הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
שתי יממות אחרי הנאום בוושינגטון ואני מגיעה למסקנה ששרה נתניהו צדקה. ראיתי השבוע במו עיני את התופעה. ״הוא אחד המנהיגים הכי ותיקים בעולם, בארה”ב אומרים שאם הוא היה יליד ארה”ב הוא היה נבחר להיות נשיא שם״ אמרה נתניהו לפני כחצי שנה למוניק בן מלך ואכן, דברי אמת. אנשי המפלגה הרפובליקנית, ישבו מול ראש הממשלה של ישראל בעיניים כלות. הוא נכנס חזיתית בנשיא הדמוקרטי כפי שאף אחד מהם לא מסוגל לעשות. ב 2016 הם עומדים להתמודד (מול הילרי קלינטון, כך נראה) ושלל המועמדים בצד הרפובליקני לא מגרדים את הקרסוליים של נתניהו. כמה מהם שישבו שם היו צריכים להפסיק למחוא כפיים ולקחת פתק ועט ולרשום לעצמם הערות. ללמוד קצת. נתניהו היה בוטה כלפי אובמה, בסגנון מטיפני (מלשון מטיף), רהוט, עם רטוריקה נחושה, פאוזות דרמטיות ונפנופי הידיים לפרידה שנדמה היה שלא יסתיימו לעולם. הוא פרט על נימי הרגש (אלי ויזל, שואה, השמדה). ככה עושים בחירות!! ולא עם איזה מושל-כושל אשר סיפורי פקק-תנועה על גשר בניו-ג׳רזי יושבים לו כמשקולות על קרסוליו.
ובכלל, אם להתרשם מ 16 אלף צירי איפא״ק וחלקים די גדולים של 535 הסנטורים וחברי בית הנבחרים, נתניהו הוא מלך בלתי מעורער. האחד והיחיד.
הבעיה היחידה בכל הסיפור הזה היא שלאותם 16 אלף איש אין זכות הצבעה בישראל. ובעוד נתניהו מנהל מערכת בחירות שלמה על נושא אחד – איראן, הציבור בישראל מחפש לשמוע דברים אחרים. תריסר יום לפני הבחירות ואפשר כבר לסכם שנתניהו לא נגע בנושא הכלכלי-חברתי בכלל ולו היה משוחח עליו (אפילו קצת, ברמת ה׳איפה טעינו׳, ׳מה אנחנו מציעים׳), יתכן שמצבו בסקרים היה היום יותר טוב.
והנה אירוע קטן מאחורי הקלעים של ההתרחשויות ביום שלישי האחרון:
אחרי שרעמי מחיאות הכפיים שככו, נתניהו התפנה להתרוצץ במסדרונות ולפגוש את הנהגת בית הנבחרים (ארוחת צהריים עם ג׳ון ביינר) ולאחריה מפגש דו-מפלגתי עם הסנטורים רפובליקנים ודמוקרטים. המפגש, סביב שולחן מרובע, היה הקינוח הסופי לבוקר של תשואות.
בפתח המפגש הכניסו את התקשורת למה שנקרא ׳פוטו-אופ׳. חמש דקות של תקתוקי מצלמות, קודם כל הצלמים. מדובר היה בחדר קטן יחסית ואנשי הבטחון שילחו מהר את כל הצלמים החוצה. אחריהם, חמש דקות של כתבים/עיתונאים, במהלכן נתן ראש הממשלה הצהרה קצרה באנגלית (משפט אחד בקושי) ושוב שילחו את כולם הצידה, כדי שנתניהו והצוות הבכיר שלו יוכל להתכנס סביב השולחן מרובע ולהתכבד במתוקים. זה באמת היה כבר האירוע האחרון על הלו״ז לפני הנסיעה המהירה לבסיס הצבאי אנדרוז כדי להמריא ממנו חזרה לישראל.
יצא שהובילו אותי פנימה לתוך החדר עם הצלמים ואז הורו לי: ׳הישארי כאן בפנים עד שיוכנסו הכתבים׳ (אני משתייכת לשתי הקבוצות, למעשה).
המתנתי. נתניהו עמד עם הסנטורים הדמוקרטים לשמאלו והסנטורים הרפובליקנים לימינו. ובחדר שררה דממה. דיאן פיינשטיין והארי ריד הדמוקרטים כבר היו בחדר. שניהם היו מאוד ביקורתיים כלפי נתניהו בנוגע לנאומו ובחרו להיות במליאה. לא להחרים. הסנטור הדמוקרטי מננדז, מי שהוביל את חקיקת הסנקציות נגד איראן, וזכה לתשואות באיפא״ק יממה קודם (וגם נכח בנאום כמובן) טרם הגיע לחדר הקינוחים. כך גם אל פרנקן (אקס קומיקאי, איש הסטרדיי נייט לייב). פרנקן היה מבין המחרימים של הנאום, אך הוזמן לחדר הקינוחים וטרם הגיע כאשר אני הייתי שם.
מן הצד הרפובליקני הקיפו את נתניהו מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט מיטש מקונל ושלושת הג׳ונים: ג׳ון טיון, ג׳ון קורניין וג׳ון בראסו.
לא כולם היו נראים נינוחים. פיינשטיין, הסנטורית היהודיה הדמוקרטית הותיקה ביותר לא לחצה לנתניהו את היד במליאת הקונגרס שעתיים קודם לכן. עכשיו בחדר הקינוחים היא ניצבה שם, מנומסת אך שתקנית ולא אמרה מילה. מנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנאט הארי ריד, עמד לצידו של נתניהו. רק שעתיים קודם לכן, הוא קיבל ברכות אישיות מראש הממשלה עם חזרתו לעבודה בסנאט אחרי תאונת כושר (שבר צלעות, ועצמות פנים). מארק וורנר, גם הוא ניצב שם לשמאלו של נתניהו, ולא אמר מילה.
ומה היה באותן הדקות שנותרתי בחדר בין זמן הצלמים לזמן הכתבים? השקט. אף אחד לא אמר מילה. כולם עמדו, פנים קדימה, ממתינים להמשך המחזה (הם יודעים שהם עושים פוזות למצלמות). ללא שיחת נימוסין, שום Chit-Chat ביניהם. לא ׳מה שלום הילדים׳ ולא לחיצות ידיים או תפיחה על הכתף. כלום. היתה שם דממה.
נתניהו עם ההנהגה הדו-מפלגתית של הסנאט, 3 במארס 2015. מימין: שגריר ישראל בוושינגטון, רון דרמר ואחריו: מארק וורנר, דיאן פיינשטיין, דיק דרבין, הארי ריד, נתניהו, מקונל
קינוחים עם ההנהגה הדו-מפלגתית, הסנאט, 3 במארס 2015
צלמים ממתינים בכניסה למפגש הקינוחים, הסנאט, 3 במארס 2015
הצלוחית של אל פרנקן (דמוקרטי), עם רשימת המוזמנים וברקע פתקיות שמותיהם של דוד שרן ואיל זמיר
פגישה עם הנהגת הסנטורים משתי המפלגות, שעתיים אחרי נאום נתניהו בקונגרס, 3 במארס 2015. הרפובליקנים בקצה הרחוק ממני, מנתניהו ולימינו: מקונל, קורניין, טיון ובראסו.
לסיום אני מצרפת עוד כמה תמונות מיום הנאום בקונגרס. אין להם קשר לתוכן הנאום, אלא יותר למראה המהודר של הקונגרס האמריקאי.
לפוליטיקו יש גם עיתון מודפס שמחולק בעשרות אלפי עותקים בקונגרס וסביבותיו, אך לא מופץ ברחבי ארה״ב ואפילו לא רחבי כל איזור די.סי. חוץ מנתניהו, מה שהעסיק חלק מן הדמוקרטים באותו היום היתה הודעת הפרישה של הסנטורית הדמוקרטית הותיקה ממרילנד, ברברה מיקולסקי (ממוצא פולני)
אגף העיתונות, מעל ליציע של בית הנבחרים
הכניסה לקונגרס, מן הצד של בית הנבחרים
הרצפות המרהיבות של הסנאט
החלק הראשון (“שרה צדקה”) טיפשי וילדותי. ביטויי “התלהבות” כמחיאות כפיים ממושכות היא חלק מהאינפנטיליות האמריקאית. אם אותו מושל איבד את סיכוייו לרוץ לבית הלבן בגלל אותם פקקים בגשר, נתניהו היה מושמד מיידית בגלל קמצוץ מאוסף השחיתויות, השקרים וגילויי תאוות הבצע שלו ושל הגברת האחרונה המטורללת שרה. האמריקאים לא אוהבים (בלשון המעטה) שיורקים להם בפרצוף.
המושל הכושל נבחר בפער עצום פעמיים במדינה דמוקרטית לחלוטין. כנראה שבכל זאת יש בו משהו. סיפור הגשר הוא דרמה גדולה עבור כלי התקשורת הדמוקרטיים, בדומה, אגב, לסיפורי הבקבוקים. אין אפילו בדל של הוכחה שהוא היה קשור להנחייה המטופשת ליצור פקקים במכוון, כמה שלא ניסו לחפש הנחייה כזו. מי שטוען שאין קשר בין וי 15 לבין מועמדי השמאל לראשות הממשלה, בוודאי שלא יכול לדבר על קשר בין כריסטי לבין גשר GW …
מעבר לכך, יש עובד כמה מושלים-כושלים שמתמודדים על התפקיד, למשל מושל פלורידה לשעבר, שניצח פעמיים בקלות ויש לו קופת מזומנים בגודל של זו של הילארי (מבלי שנזקק לממשלות זרות שיסייעו במילוי שלה), או למשל, המושל המכהן של וויסקונסין, מדינה דמוקרטית למשעי, שנבחר כבר שלוש פעמים (כולל פעם שניסו להדיח אותו בבחירות מיוחדות). לא יודע איך לבשר זאת, אבל לרפובליקנים יש מועמדים לא רעים – וככל שעובר הזמן, וסיפורי האימיילים תופסים תאוצה, התרומות הזרות, וההתנהלות הכללית של המשפחה המלכותית – נראה שהילארי כבר לא בדרכה לטיול קליל להחלפת אובמה. זה יהיה הרבה יותר קשה מכפי שקיוותה. מצד שני, בקרב העיתונאים, היא תנצח בענק, כך שזו גם נחמה…
הדרמה המזעזעת של הדמוקרטים אחרי הנאום, אכן מלמדת המון – היא מלמדת בעיקר עד כמה הנבחרים הדמוקרטים תקועים באמצע. מצד אחד, הם פוחדים פחד מוות מהנשיא הלא-סלחן שלהם, שמא יוצגו כחותרים תחת מדיניותו הגאונית – ומצד שני, הם זוכרים היטב-היטב שהוא ברווז צולע לחלוטין, ולא יכהן בתפקיד חשוב בעתיד. אי לכך, רובם בחרו לא להחרים (למרות שהיה ניסיון מאסיבי לארגן חרם, שכשל בענק), אבל היו לחוצים ודאגו להיראות כעוסים לכבוד הצלמים בחדר, שהנשיא לא יחשוב שמרדו בו לגמרי…
וכמובן, הציבור. שוב אותו ציבור מסתורי שאמור לרצות בדיוק את מה שיחצ”נים של השמאל טוענים שהוא רוצה – ואח”כ מפר את ההנחיות ומצביע איך שבא לו, מבלי להפנים שצריך להיות סדר, ואם אומרים לציבור שאיראן לא חשובה, אז עליו להצביע לציבוז’י ומרצ. לדעתי, התקשורת צריכה ברצינות להתחיל לשקול לצאת בקמפיין להחלפת הציבור הלא-נאמן הזה, שלא מבין מה טוב בשבילו…
המזל של גוש המרכז-שמאל (יש עתיד ושמאלה) זה שביבי עושה טעות בזה שהוא לא מתייחס כלל לנושאים הכלכליים-חברתיים. לדעתי אם הוא כן היה מתייחס לבעיות אלה אז מצבו בסקרים היה טוב בהרבה.
טל, בהתחלה גם אני חשבתי שהנאום של ביבי בקונגרס זו טעות ושטות מוחלטת אבל נוכחתי לדעת שזה פשוט מהלך פוליטי מבריק עם מצב של Win-Win עבורו.
התקשורת והשמאל כמובן ישר מנגחים אותו ומשחקים לידיו…
בוז’י עושה טעות אדירה בכך שהוא לא מצטרף אליו לשם ועוד נואם ישר אחריו….
אבל העניין האמיתי פה שהתקשורת פה מפספסת זו החולשה האדירה של אובמה, נשיא חלש בקנה מידה היסטורי שמרשה לראש ממשלה של מדינה קטנה כמו ישראל להשתין עליו ולעבור על זה בשקט.
כמעט כל העולם (פוטין, א-סיסי, האיראנים, הסינים, ארדואן ועוד) משתין על אובמה בקשת אבל פה כולם מבקשים מביבי שיכבד אותו….
אני כל פעם מופתע מחדש ממה שאנשים חושבים הן על הנשיא האמריקאי, הן על ארה”ב.
אובמה חלש? באמת? וזה מתבטא במה בדיוק? ואיך בדיוק “פוטין משתין עליו בקשת”?
יש מרחק עצום בין מה שכתוב בעיתון לבין מה שקורה בפועל.
אם הרצוג היה מצטרף אליו הוא היה נראה כנושא כליו. זה היה הופך אותו לפתטי. עשה בחוכמה רבה שלא נסע.
הרצוג מזמן מזמן מזמן היה צריך לעקוף את ביבי מימין מבחינה בטחונית. בזמן “צוק איתן” הוא היה צריך לדרוש הכרעה צבאית מוחלטת. הוא היה צריך לתקוף את ביבי על כך שלא הצליח לנטרל את האיום האיראני. הסיכוי היחידי שלו להחליף את נתניהו היה אם הציבור בימין היה משתכנע שהרצוג ידאג לביטחונם לא פחות מנתניהו. עכשיו כבר מאוחר מדי.
אם הרצוג היה מצטרף אליו, הוא היה נראה כמדינאי אחראי שטובת המדינה אצלו, קודמת לטובת המפלגה. זה היה עולה לו, אולי, בכמה קולות שמאל קיצוני, שחושבים שבעיית איראן היא אגדה אורבנית (בניגוד למיאליארדים הגוועים ברעב מדי יום, כמובן, שזו עובדה מוכחת), אבל הוא היה מצליח לשכנע אנשים שוקלים להצביע לפיד/כחלון, שאינו שמאל קיצוני כפי שחשבו עליו, ושהפרסומים האחרונים שלו על התאגדות מרובעת בהסכמי עודפים, שתכלול גם את הרשימה האסלאמית-נאצריסטית, היא לא הכיוון שלו.
נכון שעיתונאים אוהבים למחוא כפיים ל”יוזמות פורצות דרך” נוסח חיבור למפלגה אד-הוק שכל מה שמחבר אותה הוא התנגדות ליישות הציונית – אבל הציבור (להבדיל מה”ציבור” האלמוני שעיתונאים אוהבים לדבר בשמו כשהכוונה היא לסביבה הקרובה, שלמרבה ההפתעה גם היא כל-כולה שמאלנית…), פאשיסטי ואנכרוניסטי שכמותו, נורא נבהל מרעיונות כמו חיבור עם הגוש של חנין זועבי, והפמיניסט הגדול טלב אבו עראר (אגב, איך בדיוק מרצ מצליחה ליישב את עניין הסכם העודפים עם מפלגה שכוללת פוליגמיסטים בתוכה? מכירה איזשהו עיתונאי ששאל את השאלה הזו את זהבה גלאון מאז שעלה נושא שינויי הסכמי העודפים?).
בוז’י היה צריך לנסוע. במקרה הרע, זה לא היה מוסיף לו קולות, אבל בוודאות לא גורם להעברת קולות מהגוש שלו ימינה (מקסימום היו עוברים למרצ, ואולי אפילו מסייעים להצלתה, במחאה על ה”ימניות” המזעזעת שלו) – בעוד שבמקרה הטוב הוא היה מגדיל את הגוש שלו.
למרבה הצער, בדיוק כמו בעניין הרוטציה, הרצוג לא מסוגל לקבל החלטות שמתעלות על מה שיביא למחיאות כפיים בקרב שולי השמאל – ושולי השמאל לא זוכים בבחירות.
טל, בוז’י וציפי נושאים עד היום בתואר נושאי הכלים של ביבי. אחד היה שר הרווחה שלו והשנייה הייתה שרת המשפטים שלו (ולפי מצב הסקרים היום הם בדרך הבטוחה שוב להיות נושאי כליו).
הפעם הזו אני מסכים עם אורי, זה היה WIN-WIN עבורו להצטרף אליו. גם עוזר למנוע עסקה רעה של הגרעין האיראני, היה זוכה לתמונות מחמיאות בקונגרס ולוקח קצת מהפוקוס אליו, מראה קצת יותר החלטיות בנושא הביטחוני (ולא רק לשים על עצמו ז’קט ולהצטלם ליד הגדר בעזה) וגם מציב את ביבי במילכוד (כי בטוח שהוא לא היה רוצה שהוא יצטרף אליו).
והדובדבן שבעוגה זו ההחלטה ה”מזהירה” שלו ושל יועציו לנאום בשידור ישיר ישר לאחר ביבי ברקע עלוב לעומת ביבי ולהזכיר לכולנו איזה נואם חלש הוא…..
מסכים עם אןרי – טעות נוראית של הרצוג שלא הצטרף והוכיח שהוא מעל שיקולים פוליטיים. לדעתי המחנה הציוני – אגב שמתי לב שבשפות זרות הם קוראים לעצמם ״האיחוד הציוני״ מעניין למה ? – יקבל פחות ממה שהסקרים מנבאים.
לאופק, לאורי ו-ddd יש את אותו gravatar שנוצר אוטומטית עבור מגיבים. תקנו אותי עם אני טועה, אבל האם זה אומר שהתגובות של שלושתם מגיעות מאותה כתובת IP?
אני יכול לתקן אותך אם אתה טועה, אבל יותר מצחיק זה לאשר בחדווה את דבריך, ולציין שאני כל האנשים הללו, וגם עוד רבבות אחרים. עד כמה שידוע לי, מהאיי פי שלי, רק אני כותב (אלא אם כן מישהו תופס לי טרמפ על הוויי פיי, ואני די משוכנע שזה לא המקרה…).
אם כבר לתקן אותך אם אתה טועה אז כותבים “אם” ולא “עם”. בבקשה.
בינתיים, הסנטור (הדמוקרטי מניו-ג’רזי) מננדז יעמוד לדין על שחיתות.
עוד חבר של ביבי.
ויש שיגידו שכל זמן שציית לאובמה, כל מעשיו הוחלקו היטב…:)
כל דבר אפשר לראות בשני אופנים…
אובמה מגיע מהמפלגה הדמוקרטית של מחוז קוק באילינוי – מוקד שחיתות של מאה שנה פלוס-מינוס. לא הייתי ממהר לעסוק בשחיתות של יריביו לאור, מה שידוע עד כה (סולידרה, מס הכנסה, מהיר ועצבני, בנגאזי ועוד ועוד ועוד). כולם מקרי שחיתות בוטה וניצול משאבי שלטון לטובת קידום עצמי או חיפוי על מחדלים.