ליברמן את עצמו בצבעי שמאל–שלום? – הכתובת כבר על הקיר.

החרדים, הסופרים את הדקות עד לרגע הנקמה בנתניהו ובימין, ישמחו לשתף פעולה.

 

2.

נכון שאין מרכיב בקואליציה הנוכחית שסובל מעודף אהבת חרדים. ובכל זאת, אינה דומה התחושה של להיות חרדי נוכח בישיבת סיעה של הליכוד או הבית היהודי, לנוכחות בישיבת סיעת יש עתיד.

אין שום הוכחה שחרדים מיותרים בחדר, אבל האנרגיות, איכשהו, שליליות. אולי אם הייתה זו סיעה דמוקרטית יותר (דיקטטורית פחות), הייתי מגלה שבין מרכיביה יש גם מי שחושבים אחרת. אבל בסיעה שבה רוח המפקד זורמת בדם כל ה‘חברים‘, קשה לבצע הפרדה.

לעיתים נדמה שאילו היה שר החינוך, הרב שי פירון, חלק מהליכוד, רק לדוגמה, הוא היה מתנהג באופן שונה לחלוטין מהאופן שבו הוא נוהג בחרדים כיום. אפילו השר יעקב פרי היה מתגלה כבעל ניצוץ אהדה לחרדים. אבל משהו שם, ‘למעלה‘, מכבה להם זאת אוטומטית.

 “מהפכה חברתית היא לא דבר פשוט“, פתח היו“ר יאיר לפיד את ישיבת הסיעה. כאילו שליחת נערים לבתי הכלא והפיכתם לעריקים היא סוג של מהפכה.

“ביום שהחוק יעבור, חרדים יקבלו הודעה שהם יכולים לצאת לפרנס“, ניסה לשוות לחוק הגיוס מראה של מתנה באריזת צלופן. אנחנו לטובתכם, תשתחררו, תצאו לעבוד. כאילו מקומות עבודה ממתינים לחרדים בזרועות פתוחות; כאילו לא גלוי וידוע איזו אפליה קיימת בתחום; כאילו לא מדובר בשחרור זמני, שלאחריו מי שחשקה נפשו ללמוד תורה ימצא עצמו תחת הגדרת “עריק” ו“פושע“.

“אני מבין את החרדה ואת הזעם“, המשיך לפיד כאילו קרא את מחשבותיי. “אנחנו לא נגדם, אנשים אחים אנחנו“.

אבל גם אני, שנוטה להאמין לדברים שאנשים אומרים, לא הצלחתי להאמין לו. הוא וילדי, אחים? הוא, שמבקש להעניש את בני על שהוא רוצה לשבת וללמוד תורה, אח שלי?

אשוב ואדגיש את מה שאני שבה וכותבת רבות: מי שאינו יושב ולומד תורה בכל הרצינות, אינו יכול לתפוס את מקומו של הלומד רציני – וצריך למצוא עבורו פתרונות, כאלו ואחרים. אחרי שחוק הגיוס יעבור, דווקא משום הכפייה, דווקא משום שמדובר בגזירה, סביר להניח שהצבא כבר לא יהווה פתרון. הוא יסומן כמוקצה מחמת מיאוס.

אז לכל מי שחלם על תהליך של צמצום לומדי התורה לקבוצה רצינית בלבד – הלך החלום. סביר להניח שמהרגע בו ייחקק חוק הגיוס, תצא הקריאה: מי לה‘ – אלי, אל בין כתלי הישיבה. המתמידים יותר, כמו המתמידים פחות.

ומי שנהג כמו פיל בחנות חרסינה, ולא האזין לקולות המבוגרים והשפויים של אישים כמו שר הביטחון, ימצא את בובות החרסינה עליהן חלם – הרוסות.

3.

הקורבן השבועי של שיטת ‘חבק ונעץ סכין מאחורי הגב‘, אותה מפעיל נתניהו, היה יו“ר ש“ס, אריה דרעי, שנפגש עם ראש הממשלה ביום שלישי.

מה ראה יהודי פיקח שכמותו לפגישה שכזו? אחרי הכול הוא, כמו יתר הח“כים החרדים, מבין היטב שנתניהו רק משתמש בהם באמצעות הפגישות איתם. משתמש וזורק.

אבל כשראש ממשלה מזמין אותך לפגישה, לא מסרבים. את ההבנה הזו הפנים אפילו ח“כ יעקב ליצמן, שאחרי ימים ארוכים בהם חבט בחברו לסיעה, ח“כ משה גפני, על שהעז להיענות להזמנת נתניהו, אץ–רץ בעצמו את כל הדרך אל לשכת ראש הממשלה.

דרעי חסך מעצמו את הטחת הביקורת באחרים, ונענה מיידית להזמנה, ששום דבר בה לא היה חדש. אני אוהב אתכם, אני בעדכם, אבל מה לעשות, זה יאיר ונפתלי, בלעדיהם אין לי ממשלה.  ולא, אני לא רואה באופק את עזיבתם את הקואליציה. ולא, אני גם לא מתכוון לעשות משהו כדי שהדבר יקרה.

איך אמר לי בכיר בש“ס לפני מספר חודשים? “לביבי נוח מאוד המצב הנוכחי. יאיר סופג עבורו את החבטות הכלכליות, גל המחאה משותק כי מי ייצא לכיכרות נגד יאיר, הממשלה מצטיירת כ‘לא לגמרי ימנית‘, לפיד ולבני ‘מכשירים‘ אותו בעולם, קצת גם בתקשורת הישראלית (שחובטת בו, אבל תמיד יכול להיות גרוע יותר). הכול טוב, ולא סביר שזה הולך להשתנות בעתיד הקרוב“.

 אמר, וצדק.

 אגב, אותו בכיר גם היה זה שניבא, כבר אז, לפני חודשים, שהסנקציות עליהן תחליט ‘ועדת שקד‘ יהיו פליליות, שהבית היהודי לא באמת מתכוון למצג ה‘אנחנו נדאג לכם, יהיו רק סנקציות כלכליות‘.

כפי שהדברים נראים כעת, הוא צדק גם בקטע הזה.

4.

דווקא משום שהאווירה הציבורית תומכת בחוק גיוס, אולי גם בסנקציות פליליות, חשוב לזכור את מי שלא הולכים אחרי העדר ‘על עיוור‘.

אחד מהם העז השבוע לפתוח פה בישיבת סיעת הליכוד. היה זה ח“כ זאב אלקין, ששאל את ראש הממשלה מדוע בעצם הוא שותק בנושא הגיוס, ולמה אינו מקיים דיון וקובע מהי העמדה הרשמית של הליכוד. “אסור שהליכוד ייתן יד לסנקציות פליליות נגד לומדי התורה“, אמר.

אלקין, כמו בוגי יעלון, מבינים שאם באמת מבקשים להגשים את החלום ולהרחיב את הנשיאה בנטל, צריך לבצע זאת בחכמה וברגישות. חוק טל ז“ל לא הוביל לתוצאות הרצויות לא רק באשמת החרדים, כי אם, ובעיקר, באשמת ממשלות ישראל, שלא הקצו משאבים כלכליים לצורך מימושו.

 מי כמו אלקין מכיר את הנפשות הפועלות, את חברי הכנסת החרדים, את הסכסוכים הפנימיים, את הרבנים ואת הדעות השונות. כיו“ר הקואליציה בכנסת הקודמת, אחד מראשי הקואליציה הטובים שהיו אי–פעם, הוא ‘חי‘ את החרדים, נשם אותם, למד לנווט, לתמרן – ופעל בתבונה (לא שיריב לוין לא עושה את העבודה על הצד היותר טוב. אחרי הכול יש לו קואליציה מסוכסכת לנהל).

כשאלקין אומר לנתניהו שהליכוד צריך להציג עמדה, הוא מתכוון לומר, גם אם לא אמר זאת במפורש, שההתנהלות של נתניהו עלולה להוביל לגט כריתות בין הליכוד למפלגות החרדיות. שיצר ההישרדות של הממשלה לא ממש לוקח בחשבון את העובדה שגם אחרי הבחירות הבאות יש חיים קואליציוניים, וחבל להכריז מראש על מות שלטון הליכוד.

הגענו למצב בו רווח והצלה עומדים לחרדים מכיוון מפתיע וכמעט בלתי צפוי – ממרצ. ביום שני האחרון הודיעה הסיעה, בהודעה רשמית, כי תילחם נגד חוק השוויון בנטל והסנקציות הפליליות. “אין ספק שחוק השוויון בנטל אינו דמוקרטי, וגם מחוקקי החוק לא באמת מתכוונים לשוויון בנטל“, אמרה יו“ר המפלגה, ח“כ זהבה גלאון. ח“כ תמר זנדברג אף הגישה בוועדת שקד את ההסתייגויות של מרצ מהחוק נגד החרדים. 

מעולם לא שררה ידידות אמיצה בין מרצ לסיעות החרדיות. אבל מגיעים זמנים קשים בהם אתה קולט לפתע כי מי שדואג לך הם דווקא אלו שמקפידים לדאוג למיעוט, באשר הוא.  

כשאתה מיעוט, וכמעט טובע במצולות, אתה נאחז בכל קרש צף. הוא עדיף על פני המלחים – ‘האחים‘, אלו שהשליכו אותך מהספינה ומנסים ‘למכור‘ לך שאתה עדיין ‘אח‘.

בזמנים כאלו, קרש צף יוכל להועיל אף יותר משיחה אישית בלשכת רב החובל.

5.

כמו הרבה פוליטיקאים, נתניהו נטול רגשות. לחשוב שרק עד לא לפני הרבה זמן המפלגות החרדיות היו חלק בלתי נפרד מממשלתו. להיזכר בשבת הגיבוש שערכה רעייתו שרה, בה התפתחו קשרים נחמדים בינה לבין נשות הח“כים החרדים.

כשהוקמה ממשלתו החדשה, על בסיס החרמה של החרדים, הוא לא ממש סבל מצער נפשי עמוק. כשח“כי יהדות התורה יצאו מאולם המליאה עת הושבעה ממשלתו החדשה, הוא לא התאבל עליהם ‘שבעה‘.

הבטתי בפניו ביום רביעי האחרון, עת נאם ח“כ דוד אזולאי, שניסה לפרוט על מיתרי לבו. ברוח ימי חודש אדר הזכיר לו הח“כ מש“ס את סיפורה של אסתר המלכה, ואת אזהרת מרדכי היהודי, כי אם היא עצמה לא תעשה מעשה ותסייע לאחיה היהודים – “רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר“. שם, במגילה, יש גם המשך למילים: “ואת ובית אביך תאבדו“. אזולאי לא פירט, אבל חזקה על נתניהו שהוא מכיר היטב את המילים.

“אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים“, המשיך אזולאי להצליף בו.

אזולאי נחשב לפוליטיקאי הגון, ישר, לא מתלהם. לרגע חשבתי שדווקא משום שהוא זה שאומר את הדברים הקשים, הם יגרמו לעווית של אי נוחות בפני ראש ממשלתנו.

 אבל טעיתי.

 שריר לא זע בהן. מבע של אדישות, ספק שעשוע, ניבט מהם.

6.

המלחמה שמנהלת היהדות החרדית על חייה, אמורה הייתה להוביל למפגן של אחדות בסיעות החרדיות. אחרי הכול, איך אפשר לנהל מלחמה כשבפנים מבעבעים הסכסוכים?

זה מה שהביא השבוע את סיעת יהדות התורה כ–ו–ל–ה אל חדר ישיבות הסיעה, לדיון בנושאים הבוערים. כולם היו שם: אנשי אגודת ישראל לצד נציגי דגל התורה הליטאית. בכניסה וביציאה שמרו הח“כים על ארשת ממלכתית, מסרבים להשיב לשאלות על מה ולמה פרץ האחדות והאם מדובר בישיבה מאוחדת חד–פעמית.

פניהם הביעו תמיהה, כאילו מאז ומתמיד שרר כאן השלום, וכאילו אינם מבינים על מה ולמה פליאתנו.

מאז הבחירות לעיריית ירושלים, מתקשה הסיעה להפגין אחדות. ערב הבחירות היו חברים שהתחמקו בעקשנות מדיון כיצד יצביעו הפלגים השונים בעיר הבירה.

מאז היוודע הסיבה לכך – סגירה של חלק מהפלגים על הסכמים נדיבים עם ראש העיר ניר ברקת, מאחורי גבם של פלגים אחרים, החלו חלק מהח“כים ‘להבריז‘ ולא להגיע לישיבות המשותפות.

השבוע, כשחוק הגיוס כבר בפתח, השכילו כולם להגיע. כנראה שנזכרו במסר ‘כוחנו באחדותנו‘, אותו שידרו לבוחרים ערב הבחירות לכנסת, כשהם זוכים בזכותו לשיא של שבעה מנדטים.

7.

מה שהבינו ביהדות התורה עדיין לא הפנימו בש“ס.

אל תתרשמו ממצגי שווא של עוגות יום הולדת וריקודים בחתונות. מאחורי הקלעים, המצב שם עגום לגמרי.

“הסיעה תתפלג, זה בטוח. השאלה מתי“, אמר השבוע ח“כ. לא שאלתי האם הוא יצטרף ל‘אבא‘ או ל‘אמא‘ (אבא לשעבר).

בין לבין מנהל כל אחד מהאישים המככבים במריבה הזו סדר יום משל עצמו. ביקורים אצל אח“מים, שגרירים, שרים, אתרי תיירות. האחד מתוקף התפקיד שהוענק לו, השני מתוקף ההתרפקות הנוסטלגית על התקופה בה כיהן כראש, מתוך מחשבה ש“אמנם הרב החליף יו“ר, אבל זה לא היה בלב שלם“, מתוקף היותו “ממלא מקום בא כח הרשימה“, ואולי בשל היותו ממוספר כמספר אחת ברשימה.

 חוק המשילות החדש יערים קשיים על ריצה בשני ראשים של ש“ס. אבל במצב הנוכחי, כל ברירה לא נראית באופק.

למזלו של ח“כ אלי ישי הוא לא שהה בבניין הכנסת ביום שני האחרון. כך לא נאלץ לראות במו–עיניו את חגיגת יום ההולדת 55 ליו“ר המפלגה, וגם לא להכריח את עצמו לטעום מהעוגה (נראתה טעימה, צריך להודות).

מאז נפטר הרב עובדיה יוסף זצ“ל הפכה כל שמחה בש“ס לבלתי מושלמת. גם בגלל חסרונו המורגש, אבל גם בשל התככים המלווים אותה.

לפני מספר שבועות הייתה זו שמחת בר המצווה לנכד של הראשל“צים, הרב שלמה עמאר והרב יצחק יוסף, שמשכה אליה את תשומת הלב. בסופו של יום ואירוע, השכילו שני הרבנים להגיע יחד, ללחוץ יד ולאחל מזל–טוב האחד לשני. אבל כמה הכנות משפחתיות נדרשו קדמו עד להגשמת חלומו של נער בר המצווה, שכל מבוקשו היה בר מצווה מאוחדת, בהשתתפות שני הסבים.

השבוע נערכה שמחה נוספת בש“ס: חתונת בתו של חבר מועצת חכמי התורה (נושא טעון בפני עצמו) הרב דוד יוסף. למרבה ההפתעה, אחיו הצעיר, הרב משה יוסף, כמו גם רעייתו יהודית –  לא הגיעו.

למתעניינים – הם הוזמנו, אלא ששהו בחו“ל. ובכל זאת, עצם העובדה שלא הופיעו כבר גררה הרמת גבה ועוררה שאלות כואבות.

קודם לאירוע נערכה פגישה חמה ולבבית בין שני האחים. האם שמה קץ למתיחות? קשה לקבוע וסביר להניח שמדובר בתהליך לא פשוט.

 האם יגיע הרגע בו ישכילו בש“ס לאחד את השורות, כדי לפעול למען המערכה החשובה שמנהלת היהדות החרדית כולה?

ימים יגידו. נכון לעכשיו, אפילו באופק אין לכך סימן וזכר.