חוסר ניסיון בבת ים, חוסר תקווה בקריית מלאכי

שלוש המועמדות לעיריית בת ים מטעם מרצ הן אמנם צעירות קצת תמימות, ואין להן באמת סיכוי, אבל זה עדיין יותר טוב מהמצב בקריית מלאכי, שם אין אפילו מועמדת אחת לרפואה

פרויקט גברתי ראש העיר, בסלונה

קרית מלאכי: “הלוואי והיתה באה אלינו יפעת ביטון. היא מדהימה”

סטטוס של מכר פייסבוק, אלי ג’אן, שלח אותי לקרית מלאכי. אחרי דליית אל כרמל, נשר, מגדל העמק, חיפה, שדרות ואשקלון, הגיע הזמן לבדוק איך זה שבעיר אחת אין אף מתמודדת אישה. “מתוך שבעת המועמדים אין ולו אישה אחת שאזרה אומץ/סגרה דילים בכדי להעמיד עצמה כמועמדת לראשות העיר”, כתב ג’אן “יתירה מזו, בקריה אין גם אף אישה שרצה בראש רשימה לחברות במועצה. רוצים עוד? עד כה אף מועמד לא טרח להציב אישה כמספר 2 ברשימתו. בקדנציה הנוכחית מכהנת חברת מועצה אחת בעירייה (לא משנה שהיא הדבר הכי מיותר במועצה) וכפי הנראה כעת, לא נראה שהמגמה הזו הולכת להשתנות. מתאים היה שאיזו פמיניסטית תכתוב את הפוסט הזה, אבל כמדומני שאפילו כזו אין בקרית מלאכי”.

שלטי המועמדים בקריית מלאכי. “כולם פה מעדיפים את הגברים”

אז הנה פמיניסטית. נסעתי לקרית מלאכי לנסות לרחרח. מה קרה בעיר הגברים הזו? ראש העיר הקודם, מוטי מלכה, הלך הביתה על הרשעה בהטרדת נשים. הוא נחשד בתחילה באונס, אך הגיע להסדר טיעון והורשע על משהו קל בהרבה. גםהנשיא האנס הוא בן קרית מלאכי והיה פעם ראש העיר. איפה הנשים של העיר הזו? לאן הן נעלמו?

אין תשובה לכך. בשיא הפשטות הסתובבתי בעיר ושאלתי אנשים ברחוב. מדוע אף אחת? במרכז המסחרי ענה לי בחור צעיר, מוכר בחנות אביזרי אופנה (שלא רצה כי שמו יתפרסם): “למה שיהיו נשים? מה הן יודעות? הן לא יודעות לנהל”.

חופית, 20, עובדת בחנות, צחקקה במבוכה ובספונטניות ענתה: “למה שיתמודדו פה נשים? זו עיר שובינסטית”. הבחור חייך, אולי כדי להבהיר שבסך הכל התלוצץ וחופית הוסיפה: “אין פה פשוט כאלה שרוצות. וגם אם הן היו רוצות, לא היו מצביעים להן. למה? ככה. כולם פה מעדיפים את הגברים. הם המצליחנים, הם מרוויחים טוב יותר”.

שימי אטדגי, 60, הצטרפה לשיחה: “דווקא יש היום נשים בניהול בעירייה. אבל הן לא רוצות להתמודד בבחירות. אולי הן פשוט לא מסוגלות?”.

המשכתי הלאה. בקלות צילמתי מספר רב של שלטים בעיר. רק גברים מופיעים עליהם. מתנופפים מן המרפסות, ממלאים את שלטי החוצות, מנצנצים על מסך דיגיטלי מתחלף במרכז המיושן של העיר. ממלאים את הכיכרות, מקשטים כותרות של מבנה ישן. אף אישה. קרית מלאכי, עיר הגברים, עיר רפאים. כל כך מיושנת וארכאית.

“אבל תבטיחי שתכתבי על העיר שלנו רק דברים טובים”, אמרו לי שתי עובדות של מערכת החינוך שפגשתי במורד הרחוב. “אנחנו אנשים חמים וטובים שגרים פה”.

“כן אני יודעת”, אמרתי להן. “אני מכירה את קרית מלאכי הרבה שנים” (אכן, זו אמת, יש לי קשר עז וממושך לעיר הגברים, אך לא כאן המקום והזמן לפרט).

שתי עובדות מערכת החינוך לא רצו ולא יכלו להגיד את שמותיהן והיכן הן עובדות. הן היו בדרכן הביתה חזרה מן העבודה וסיפרו איזה מירורים הן אוכלות מן העירייה: לא משלמים בזמן, דמי חופשה מעוכבים, לא מקבלים את הזכויות המגיעות על פי החוק, “ועם כל זה אנחנו אוהבות את העיר שלנו”.

“למה אף אישה לא מתמודדת כאן?”, שאלתי.

“הלוואי והיתה באה אלינו יפעת ביטון. היא מדהימה”.

לא אני העלתי את שמה של ביטון בפני הנשים. הן ירו את שמה לחלל האוויר, מיוזמתן, כאילו היתה ביטון שיחת היום, ההבטחה הבאה.

“מכירות אותה אישית? ידעתן שהיא שקלה להתמודד על ראשות העיר?”.

“ראינו אותה, יפה שכמותה, בטלוויזיה. והיא חשבה על זה ובסוף לא באה. אמרה שצריכה לגור כאן קודם. הלוואי עלינו אחת כמותה”.

* * * * * * *

בת ים: “חלק מן הזמן צועקים עלינו ‘שמאלניות’. אבל אנחנו אומרות לאנשים, ‘אנחנו לא נחלק את בת-ים ולא נחזיר את בת-ים לפלסטינאים’”.

בסוף היום, גבן אל השקיעה הבת-ימית היפה, פגשתי את קטי פיאסצקי, טלי שאול וג’ניפר פוליאקוב, שרצות יחדיו ברשימת מרצ לעירייה. בוסריות, לא ממש מכירות עדיין את הפוליטיקה וֿלא יודעות לענות לשאלות. המפלגה שכרה להן יועץ תקשורת והוא, חביב שכמותו, מדי פעם מתערב בשיחה ומנסה לשפץ את הרב-שיח בתנועה.

“לא יהיה לכם כאן עניין בבת-ים”, אני שואלת-אומרת, “הרי אף אחד לא חושב שאפשר לנצח את לחיאני. ואם מערכת הבחירות שלכם פה ידועה מראש, אז אנשים לא יטרחו אפילו לצאת לקלפיות”.

“כן, זו בעיה”, הן מהנהנות. פיאסצקי: “לחאיני הוא מותג שמוכר בכל הארץ. כולם יודעים מי זה. וכל הנראה הוא גם יבחר שוב. אני פשוט לא מוכנה להמשיך להתלונן בלי לעשות דבר. אני מתמודדת כי רוצה להחזיר צעירים לבת-ים”.

המועמדות הבת-ימיות. “היעדר ניסיון הוא יתרון בעינינו”

אבל איך תזיזו אנשים לקלפיות?

שאול: “הצעירים מכירים אותנו, אנחנו הולכות לחוגי בית, הולכות ברחוב, מדברות עם אנשים. עד הבחירות יכירו אותנו יותר והצעירים יצאו להצביע עבורנו”.

כמה צעירים יש בבת-ים?

פיאסצקי, שאול ופוליאקוב: “שאלה טובה. אנחנו צריכות לברר”.

כמה מושבים תכניסו למועצה?

פיאסצקי: “אני מעריכה שלפחות שניים. בבחירות הכלליות היו כאן קצת יותר מ-1,000 מצביעי מרצ. ואנחנו צריכות 1,600 איש בשביל חברת מועצה אחת”.

ואנשים מזהים אתכן עם מרצ הארצית? זו מפלגה שזכתה לתמיכה בבת-ים?

פיאסצקי, שאול ופוליאקוב, בערבוביה: “תביני, אין לנו שאיפות פוליטיות ברמה הארצית. אנחנו רק פה בבת-ים, רוצות להחזיר את תנועות הנוער להיות אטרקציה, להביא לפה יותר צעירים שירצו להתגורר כאן ולא יברחו לחולון ולתל-אביב. להקל לצעירים בהתמודדות עם התחבורה הציבורית, להוזיל את מחירי הדיור.

“אנחנו אומרות לאנשים שאין קשר לפוליטיקה הארצית. מרצ ברמה הלאומית זו מרצ, אנחנו פה ברמה המקומית, למרות שכולנו מאמינות בערכים של מרצ ונביא את הערכים החברתיים של המפלגה לבת-ים. חלק מן הזמן צועקים עלינו ‘שמאלניות’. אבל אנחנו אומרות לאנשים, ‘אנחנו לא נחלק את בת-ים ולא נחזיר את בת-ים לפלסטינאים”.

שלושתכן בנות 29, חסרות ניסיון ניהול, חסרות ניסיון בפולטיקה. קראתן את תקציב העיריה? אתן יודעות איך לטפל בבעיות?

שאול: “היעדר ניסיון הוא יתרון בעינינו”.

פוליאקוב: “אנחנו באות ללמוד עם נחישות”.

מה מצב התקציב העירוני?

פיאסצקי: “גירעון של 200 מיליון שקל”.

ואיך תפתרי את הגירעון העירוני?

פיאסצקי: “קודם שאהיה חברת מועצה ואלמד את התחום. כל היום שומעים על ראשי רשויות מושחתים, אז הנה אנחנו, לא התלכלכנו. אנחנו מבחוץ ולא מכירות את הקומבינות הפוליטיות וזה דווקא טוב ככה”.