הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
בכנסת ה- 19 עלה מספר הח״כיות מ-23 ל-27 ועל פי תחזית המנדטים הקיימת כיום (וזה נכתב בזהירות כי הסקרים בעייתיים מאוד השנה) מספר הנשים המכהנות בכנסת עשוי אף לעבור את ה- 30
בפעם השנייה תוך זמן קצר צפויה עלייה במספר הנשים שייכנסו לכנסת, תהליך שעשוי לשנות את המפה הפוליטית המגדרית בתקופה של כמה שנים. בכנסת ה- 19 עלה מספר הח״כיות מ- 23 ל- 27 ועל פי תחזית המנדטים הקיימת כיום (וזה נכתב בזהירות כי הסקרים בעייתיים מאוד השנה) מספר הנשים המכהנות בכנסת עשוי אף לעבור את ה- 30.
הדבר כמובן אינו ודאי. העלאת אחוז החסימה מ- 2% ל- 3.25% יכולה להותיר אותנו ב- 18 במארס עם מפה פוליטית שונה מזו שמדובר בה כעת, כשאפילו מפלגות כמו ‘מרצ’ או ‘ישראל ביתנו’, שבהן משולבות נשים במקומות גבוהים, נמצאות בסכנה מסוימת שלא לעבור את אחוז החסימה.
יחד עם זאת, תהליך הפריימריז והשריונים שהושלם אתמול (יום ה׳) סופית עם הגשת הרשימות לועדת הבחירות, ובליווי לחץ ציבורי ותקשורתי גדול מן הרגיל, העמיד את ראשי המפלגות ומחליטי השריונים למיניהם (יועצים אסטרטגים, דוברים, ופוליטקאים) תחת זכוכית מגדלת בנושא.
אם כך הדבר, יהיה מעניין בכנסת ה- 20 לראות את שיתופי הפעולה ואת היכולת של קבוצת ח״כיות, יחד עם ח״כים גברים שמאמינים ביעדים מגדריים (ויש לא מעט כאלה כבר, ביניהם אפשר למנות את חברי הכנסת דב חנין מחד״ש, גלעד ארדן מ’הליכוד’, אראל מרגלית מהעבודה ויאיר לפיד מ’יש עתיד’), להוביל עוד שינויים משמעותיים בתחום – בין השאר, התמודדות חברתית עם קבוצה של כ- 22 מנדטים בכנסת (היוצאת) שחסומים בהגדרה בפני נשים, רק כיוון שהן נשים (יהדות התורה, ש״ס, רעם-תעל הכלולים כעת ברשימה המשותפת).
בהקשר הזה, יש משהו משמח בזה שאלי ישי עשוי שלא לעבור את אחוז החסימה, כיוון שחלק מן המגעים הפוליטיים שניהל בשבועות האחרונים כללו את הדרישה הברורה להדיר נשים. קשה לקבל את העובדה שבשנת 2015 תוקם מפלגה פוליטית חדשה ותתחיל מסע ציבורי באופן שכזה וזאת במקביל לשיח הציבורי הנחוץ בנושא הפוליטיקה החרדית הותיקה.
ברשימת המחנה הציוני, שהיא שילוב של העבודה והתנועה, משובצות 9 נשים ב- 25 המקומות הראשונים, כ- 40%.
בליכוד, על אף שהיה נדמה כי הם קשובים לביקורת הציבורית בנושא העדר נשים ברשימה, הם סגרו בדקה ה90 על הנסיך הבית״רי בני בגין וכך מקום 11 שיכול היה לשמש להוספת אשה נוספת לרשימה (ושעליו ערך ראש הממשלה מעין מכרז פומבי בקריאה לציבור להציע הצעות) הוקדש למינויו של ״נכס״, והליכוד פעם נוספת מציגה את הרשימה הכי גברית שיש בסביבה.
מפלגת שלטון עם אישה אחת בלבד (רגב) בעשיריה הראשונה ושלוש נשים עד למספר 20 (גמליאל וחוטובלי). אם סופרים את המפלגה עד למקום ה 25, נוספות שתיים– ד״ר ענת ברקו ונאוה בוקר, וכך הליכוד הפכה להיות בעלת השיעור הנמוך ביותר, 20%.
אספקט מעניין לגבי רשימת הליכוד הוא, שבאופן די מיוחד, כל חמש הנשים: רגב, גמליאל, ברקו, חוטובלי ובוקר – הן ממוצא מזרחי.
במרצ, שהובילה את התחום המגדרי לפני כל המפלגות, משובצות 50% וכאמור בישראל ביתנו, אם אכן תכניס המפלגה הזו חמישה ח״כים לכנסת, יש 2 נשים בצמרת הרשימה.
הבית היהודי מוביל מהפך במגזר הדתי בנושא הזה ועל אף שזו רק פעם שנייה שהמפלגה הזו עורכת פריימריז, ועם פיאסקו השריונים שם, מסתמן שברשימה לכנסת ישובצו 4 נשים במקומות ריאליים (שקד, מועלם, סטרוק ורוט, אך אם יכניסו פחות מ 15 או 14, המצב משתנה).
גם ברשימת חד״ש, שמשולבת ברשימה המשותפת, שולבה אישה – עאידה תומא סלמא – במקום גבוה ויחד עם ח״כ חנין זועבי בבל״ד, הם ישלבו שתי נשים בכנסת הבאה. מאז ח״כ תמר גוזנסקי, זו תהיה פעם ראשונה שאישה תיכנס לכנסת ברשימת חד״ש.
במפלגות ׳כולנו׳ ו׳יש עתיד׳- הרשימות כוללות לפחות ארבע נשים ושלוש נשים, בהתאמה, בעשירייה הראשונה, אך כיוון שהסקרים במפלגות המרכז נוטים להיות בעייתים יותר מ- 50 לפני הבחירות, הרי שגם שם מספר הנשים שייכנסו בסופו של דבר עשוי להיות גבוה מכך.
יעדים מגדריים זה טוב, אבל מה לגבי יעדים אנכיים? כמה מועמדים לכנסת הם נמוכים מגובה 1.60, ולחילופין, לכמה מהם גובה של מעל 1.90? שתי הקבוצות הללו סובלות מתת-ייצוג עקבי בכנסת ישראל ובמקומות ההעבודה )למעט ברכיבה על סוסי מירוץ, ובכדורסל, כמובן…) – והגיע הזמן שאנו, כנאורים, ליברלים, פרוגרסיביים, מתקדמים, ושוב כנאורים – נוביל את המהפכה האנכית, שתדרוש שריון בכל חמישייה, לגבוה/ה אחד/ת ונמוך/כה אחד/ת! הקץ לאפליית המאותרגים אנכית!
נסיון יפה, אבל למעשה אני אתפלא אם התפלגות הגבהים בכנסת שונה באופן מהותי מההתפלגות הכללית בקרב בעלי הזכות להיבחר, כפי שההתפלגות המינים בכנסת שונה באופן מהותי מההתפלגות בקרב בעלי הזכות להיבחר (בסביבות 51% נשים). אם יש לך נתונים (מעבר לנפנופי ידיים סרקסטיים), אתה מוזמן לשתף.
אם נבחרות נשים מעטות בבחירות אישיות (למשל בפריימריז), אחת משתיים: או שלא רצות מספיק נשים איכותיות, או שרצות נשים איכותיות אבל הבוחרים לא מצביעים עבורן. בעיני, שתי האפשרויות מצביעות על בעייתיות בקרב בוחרי אותה מפלגה ונבחריה.
אם יש שבעיניך מעידים על בעייתיות בקרב בוחרי ונבחרי מפלגה מסויימת, אלוהים נתת בידך כלי מצויין לבטא את הסתייגויותיך – ולא להצביע לאותה מפלגה…
הפטנט של לבוא ולהכתיב למפלגה שאתה סולד ממנה, את מי לבחור, ואת מי לא לבחור, הוא לא דמוקרטיה ולא ליברליזם, גם אם תעמולת שמאל בארץ ובחו”ל טוענת שזה כן דמוקרטיה ושזה כן ליברלי…
נפלא איך אתה שם מילים בפי. לא זכור לי שהכתבתי משהו למישהו, ולא טענתי שזה דמוקרטי, ליברלי או מלא סידן. רק אמרתי שלדעתי המצב הזה בעייתי. אתה מוזמן, כמובן, לא לראות בזה שום בעיה, אבל להשוות ל”יעדים אנכיים”? זו דמגוגיה.
ולא, לא אלוהים נתן בידי כלי. הדמוקרטיה היא לא מתת אלוהים, והיא שבירה ופגיעה. גם כך היא חלקית ביותר אצלנו (מפלגות שנבחרות ללא בחירות מקדימות, למשל, או חברי כנסת שמנסים להעביר חוקים בלתי דמוקרטיים בעליל ואז מתפלאים שבג”צ מבצע את תפקידו ומבטל אותם).
בג”ץ אכן ממלא את תפקידו כסמכות הערעור העליונה של השמאל על רצון הבוחר הישראלי.
ביטול החוקים על ידו הוא לא דמוקרטיה ואפילו לא התחזות לדמוקרטיה (בדיוק כפי שאופן מינוי השופטים שמגיעים אליו, הוא התופעה הכי פחות שקופה במגזר הציבורי, למעט מינויי בכירים בשב”כ ובמוסד…). זה בס”כ הדרך של השמאל לאפשר לו להתגבר על הבעייה המעיקה הזו, שהציבור ממשיך להצביע לא נכון, למרות שמנסים להסביר לו שוב ושוב ושוב…
המצב כמובן בעייתי, ואין ספק שמפלגות עם בחירות לא דמוקרטיות כמו המפלגה של לבני (שהיא חצי-מןעמדת של השמאל לראשות הממשלה, למי ששכח), היא לקקונה לא נעימה, אבל זו באמת הבעייה של מי שיצביע לרשימה שלה. הדלת בהחלט פתוחה להצבעה עבור מפלגת שמאל טיפה יותר דמוקרטית (כמו מרצ, עם המיקרו-פריימריס שלה).
בכל מקרה, בכל דמוקרטיה יש פגמים. הפגמים בדמוקרטיה שלנו, הם בדיוק אלה שאתה רואה “כתפקידו של בג”ץ”, כלומר – גוף שיפוטי שאמור להיות א-פוליטי, שלא מפסיק להתערב בפוליטיקה, ממנה את חבריו בעצמו, ומייצג פלח אוכלוסיהה כ”כ קטן, שיש ספק אם יעבור את אחוז החסימה בבחירות הקרובות.
אלוהים אכן לא נתן לנו את הדמוקרטיה, אבל אין ספק שהדרך היחידה לשמר אותה, היא לתקן את העיוותים שמאפשרים לגורמים לא נבחרים לנהל את המדינה.
בכל מקרה, אני חוזר על דבריי, שכשם שקובעים “יעדים מגדריים” ניתן גם לקבוע “יעדים אנכיים”, “יעדים שיעריים” (אין מספיק ג’ינג’ים טבעיים במליאה), “יעדים משקליים” (אחרי נטישתו המבישה של שי פירון, מספר הח”כים בעלי הנוכחות המרשימה לרוחב, הצטמקה משמעותית, ויש לטפל בתופעה, או באמצעות חיוב דיאטת-השמנה, או באמצעות שריון לבעלי משקל 130 ק”ג ומעלה. אח, איפה אריק ופואד…), וכמובן, “יעדים גילאיים” (גיליתי שאין כלל ח”כים מתחת לגיל 21! קבוצת אוכלוסיה ענקית כלל לא מיוצגת, והתוצאה היא שרצונותיה זוכים להתעלמות מבישה, מה שמביא לקיצור החופש הגדול, צמצום באורך החגים, ולרעיון שמחריד את רובם – יום לימודים ארוך, ה’ ירחם. הקץ לאפלייה!!!).
ואם לא הבנת – אפלייה, כל אפלייה, היא דבר מגוחך ופסול. מי שרוצה לקדם שיוויון, צריך להתנגד לאפלייה, כיוון שאפלייה מתקנת, לעולם אינה מתקנת, אלא רק מצ’פרת עסקנים מקורבים אותה קבוצה שטוענת לקיפוח, ע”ח אחרים, שאולי מתאימים וכשירים יותר.
אני בטוח שלימין היה הרבה יותר קל לחוקק חוקים בלתי דמוקרטיים אילולא בג”צ. אופן המינוי אולי בעייתי, אבל הוא עדיף עשרות מונים על היותו של בג”צ – החסם היחיד נגד חוקים בלתי דמוקרטיים (כגון, בין השאר, “חוק ישראל היום”) – שלוחה של הכנסת. מה מונע מהכנסת להטיל, למשל, “מס אורי” שאותו ישלמו רק אנשים ששמם “אורי”? האם רק משום שיריב לוין מגיש הצעת חוק כזו, והקואליציה מצביעה בעד (משמעת קואליציונית, אתה יודע, אפילו אורי אריאל מצביע בעד), זה “בסדר” שיהיה חוק כזה?
ולגבי ה”יעדים” וה”אפליה” – ה”יעד”, אם אפשר לכנותו כך, הוא להגיע להתפלגות בכנסת שתהא דומה להתפלגות בציבור שרשאי להיבחר – בכל מדד. מה שניסיתי לומר הוא, שככל שמדובר בגובה, סביר להניח שהתפלגות הגבהים בכנסת דומה (לא זהה) להתפלגות הגבהים בציבור. אין צורך שיהיו נציגים לגבוהים מאד, כי יש יחסית מעט כאלה בציבור. לשם דוגמא, נניח ש- 50% מהציבור שוקלים מעל 130 ק”ג. האם גם אז סביר שרק חמישית מחברי הכנסת ישקלו מעל 130 ק”ג?
אני מבטיח לך נאמנה שבג”ץ לא ימנע “מס אורי” או “מס דני” אם יחשוב שמס זה יוטל אך ורק על אנשים שאינן מאנ”ש…
אתה נורא מבסוט מבג”ץ, בגלל שהוא מאפשר לקבוצת המיעוט שאתה משתייך אליה, להמשיך לכפות על הרוב את רצונה.
בג”ץ לא מונע מהכנסת להפפגין עריצות רוב, אלא מפגין בעצמו עריצות בשם המיעוט. כל החוקים שבג”ץ ביטל (או איים לבטל, ובכך גרם לממשלה להקפיא את הליך חקיקתם, דבר חמור כשלעצמו, והתערבות בוטה בהליך הדמוקרטי), בשנים האחרונות, היו דמוקרטיים בהרבה מההליך שביטל אותם. לבג”ץ, אגב, אין סמכות חוקית לבטל חוקים. הוא נטל לעצמו סמכות זאת, באמצעות פרשנות מרחיבה של חוקי יסוד שהתקבלו ברוב מקרי (שלא התקרב לרוב מוחלט) בשלהי ממשלת שמיר ב1992. אהרן ברק, איש פוליטי ממולח, ניצל את החולשה של הרשות המחוקקת, וקיבע את התפישה שמותר לו לבטל חוקים שלתפישתו אינם עולים בקנה אחד עם חוקי היסוד, ויורשיו, אותם בחר בפינצטה, המשיכו בדרכו. רפורמה במערכת המשפט היא טובה למדינה גם ברמה האופרטיבית (שופטים לא צריכים להתערב בלחימה, ובשיקולים ביטחוניים), ולא פחות מזה, ברמה הדמוקרטית החוקתית – שיטת המינוי לבג”ץ היא גרועה יותר מכל שיטה אחרת שקיימת בעולם המערבי, החל ממינוי פוליטי גלוי (כמו בארה”ב), וכלה בוועדות חשופות וגלויות, כמו במדינות אחרות. השיטה למינוי שופטים אצלנו מבטיחה בית משפט מנותק, פוליטי – ולא דמוקרטי במהותו.
לעניין ה”יעדים”: היעד היחיד שצריך להיות הוא שהאנשים שהציבור מצביע עבורם, הם שיכהנו מטעמו. לכפות עליו מכסות שיגרמו לכך שמישהו שזכה לפחות תמיכה מאחרים, יקדים – זה לא דמוקרטיה. זה מסר רע, וזה לא מתקן כל עוול, אלא רק יוצר עוול חדש. גבוהים, נמוכים, שמנים רזים, לבנים כחולים, גברים ונשים – כולם שווים, ומי מהם שזוכה לאמון הציבור, צריך להיבחר. כל המכסות למיניהן לא מקדמות את מעמדן של הקבוצות שאותם משוריינים/ות שהוקפצו כאילו בשמם. הן כן עוזרות לאותם מיוחסים לעבוד פחות קשה כדי להיבחר. ליבת הדמוקרטיה הן הבחירות, מה לעשות. ברגע שמתערבים בהליך – הדמוקרטיה נפגעת, והשיוויון לא מקודם, אלא נפגם.
יופי שאתה מבטיח. ואני מבטיח לך שבג”צ כן ימנע “מס אורי” בכל מצב. קל לימין לשכוח זאת, אבל העובדה היא שלא מעט מהחלטות בג”צ מעוררות קבס בקרב אנשי שמאל (אמיתי, לא בוז’י), ודי אם נזכיר את שתי העתירות נגד חוק איחוד משפחות, את העתירה נגד הרחקתה של חנין זועבי ואת העתירה נגד החפירות בעיר דוד – כולן נדחו, וזה רק מזכרוני.
ולגבי “עריצות הרוב” ו”עריצות המיעוט”: עריצות המיעוט הייתה אם היה מיעוט שיוצר חוקים, לא כזה שמבטל חוקים. על סמך מה אתה מחליט שהחוקים שבג”צ ביטל הם דמוקרטיים? על סמך זה שהם התקבלו ע”י הרוב? זו בדיוק עריצות הרוב.
אגב, אני לא מומחה, אבל נדמה לי שבג”צ לא מבטל חוקים, הוא מחזיר אותם לכנסת לעבודה נוספת (וכך קיבלנו שלוש גרסאות לחוק המסתננים).
ולגבי אופן המינוי – כאמור, לא אופטימלי, אבל מה האלטרנטיבה? שהציבור יבחר את שופטי בג”צ? שהכנסת תבחר אותם? ואיך זה ימנע את עריצות הרוב? לי נראה שעדיף שחוק שחשוד בהיותו בלתי דמוקרטי יבוטל, מאשר הסיכוי שלא יהיה מי שימנע מחוקים כאלה לעבור.
ולעניין ה”יעדים”: אני מסכים שהמטרה היא בסופו של דבר להשתחרר מהצורך בשריונים ומכסות, אבל אני חושב שהגיוני לצפות, סטטיסטית, שהנבחרים ייצגו את הציבור. לא שכל קבוצה באוכלוסיה תקבל ייצוג (כפי שאתה מנסה להציג בתגובתך הראשונה), אלא שכל קבוצה באוכלוסיה תקבל ייצוג פרופורציוני לגודלה (אשר, בגלל עיגול, יכול להיות אפס). שוב, נניח שחצי מהציבור היו חובשי כיפה. האם סביר שרק חמישית מהנבחרים היו חובשי כיפה? (ונניח שלא היו מפלגות דתיות ומפלגות אנטי-דתיות). האם סביר שיש פחות אנשים איכותיים בקרב חובשי כיפה מאשר בקרב חסרי-כיפה? המטרה בשריון, במצב כזה, הוא “להוכיח” לציבור שיש חובשי כיפה ראויים, ואז להיווכח, כפי שקרה במפלגת העבודה, שכבר לא צריך את השריון.
בית המשפט אכן מבטל חוקים- זה מופיע בפירוש בפסק הדין:
http://www.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2013/09/hit7146psd-takzir.pdf
הגרסאות עליהן אתה מדבר הן פשוט תגובה לביטולים הנשנים של בית המשפט. במילים אחרות, בית המשפט מתייחס לחוק כטיוטא לדיון. אם הכנסת לא הייתה טורחת לחוקק את החוק מחדש, החוק הקודם היה נותר על כנו.
קרא מה כתב גרוניס בפסק הדין שביטל את חוק ההסתננות האחרון(הוא התנגד לביטול החוק):
“שעה שעוסקים אנו בביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית של הכנסת, הרי ההכרה במרחב התימרון החקיקתי הינה ביטוי מובהק של עיקרון הפרדת הרשויות … הכרזה על בטלותו של חוק אינה מעשה של מה בכך. בעתירות חוקתיות מוטל על בית המשפט לנהוג בריסון, זהירות ואיפוק מיוחדים, פן ימיר הוא את שיקול דעתו שלו בזה של המחוקק. אל לו לבית המשפט להציב עצמו בנעלי המחוקק, ולקבוע הלכה למעשה, במקום המחוקק, את ההסדר החקיקתי הראוי”
http://www.haaretz.co.il/news/law/1.2441565
במילים אחרות, גרוניס הסביר לחבריו המחוצפים שתפקידם אינו לחוקק אלא לשפוט. כשאתה כשופט פוסל חוק אחר חוק, ומקבל לבסוף רק את הגרסא המוצאת חן בעיניך אתה הופך למעשה למחוקק בפועל.
ובעניין בחירת השופטים – הרעיון ששופטים הנבחרים בכל מיני קומבינות ודילים של ועד העובדים שלהם ילמדו את הציבור (שלא בחר בהם וכלל לא מכירם) מהי דמוקרטיה אינו מחזיק מים.
ולראיה, רוב המדינות הדמוקרטיות אם לא כולן מסרבות משום-מה לאמץ את השיטה המוצלחת הזו..
לא, גרוניס (גם הוא בחירה של ברק?) הסביר לחבריו שהם צריכים להפעיל משנה זהירות כשהם מבטלים חוקים, ולזה אני לא חושב שיש מתנגדים. ועדיין, צריך להיות גוף שתפקידו לבקר את החוקים שמחוקקת הרשות המחוקקת – וב”לבקר” הכוונה היא, אם יש צורך, ובכל הזהירות הנדרשת, גם לבטל חוקים. ואז – ולא משנה איך נבחר אותו גוף – יהיו ח”כים לא מרוצים שינסו “להגביל את כוחו”.
אגב, שוב, אני לא מומחה, אבל חיפשתי כמה חוקים ביטל בג”צ (דהיינו, מצא שהם לא חוקתיים – סותרים חוקי יסוד), ומצאתי שעד 2009 – חמישה (http://www.news1.co.il/Archive/003-D-39781-00.html). אני מניח שמאז 2009 נוספו לפחות שניים (שתי גירסאות של חוקי המסתננים), אבל בכל מקרה, מדובר על מספר חד-ספרתי במשך יותר מ- 20 שנה. נראה לי התערבות די זניחה.
ולגבי קומבינות ודילים – שוב, מה האלטרנטיבה?
בוודאי שצריך להיות גוף שיבקר את הרשות המחוקקת – אבל גם גוף זה צריך לעמוד לביקורת. מהפכת ברק המציאה שיטה יחידה במינה בעולם הדמוקרטי, שבה יש רשויות נבחרות, ורשות לא נבחרת, שמפקחת עליהן ואינה נתונה לכל ביקורת – בשעה שהיא למעשה ממנה את עצמה…
“לנהוג משנה זהירות” בעת ביטול חוקים, זה נחמד ויפה – אבל עיקר הבעייה היא לא בביטול עצמו, אלא בעצם האיום (הרבה יותר חוקים סוכלו באמצעות איום ש”לא יעמדו במבחן בג”ץ”) מאשר כאלה שבוטלו בפועל. צר לי, אבל אלה סמכויות אנטי-דמוקרטיות שבג”ץ נטל לעצמו, תוך ניצול פחדנותם של נבחרי הציבור מהוקעה בידי התקשורת כ”אנטי דמוקרטים”, אם רק יעזו לומר שפרשנותם המפליגה והיצירתית של ברק ויורשיו, את כוונות המחוקק, היא סלקטיבית ונועדה להחליש את הרשויות המחוקקת והמבצעת, ולתת לרשות המחוקקת כוח שלא קיים בידה באף מקום אחר בעולם.
מי שרוצה להבין עד כמה הסמכויות כאן הן חסרות תקדים, הוא יכול לחפש מאמרים של ריצ’ארד פוזנר ורוברט בורק (שני משפטנים אמריקנים בכירים, שמכירים היטב את המערכת שלנו), בעניין זה.
בג”ץ זוכה לתמיכת השמאל, לא בגלל היותו דמוקרטי ונאור, אלא כי הוא מהווה חסם בפני יכולתו של הרוב הימני אשכרה למשול. זה לא דמוקרטיה, זה לא ליברליזם, והיה נחמד אם תומכי בג”ץ היו מסוגלים להודות בזה, לפחות לעצמם…
אז הם כן מבטלים חוקים?
אבל לפני שנייה טענת שבית המשפט לא מבטל חוקים..
מספר חד-ספרתי של חוקים ב- 20 שנה משמעו ביטול של חוק בערך כל שנתיים-שלוש. לא חושב שקיים קצב כזה במדינה אחרת, ועוד ללא מתן סמכות לפסילה בחוק.
האלטרנטיבות הן רבות ומונחות לפתחינו- אחרי הכל, ישראל לא המציאה את הדמוקרטיה – אפשר למנות שופטים דרך הכנסת, באמצעות גוף בוחר שלא מורכב משופטים מכהנים, או לערוך לשופטים שימוע לפני הבחירה.
כדאי להזכיר שהסמכות לבטל חוקים של הכנסת ניתנה לבג”ץ על ידי….. הכנסת בעצמה , בעקבות חקיקת חוקי היסוד. הכנסת היא שקבעה שבמידה וחוק סותר את אחד מחוקי היסוד הללו בית המשפט רשאי לבטלו.
חברי הכנסת יכולים לבטל את החקיקה הזאת אבל הם לא עושים זאת מכיון שלאקוניסים והאלקינים הרבה יותר נוח לעשות קולות עצבניים מאשר להסתכן בהסרת המסכה הדקיקה של שלטון החוק מעל פרצופה של מדינת ישראל ולו מטעמי הסברה בחו”ל.
התבלבלת מעט-
בית המשפט קבע שלבית המשפט יש סמכות לבטל את חוקי הכנסת.
כלומר, הפרשנות של גנב השלטון ברק לחוק הייתה שהסמכות לפסול חוקים ניתנת ל…גנב השלטון ברק.
לכן הוא כינה זאת “מהפיכה חוקתית”.
הכנסת , משום מה, לא הובאה בסוד המהפיכה..
כמה מפתיע, מה?
בשתי מלים: לא נכון.
כדאי להזכיר שהכנסת מעולם לא נתנה סמכות זו לבג”ץ. הסמכות ניתנה לבג”ץ ע”י בג”ץ עצמו, באמצעות פרשנות שנתן לחוקי היסוד מ1992.
העובדה שהכנסת חלשה מכדי להגדיר בחוק מפורש מתי מותר ומתי אסור להתערב בחקיקה, והעובדה שהקואליציות (למעט זו של רבין ז”ל, למרבה האירוניה) חוששות להוסיף פסקאות התגברות מפורשות שיגבילו את בג”ץ, היא אכן ביזיון לכנסת. היא לא נובעת מטעמי הסברה בחו”ל (אין אוהד ישראל אחד שיחשוב שנהיינו דיקטטורה אם ביה”מ העליון כאן, יהנה מסכמויות דומות לאלה של שאר המדינות המערביות – ואין שונא ישראל אחד, שאוהב אותנו בגלל שלבג”ץ מותר להתערב בשיקולים מבצעיים של מפקדים בצה”ל). היא נובעת מכך שח”כים בישראל פוחדים מהתקשורת פחד מוות, והיא אכן תעשה לינץ’ במי שיעז לפגוע בערכאת הערעור העליונה של השמאל.
אמרתי שאני לא מומחה, והביא לי אנונימי ציטוט שמראה כי בג”צ כן מבטל חוקים, אז קיבלתי.
אז האם אני מבין נכון, מתוך כך שאורי אומר “בוודאי שצריך להיות גוף שיבקר את הרשות המחוקקת”; אם כן, הבעיה היא לא עם הסמכות שנטל על עצמו בג”צ, מתוקף פרשנותו לחוקי הכנסת, לבטל חוקים, אלא רק עם אופן בחירת השופטים; אם שופטי העליון היו נבחרים ע”י הכנסת, למשל, הייתם מסכימים שזכותם (וחובתם) לבטל חוקים שהם רואים כבלתי-חוקתיים?
יואב, ראשית – בוודאי שצריכה להיות ביקורת שיפוטית על חקיקה. אלא מה? היא צריכה להתבצע באמצעות הסמכה מפורשת – דהיינו, חוק מפורש המגדיר את סמכויות הרשות השופטת. הסמכה לביטול חוקים שבית משפט לקח לעצמו, היא לא רק ניצול מזעזע של חולשת הרשות המחוקקת, אלא גם ביטול של העקרון הבסיסי ביותר של הפרדת רשויות: הכנסת היא הריבון, ורק היא מחוקקת.
במידה וישנה הסמכה מפורשת בחוק (ואני תומך מאוד בהגדרת הסמכה כזו בחוק שיסדיר באופן נקי ושקוף את פעילות מערכת המשפט בישראל – ובראשו אופן מינוי השופטים בצורה שקופה, וע”י גוף בוחר שלא יכלול את השופטים המכהנים עצמם), אין סיבה שבית משפט עליון (או בית משפט לחוקה, ומידה ויוגדר אחד כזה, בנפרד מביה”מ העליון), לא יקבל את הסמכות לפרש את חוקי הכנסת, ואף לבטלם, אם יכריע שאינם חוקתיים.
השיטה הנוכחית היא אנטי דמוקרטית, ואין פלא שהיא לא קיימת באף מדינה מערבית אחרת. יושב לו גוף פוליטי שממנה את עצמו, נוטל לעצמו את הסמכות לבטל את פעילות שתי הרשויות האחרות (בין אם בפסיקה מפורשת, ובין אם ברמיזה על פסיקה שכזו), ואין עליו כל בקרה ופיקוח (בארה”ב הפרדת הרשויות מאפשרת לכל רשות רמה של פיקוח על שתי האחרות – בישראל הצליח אהרן ברק במחי פרשנות אחת, להפוך את הרשות שבראשה עמד, לעליונה על האחרות, למרות שהיא היחידה שאינה נבחרת).
יופי, אז מהתשובה הארוכה שלך אני אתמצת: הבעיה היא לא עצם הביקורת השיפוטית, אלא בכך שהסמכות לביקורת ניטלה בכוח וללא חוק מוסדר. בוא נסכים שהמצב האופטימלי הוא כזה שבו יש ביקורת מכוח החוק. כעת ניתן להתווכח: האם מצב שבו אין בכלל ביקורת עדיף (יותר דמוקרטי, לצורך העניין) על המצב הנוכחי, שבו יש ביקורת כזו ללא חוק? לדעתי לא; אני רק חושב על חוק ישראל היום שלדעתי היה מבוטל ע”י בג”צ. מה היה צריך ברק לעשות? להשאיר את המצב כמות שהוא? אולי אנחנו צריכים לברך אותו על כך שמצא לאקונה קריטית במאזן הרשויות ונטל על עצמו את כובד האחריות לסתום אותה. אם היה צריך לחכות לחברי הכנסת שיסתמו אותה, היינו בוודאי נשארים עד היום בלי ביקורת שיפוטית על החקיקה – בעיני מצב בלתי דמוקרטי הרבה יותר חמור. אליהם עליך לבוא בטענות, לאותם חברי כנסת פחדנים שחוששים מהלינץ’ התקשורתי. יואילו אלה להתגבר על פחדם ולחוקק חוק שמסדיר את הביקורת השיפוטית. עד כה, גם אלה שלא פוחדים נטפלים לועדה למינוי שופטים ולא לעצם הסדרת הביקורת השיפוטית.
ולגבי אופן בחירת השופטים, אנא האר את עיני: שלושה מתוך תשעת חברי הועדה הם שופטים, ודרוש רוב של שבעה בשביל למנות שופט. שלושה הם חברי כנסת מהקואליציה בדר”כ (שני שרים וח”כ נוסף). איך נובע מכאן שהשופטים מחליטים על עצמם? ולפי http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02731.pdf, יש לא מעט מדינות שבהן שופטים מעורבים בבחירת שופטים.
שלום יואב,
לשופטים למעשה יש זכות-וטו, כיוון שהם מצביעים כבלוק אחד (שזו בכלל שערוריה – יושב ועד העובדים של השופטים, מחליט מי מתאים ל”משפחה” ושולח את נציגיו להצביע עבור המועמד הנבחר). הווה אומר, כל מועמד שלא מוצא חן בעיני השופטים פשוט לא ימונה, כיוון שהוא זקוק ל- 7 קולות והם שישה.
מכאן נפתח פתח לכל הקומבינות והדילים עליהם אנו שומעים בחדשות – “אם תצביעו עבור המועמד שלי, אני אצביע עבור שלכם” וכו’..
הקשר ליכולות או לדמוקרטיה מקרי בלבד.
לגבי בחירת השופטים- אכן יש מדינות המערבות שופטים בבחירת שופטים, אך אין להם את מידת ההשפעה כפי שיש אצלנו בגוף הבוחר, או שסמכויותיהן שונות-
עפ”י מחקר שביצע אביעד בקשי, המדינה היחידה שבה השיטה דומה איכשהו לשיטה הישראלית היא הודו:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/223705
צ”ל “והם שלושה”
באותה מידה אתה יכול לומר שלחברי הקואליציה יש זכות וטו – שני שרים (ודאי חברי קואליציה) ואחד משני הח”כים שבד”כ גם הוא חבר קואליציה – יכולים להטיל וטו על כל מועמד.
לגבי המחקר שציטטת: האם היית מקבל מחקר של “בצלם” כטיעון למשהו? זהו מחקר של “המכון לאסטרטגיה ציונית”, באמת מעניין מה יהיו ממצאיו. ובכלל, השוואה למדינות אחרות חוטאת למציאות. בארה”ב, למשל, יש הפרדת רשויות אמיתית בין הרשות המבצעת (הנשיא) לבין הרשות המחוקקת (הסנאט). הפרדה כזו לא קיימת בישראל. בצרפת, לפי הדו”ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שאליו קישרתי, הנשיא ממנה שופטים תוך התייעצות (במקרים מסוימים, מחייבת) עם מועצה בת 18 אנשים שמתוכם 6 שופטים (שליש, כמו פה) ועוד שישה הם תובעים כלליים.
לא, זה ממש לא באותה מידה. הרשות השופטת מחזיקה בפיקוח מלא על הרשויות המחוקקת והמבצעת – בעוד שלאלה יש פיקוח מוגבל-עד-אפסי (וגם אז, רק כשהן פועלות ביחד, אופוזיציה וקואליציה, ואתה יכול לנחש לבד כמה פעמים זה יקרה, כאשר יש לך אופוזיציה שדווקא מאוד מרוצה מבית המשפט הפוליטי הקיים).
מצב שבו שופטים ממנים את עצמם, הוא לא דמוקרטי.
מצב שבו דיונים על מינויי שופטים מתקיימים במחשכים, ללא פרוטוקול, כאשר מינויי מועמדים נפסלים או מקודמים ללא נימוקים, מבלי לתת לציבור בדל של מידע אודותיהם, זה לא דמוקרטי.
מצב שבו לגילדה יש say בוועדה (גם ללשכת עורכי הדין יש שני נציגים בוועדה המצחיקה הזו, מה שנותן להם רוב של חמישה נציגים פסאודו-מקצועיים), הוא לא דמוקרטי.
השוואה שאינה מן העניין-
ראשית, חברי הוועדה מהקואליציה יכולים להגיע מסיעות שונות. כידוע, הקואליציה נחלקת בתוכה על עניינים שונים. ראה דוגמת הצעות החוק שכלל לא מגיעות להצבעה בשל התנגדות פנימית בתוך הקואליציה.
שנית, הוועדה בוחרת שופטים ולא חברי כנסת או שרים.
תאר לך שבבחירות הקרובות לחברי הכנסת המכהנים הייתה זכות וטו על בחירת הציבור בקלפי…
נשמע מגוחך, נכון?
מהתשובה הארוכה שלי אתה יכול גם להתעלם, או לבחור מה שנוח לך. אני לא טענתי לשנייה שברק סתם לקונה. בדיוק ההיפך – ברק ניצל פירצה כדי לפגום בדמוקרטיה, ולא כדי לעזור לה. ישראל של היום היא פ-ח-ו-ת דמוקרטיה מכפי שהייתה לפני שברק המליך עצמו עלינו.
אין לי מושג מה בג”ץ היה עושה עם חוק ישראל היום, והאמת היא שזה לא מעניין אותי (אני הרבה פחות נוטה להעריך שהיה מבטל אותו – בג”ץ כבר הוכיח בעבר יכולת לפסוק באופן שונה בעתירות זהות לגמרי, בהתאם לזיהוי הפוליטי של העותרים. חפש את בג”ץ אביטן נגד מינהל מקרקעי ישראל, ואח”כ את בג”ץ קעדאן, בכדי לראות איך אותו גוף נעלה מצליח לפסוק הפוך לגמרי על עתירות שהן זהות בבסיס (יהודי/ערבי דורש שיאפשרו לו לגור ביישוב ערבי/יהודי).
אני מוטרד מהרעיון הבסיסי שגוף שלא נבחר מעולם, נטל לעצמו סמכויות מכוח פרשנות עצמאית שלו לחוק – אין עליו כל פיקוח, ואופן המינוי של החברים בו, מבטיח שיישאר מוטה פוליטית, מחוייב לאג’נדה של מיעוט שמתקשה לנצח בבחירות, ומשתמש באותו גוף, כדי למשול בניגוד לרצון הרוב.
צר לי, אבל זו לא דמוקרטיה, גם אם עמותות שממומנות ע”י ממשלות מחו”ל (ומקבלות גיבוי לפעילותן ע”י אותו בג”ץ עצמו…) טוענות שזו הדמוקרטיה בהתגלמותה…
אתה מצליח לדחוף “עמותות שממומנות ע”י ממשלות מחו”ל” לכל דיון. ממש חוק גודווין ספציפי לך ולעמותות.
כמו שאמרתי, אפשר להתווכח על כך. זכותך, כמובן, לחשוב שברק ניצל פירצה כדי לפגום בדמוקרטיה, וזכותי לחשוב שברק סתם פירצה ושיפר את הדמוקרטיה.
עד כה, בג”צ הוכיח שהוא לא נוטה לצד פוליטי אחד – נתתי כמה דוגמאות למעלה; והקשר בין בג”צ אביטן לבג”צ קעדאן רופף בהחלט (זה נגד מנהל מקרקעי ישראל וזה נגד ועדת קבלה של יישוב – ממש לא זהות).
אני מוטרד מהמחשבה שאותם חברי כנסת שנאשמים בשחיתות ימנו את השופטים שאמורים לבקר אותם. צר לי, אבל זה עוד פחות דמוקרטיה, גם אם “אם תרצו” ותנועות אחרות בעלות נופך פשיסטי טוענות שזו הדמוקרטיה בהתגלמותה.
ושוב אתה חוזר על “שופטים ממנים את עצמם”. שלושה שופטים בועדה, שני שרים (קואליציה), ח”כ של הקואליציה, ח”כ של האופוזיציה ושני עורכי דין. כלומר, לקואליציה משקל זהה לזה של השופטים. לעיתים (ראה, למשל, http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000568158), לגורמי ימין יש אפילו רוב. חמישה גורמים “פסאודו-מקצועיים”? למה אתה מתכוון “פסאודו-מקצועיים”? האם ראשי לשכות עורכי דין אינם “מקצועיים”?
הקשר בין בג”ץ קעדאן לבג”ץ אביטן הוא רופף בגלל שהגוף הממשלתי שנגדו עתרו הוא לא אותו גוף? זה אכבר חידוש, ואני חייב לשבח אותך עליו.
מעתה כאשר שני אנשים סובלים מאותה אפלייה, הפסיקה לגביהם חייבת להיות שונה, שכן הגוף המפלה הוא לא גוף…
ראשי לשכת עורכי הדין אינם מקצועיים יותר מכל ח”כ שלמד משפטים ועבר מבחן לשכה, ויכול לשבת בוועדה שעושה שימוע למועמדים לשפיטה.
עמותות ממומנות מחו”ל, אשר מהוות את עיקר הקליינטים לצורך ייזום עתירות עקרוניות, הן לא חידוש שלי – והייתי שמח מאוד לולא הייתה תופעה כזו.
שיטת מינוי השופטים היא פגומה – העובדה שאתה לא מצליח להפנים שנורמה של “גוש” שמצביע בתוך וועדה שכל אחד אמור להגיע אליה כאדם עצמאי, שאינה מקיימת פרוטוקול, שאנשים שנפסלו על ידה, לא מקבלים נימוקים, היא דבר פסול ופגום – זה דבר מצער, ומלמד שבסופו של דבר, הסיבה היחידה שאתה בעד בג”ץ, היא שאתה מבין (בדיוק כמוני) שבג”ץ שייך למחנה הנכון, וכל רפורמה דמוקרטית שם, היא בעייה עבור המחנה שלא מסוגל לנצח בבחירות…
סליחה, אתה צודק, לא התעמקתי בבג”צ קעדאן. קראתי על בג”צ אביטן אבל לגבי בג”צ קעדאן השתמשתי בזכרוני הלקוי. שניהם, למעשה, עתרו נגד מינהל מקרקעי ישראל. יחד עם זאת, ישנם הבדלים בין המקרים שהשופטים עמדו עליהם; אבל בלי להתעמק יותר מדי, בהחלט נראה שיש פה החלטה תמוהה.
יחד עם זאת, החלטה תמוהה כזו אינה בסיס לביטול המוסד כולו או שינוי מהותי באופיו (שאם לא כן, יש עוד כמה וכמה מוסדות שכדאי לבטל, ובראשם כנסת ישראל).
ודאי שראשי לשכות העו”ד יותר מקצועיים מח”כ בעל הכשרת משפטן שאינו עוסק בתחום (רוב זמנו מתכלה על בחירתו הבאה). וגם אם אינך חושב כך, ודאי אינך חושב שהם *פחות* מקצועיים מ”כל ח”כ שלמד משפטים וגו'”. אז למה הביטוי המזלזל “פסאודו-מקצועיים”? את מי היית מצרף לועדה במקום שני העו”דים הללו על תקן “אנשי מקצוע” (בניגוד ל”פסאודו-מקצוע”)?
עמותות ממומנות מחו”ל אינן חידוש שלך, הן גם אינן רק נחלת השמאל, אבל איכשהו הן תמיד מוצאות דרך להשתחל לתוך טיעונים שלך.
לגבי שיטת מינוי השופטים: אמרתי, היא לא מושלמת. היה טוב אילו התהליך היה שקוף יותר והיה מפורסם פרוטוקול. אני באמת לא רואה בעיה ב”גוש” כשמולו עומד “גוש” נגדי (שאתה מקפיד להתעלם ממנו) – גוש חברי הקואליציה. והסיבה שאני בעד בג”צ, כפי שחזרתי ואמרתי, היא שהוא אמצעי הביקורת היחיד על החקיקה כיום, גם אם לקח לעצמו את הסמכות שלא בדין, ובלעדיו המצב היה גרוע יותר – וזאת למרות שהחלטותיו לא תמיד תואמות את השקפת עולמי. באופן דומה היה אפשר לומר כי הסיבה היחידה שאתה נגד בג”צ היא שהחלטותיו לא מתאימות למחנה שלך.
אתחיל מהסייפא שלך, יואב, ואציין שאני רוצה לקוות שאתה טועה, אבל אני אני לא בטוח בכך. אני רוצה להאמין שלו בג”ץ היה מוטה ימינה, הייתי סבור שהעניין לא תקין ושיש לפעול לתיקון העיוות – אבל עם יד על הלב אני לא יכול להישבע שזה מה שהייתי אומר. העניין שהשאלה מה אני הייתי אומר, היא היפותטית לגמרי, בעוד שהמציאות היא שבג”ץ כרגע מוטה בחוזקה לצד שמאל של המחנה השמאלי, באופן שפוגע מהותית בדמוקרטיה – תוך יומרה לדבר בשם הדמוקרטיה והשיוויון.
בג”ץ קעדאן ובג”ץ אביטן הן דוגמאות בולטות להטייה הבג”צית, אבל הן לא בוודאי לא דוגמאות יחידות שלה. ההטייה היא מובנית, היא כאן והיא מזיקה.
עמותות ממומנות חו”ל הן בעייה בכל מקרה, אלא שאלה מצד שמאל הן גרועות יותר – בעיקר בגלל מעורבות של מדינות זרות בהן. התערבות של מדינות זרות בפוליטיקה של מדינות אחרות, היא דבר חמור לאין שיעור מאנשים פרטיים שעושים זאת. אני אשמח אם כלל לא יהיו עמותות מחו”ל שפעילות בזירה הפוליטית הפנימית. לא מימין ולא משמאל – יש לי תחושה שהשמאל יינזק יותר…;)
הערה אישית – היושרה וההגינות שלך מחממות את הלב. אני לא מסכים כמעט לאף מילה שכתבת, אבל תענוג להתווכח איתך:)