מאה ימי ריבלין

תג מחיר: מאה ימים לתוך הכהונה שלו, רובי ריבלין הוא אהוב השמאל. בפייסבוק זועמים, במחנה שלו כועסים עליו, והשמאלנים נכנסים לכוננות אתרוג. האם המהפך הפוליטי הבא מתרחש בבית הנשיא?

כתבה שלי במגזין M של מאקו

נשיא המדינה ראובן ריבלין לא גולש באינטרנט. הוא לא גלש יותר מדי לפני שנבחר לנשיא העשירי של מדינת ישראל,  וגם בימים טרופים אלה הוא לא גולש, לא במחשב ולא בטלפון, לא נכנס לרשתות החברתיות ולא מגיב שם. למעשה, הוא לא היה לגמרי מודע לקללות ולנאצות שהתרוצצו על הקיר שלו כמה ימים אחרי שהושבע כנשיא.

ב-28 ביולי, ארבעה ימים אחרי טקס ההשבעה הצנוע שנערך בצל צוק איתן, העלו אנשי הצוות החדשים של ריבלין בעמוד הפייסבוק שלו את הסטטוס הנשיאותי הראשון – ברכה לאזרחי ישראל המוסלמים לכבוד סיום חודש הרמאדן. “בני אברהם, יצחק וישמעאל, נמדדים ביכולת שלהם לכבד כל אחד את אמונתו של האחר גם בימים קשים ואף בימי דמים אלה…. עלינו, בני אברהם, לחיות בהבנה שלא נגזר עלינו לחיות יחד אלא נועדנו לחיות יחד”, נכתב בעמוד הפייסבוק שלו. “בציפייה לימים של הידברות והבנה, בין אדם לאדם ובין עם לעם, מי ייתן ונלמד כולנו ממידותיו של האל “אל ע׳אפור א-רחים”, המוחל ביותר והרחום ביותר”. הסטטוס נחתם “עיד מובארק, חג שמח”.

הטוקבקיסטים פשטו מיד. תוך דקות התרומם מחזה מהסוג שהתקופה הזו מזמנת לנו, אבל אנחנו עדיין מופתעים לראות: הנשיא העשירי של מדינת ישראל מקבל קללות בפייסבוק. חלקן לא נמצאות שם יותר, אבל הכתם נשאר על הקיר בדמות תגובותיהם של אזרחים אחרים, שהזדעזעו מהאגרסיביות כלפי הנשיא החדש.

השבוע יעברו מאה ימים מאז שרובי ריבלין נכנס לתפקיד נשיא המדינה – מאה ימים בהם הוא חתך שמאלה, לפחות מבחינת המחנה שלו, והקים עליו את הבית הפוליטי שלו. לפי סקר פאנל פוליטיקס שנערך השבוע עבור מאקו, 44 אחוז ממצביעי הימין לא מרוצים מתפקודו כנשיא.

בניגוד לפרס, שנחשד מראש כנשיא שמאלני אבל היה יותר ממלכתי מהמלך שאין פה ונתן גיבוי לממשלות הימין שכיהנו בתקופתו, ריבלין מבצע מהלך שיכול להתגלות כהתאבדות פוליטית. איך איבד אחד הפוליטיקאים והוותיקים והאהובים בישראל את הקהל שאמור היה להיות הכי נאמן לו והכי גאה בו? ומה הוא מנסה להשיג בזה?

שלב אחרי שלב

נכון, ריבלין תמיד היה מחויב למאבק בגזענות ולערכי דמוקרטיה ושוויון זכויות. בתור יו”ר הכנסת הוא עמד על המשמר מול חוקים גזעניים שניסו לכרסם בעקרונות הדמוקרטיה. הוא התנגד להצעות החוק שניסו לפגוע בעבודתן של עמותות שמאל. על אף שדעותיו האישיות רחוקות מן התפיסות של השמאל, “אם תרצו” ו”ישראל ביתנו” לא אוהבים אותו כבר מזמן. אבל את התזוזה שלו שמאלה מאז שהתיישב על כסא הנשיא אפשר לראות בקלות על לוח השנה.

ב-6 באוגוסט, בזמן שאותן קללות מברכת הרמדאן משתוללות לו על הוול, ריבלין העלה לסדר היום את המאבק בגזענות במגרשי הספורט. הוא יצא יצא להגנתו של מהראן ראדי, שחקן מכבי ת״א בכדורגל, בעמוד הפייסבוק שלו: “מהראן ראדי הוא אזרח ישראלי”, כתב, “שחקן כדורגל וספורטאי מצטיין שעליו גאוותה של מדינת ישראל. הקריאות הגזעניות והמסיתות נגדו נובעות מהתייחסות גזענית ולאומנית נגד אזרחי ישראל הערבים, המהווים חלק בלתי נפרד מהחוויה הישראלית. התופעה מהווה חרפה לחוויה הישראלית המשותפת”.

השיא היה ב-17 באוגוסט. הנשיא איחל לזוג הטרי מחמוד ומורל “בריאות נחת ושמחה”, תוך שהוא מדגיש כי “תהא אשר תהא עמדתי או עמדתו של אחר ביחס לנושא עצמו. לא כולם חייבים לשמוח בשמחתם של מחמוד ומורל, אך כולם חייבים בכבודם”. אז הוא כבר התחיל לקבל טלפונים ללשכה מחברי כנסת ואנשי ציבור דתיים, שמצאו לנכון להגיד לנשיא שלא כדאי לו לחפור כל כך הרבה בנושא הזה. יש נושאים אחרים שנשיא יכול לטפל בהם, אז למה דווקא לעודד התבוללות, הם אמרו. ריבלין הקשיב, שוחח והמשיך בשלו.

כמה ימים מאוחר יותר בחר הנשיא ריבלין להתייצב בשני מקומות אבלים וקשים: הוא הלך להלוויתו של הילד דניאל טרגטמן, שנהרג מפגיעת פצמ”ר בנחל עוז, וביקר גם בסוכת האבלים בטייבה את משפחתו של יוסף חאג׳ יחיא, מנהל בית ספר עמל שנרצח בדם קר במהלך ישיבה. ההתייצבות של ריבלין במקומות האלה התקבלה באהדה גדולה בקרב הציבור הרחב, וגם בעמוד הפייסבוק שלו. לא היה קשר בין האירועים – האחד אירוע פלילי קשה והשני ילד שהיה לקרבן נורא של מלחמה – למעט הקשר שנוצר בתפיסתו של הנשיא החדש את הדברים: נציגיה הבכירים של ישראל הרשמית לא הגיעו ולכן הוא בוחר אותם. “אלה הם המהלכים ה’ריבליניים'” אמרו בסביבתו. “כשברור שאף אחד לא הולך, הוא ממלא את הואקום”.

בראשית אוקטובר הזמין ריבלין לבית הנשיא את הילד ג׳ורג׳ עמירה, שסבל מהתעללות ברשתות והעלה וידאו ובו מחאה נגד מי שמתעללים בחלשים. עמירה הוא נוצרי מיפו, מיעוט שבמיעוט, וריבלין על צוותו התייצב: וידאו ללא מילים ועם הרבה רגש עלה לאוויר בעמוד הפייסבוק של הנשיא. המרכז והשמאל הישראלי התפעמו.

כעבור כמה שבועות הרוחות התלהטו שוב, כשריבלין גינה שריפת מסגד בכפר עקרבא. “שריפת מקומות קדושים היא טרור ויש לטפל בה כפי שמטפלים בטרור”, כתב, “בין אם בוצע על רקע לאומני, גזעני או דתי. אלה הן לא תופעות שוליים, אלא תופעות שיש לעקור מן השורש”. ריבלין הוסיף כי שוחח עם המפכ”ל דנינו בעניין הצתת המסגד. גובה הגלים התחיל לעלות. מתחיל גל של תגובות קשות מאוד, גם בפרטי. “תגובות מטורפות”, אומרים אנשי צוות של ריבלין.

בשלב הזה אנשי הנשיא שלפו את האייפד. הם התיישבו סביבו והראו לו מה מתחולל – את הכמות והתוכן של הנאצות. את גודש המגיבים והטקסטים הקשים. ריבלין נדהם.

הנתיב של ריבלין ממשיך להיות ברור ונוקב. בכנס ‘משנאת הזר לקבלת האחר’ של האקדמיה הלאומית למדעים אמר ריבלין ש”החברה הישראלית חולה ובמחלה יש לטפל”. דבריו תורגמו לאנגלית והופצו גם לכלי תקשורת זרים. ובחוגים ימניים התחילה ביקורת נוקבת יותר: אנטי-פטריוט. פגיעה בישראל באופן מכוון.

בבוקר יום ראשון האחרון הוא התייצב בכפר קאסם, בטקס הרשמי לזכר הטבח, והתיישב בקהל והקשיב לעוד נואם ועוד נואם, חמישה או שישה, שעמדו על הבמה ודיברו נגד מדינת ישראל והטיחו את הזעם שלהם, בישראל, בישראלים, בנשיא של הישראלים. “זה לא היה פשוט בכלל. לשבת שם כנציג המדינה ולשמוע הטחת האשמות שכזו”, מספרים בסביבתו.

״רעב לתקשורת בכל מחיר״

אחד מאנשי הימין שמסמלים את הפנייה נגד ריבלין במחנה שלו הוא ארז תדמור, שהיה מראשי ‘אם תרצו’ עד 2013 ומשמש גם כחבר מערכת באתר “מידה”. הוא התרוצץ השבוע מאולפן לאולפן כדי להסביר מדוע הוא מכנה את ריבלין “ראובן פרס”. לפני כמה שבועות כתב תדמור: ״בארוחה במזנון הכנסת עם ציפי חוטובלי לפני כשנתיים אמרתי לה שאני באופן אישי הייתי מעדיף את דליה איציק כנשיאה ולא את ריבלין. אני זוכר את המבט מלא התדהמה שהיה לציפי באותו רגע. כמעט נתקע לה השניצל בגרון. ריבלין הוא דוגמא קלאסית לנסיכי הליכוד הכושלים שלא עשו דבר במשך עשרות שנים בפוליטיקה מלבד לבקש לגיטימציה ולהתחנף למחנה היריב. הצד החיובי של העובדה שריבלין הוא הנשיא הוא שלפחות אין בכוחו להצביע בכנסת. השלילי הוא שהאזרח מספר אחת של ישראל הוא בסופו של יום מוקיון שמתמחה בעיקר בבדיחות קרש ובחנופה לעיתון הארץ”.

‘אם תרצו’ מחוברת כיום דרך רונן שובל גם ל’ישראל ביתנו’; שובל, ממקימי התנועה, עובד כיום כמנכ״ל ישראל ביתנו העולמית, תוך שהוא סמוך לשולחנו של שר החוץ אביגדור ליברמן, ומי ששם את כל משקלו בחודשים שקדמו לבחירות לנשיאות כדי שריבלין לא יהפוך לאזרח מספר אחת. ליברמן, כך הוא הסביר בעצמו, לא אהב את תמיכתו של ריבלין לארגוני השמאל ואת הקשיים שהערים על חקיקת חוקי העמותות. מאז שנבחר ריבלין, הקפיד ליברמן לשמור מרחק ולא להתבטא ציבורית נגד הנשיא המכהן.

“להערכתי ההתנגדות לריבלין מהימין מבצבצת מהמקומות האלה, של האנשים שמקיפים את ליברמן”, אומר אסטרטג ויועץ מהימין שהעדיף להישאר בעילום שם. “הסטטוס הזה של ארז תדמור, עם ההפניה לחוטובולי, כאילו עכשיו היא מתחילה להבין מי הוא ריבלין. הם מסיקים שהוא היה מזויף ולא מבינים מה עובר עליו. מה הוא ממשיך עכשיו כל הזמן עם הקמפיין? די, הוא נבחר כבר”.

מדוע לדעתם הוא נוהג כך?
“כי הוא רעב לתקשורת. בכל מחיר. למרות שאני חייב להצדיע לו בהיותו עקבי. הוא לא נבהל מההתקפות עליו וממשיך”.

ריבלין כבר מפנים שהוא יטווח מכל הכיוונים. זמן כה מועט לתוך תקופת נשיאותו, הלך הרוח נגדו מן הימין ברור. לכן אפשר היה לשמוע אותו בנאומו השבוע בכנסת חוזר לנקודה הזו: “הוכיתי תדהמה מהבריונות הקשה שזיהמה את הדיון. דברי הרפש שהוטחו בי בעקבות דברים שאמרתי, ואירועים שבהם השתתפתי. וכל העם וכל נבחריו רואים את הקולות”.

בימין מתחלחלים מן ההשוואה שעושה ריבלין בין אלימות הערבים לבין אירועי תג מחיר, הצתות מסגדים והתעמרות באזרחי ישראל הערבים. “אני לא מרגישה שהוא הפך להיות שנוא הימין”, אומרת אמילי מואטי, שעבדה כיועצת התקשורת של ריבלין במהלך הקמפיין. “ההתנהגות שלו אותנטית. הוא באמת נוהג כפי שהוא מאמין, והוא אמר מראש במהלך הקמפיין שלהיות ליכודניק אין משמעותו להתעמר בערבים”.

בימין או בליכוד הרגישו בכך מראש? התנגדו לו?
“פעם ליוויתי אותו לאיזה כנס, הוא אמר דברים בנושא הגזענות והיחס למיעוט מעל לבמה, וח”כ דני דנון ישב בשורה הראשונה וזז באי נוחות. אבל ריבלין תמיד היה כזה. זה הדי-אן-איי שלו. יש לו תפיסה אותנטית של ארץ ישראל השלמה, שעל פיה האנושיות ואהבת האדם קודמת לאידיאולוגית כיבוש האדמה. אני חושבת שהוא תמיד חשב שהגזענות היא רעה חולה בחברה שלנו, ולדעתי הוא חיכה לשעת כושר בה יוכל להביא לידי ביטוי את הנושא הזה בלי לחשוש מי יגיד מה ומה יאמרו עליו. כמובן שהתרחשו המון דברים מהרגע שהוא נבחר, והדברים הללו גם משפיעים עליו ועל התעדוף שהוא ביצע לנושא הגזענות”.

“אם יש התחלה של כעס בימין על ריבלין, הרי שזה נובע מאיזשהו איזון קדוש שריבלין יוצר במכוון או שלא בין הטרור הערבי ואלימות ערביי מזרח ירושלים לבין קולות בפייסבוק וקשקושים של קללות”, אומר אמנון שומרון ממשרד יחסי הציבור זליגר-שומרון. שומרון מכיר היטב את האוירה הציבורית-תקשורתית בימין; הוא עובד כיום עם ח”כ משה פייגלין (ליכוד) ובעבר עבד עם הנשיא קצב בזמן פרשיית האונס, ועם ח”כ זבולון אורלב בקמפיין לראשות הבית היהודי. “בעיניי זה נראה מעט מגוחך. הרי מדובר בפעולות של אנשים בודדים, ויש גינוי תמידי בצד הימני של המפה למעשי תג מחיר. לעומת זאת בציבור הערבי יש תמיכה העממית למעשי הטרור ולפגיעה ביהודים, גם בנושא של פעולות פליליות. מצד אחד יש השחתת מקרקעין ופנצ’ור רכבים, ואילו בצד השני מדובר בפעולות המוניות, תהלוכות עם דגלי דאעש, זריקת אבנים, רצח יהודים וטרור בלתי פוסק ביו”ש. הסימטריה הזו מרגיזה מאוד”.

אם כך, מדוע הנשיא ריבלין יוצר את הסימטריה הזו לדעתך?
״אני חושב שהוא רוצה להיות ממלכתי ולהרגיע את השטח. הוא מייצג מצג שווא של הקבלה, כי כנשיא הוא מחפש להגיע לסוג של איזון. ללא ספק, בימין לא אוהבים את זה. מדוע הוא אינו מדבר על הדרת היהודים מהר הבית? מדוע הוא לא מתבטא על הרחבת הבניה ביו”ש? מדוע אינו מבקר את הבניה הלא חוקית של בדואים בנגב? לא שומעים אותו שם”.

ריבלין הוא לא המנהיג הראשון שמתיישב על הכס וחותך שמאלה. אריק שרון, מנחם בגין, אהוד אולמרט, וציפי לבני היו כולם בשר מבשרו של הימין. “זה קורה לנבחרים כי הם חיים בתוך בועת התקשורת”, אומר שומרון. “הם ניזונים מהדברים שמקבלים הד ציבורי. התקשורת הישראלית הרבה יותר ביקורתית כלפי יהודים וכלפי מתנחלים ולכן ריבלין, כמו האחרים שציינת, חי בתוך בועה של מנהיגי ציבור, שרואים ושומעים את מה שכתוב ומשודר בכלי התקשורת”.

אתה חושב שהוא מרגיש מושפל, מהאופן שבו אנשים מדברים כלפיו?
“אני לא מבין את זה. יש כל כך הרבה ערסים שמדברים לא יפה ומקללים, גם ברחוב. אז ממה יש להתרגש פה? כמה מטורפים שמדברים בצורה מטונפת בפייסבוק? להיפגע מטוקבקים נראה לי טיפשי. אם אנשים בעלי מעמד והשפעה על הציבור היו מתבטאים כך נגדו, אז ניחא. אני מבין שהוא נפגע, זו זכותו אבל כדאי לקחת את זה קצת בפרופורציה”.

קירח מכאן ומכאן

מבחינתו של ריבלין, אומרים אנשיו, במקום בו נוצר ואקום מנהיגותי, כשחברי הכנסת וראש הממשלה, לא מנסים לשים סוף לתופעה קשה, להתקפות על המיעוט, להשפלות של ערבים בשל היותם ערבים – זה חלל אליו הוא נכנס. משיחות עם אנשים המכירים את ריבלין ומלווים איתו, עולה התובנה כי גם זו היא הפרשנות, בין השאר, שנתן ריבלין לתפקידו כנשיא. “הלוואי שהוא לא היה צריך לדבר על הגזענות בחברה הישראלית. לו היו קולות ברורים אחרים בנושא, לא בטוח שהיה חוזר על כך. ואחת הסיבות שהוא מתכוון להמשיך לדבר בנושא הזה היא כדי שיגיעו ויצטרפו אליו מנהיגים אחרים בישראל”, אומרת דוברת בית הנשיא, נעמי טולדנו.

אז האם ריבלין מתכוון להחליף את אהבת הימין בחיבוק מהשמאל? זו תאוריה מפתה, אבל נראה שהשמאלנים יותר בעניין מריבלין; בעוד הם מחבקים וגאים, קשה לומר שריבלין מבצע מהפך פוליטי שלם – הוא עדיין מתנגד נמרץ לחלוקת הארץ, מה שהיה פעם המבחן העיקרי שהפריד בין ימין לשמאל.

“הוא אדם עם תפיסת מדינה אחת”, מאשר יועץ מדיניות שמכיר את הכיוון אליו הולך הנשיא היום. “אין לו אג׳נדה של פתרון שתי המדינות, להפך. ולכן, דווקא אם רוצים להטיף לכיוון של ארץ ישראל השלמה, חייבים לתמוך את זה בפתרונות של שוויון ודמוקרטיה. הוא חייב ללכת לכיוון המקסימלי של שוויון ודמוקרטיה וערכים כדי להצדיק את התפיסה המדינית שלו”.

ח״כ אחמד טיבי (תע״ל), אתה מיודד עם נשיא שלא מעוניין בפתרון שתי המדינות ועושה את כל מה שהוא עושה כדי להצדיק את פתרון ארץ ישראל השלמה?
“אדרבא, מקובל עלי שהוא יתמוך בפתרון מדינה דו-לאומית. במדינה כזו, הסיכוי של אדם בשם אחמד להיות ראש הממשלה הוא הרבה יותר גדול מן המצב כיום”.

הופתעת לטובה מן ההתנהלות שלו מאז שנבחר?
“מי שמופתע מההצהרות האזרחיות שלו ומהאופן בו הוא יוצא נגד הסתה ואלימות לא מכיר את האיש. כך הוא היה כיושב ראש הכנסת, וכך הוא מתבלט כנשיא. הוא עושה את הדברים כאיש ימין והוא יותר אמיץ מרוב האנשים במפלגת העבודה”.

אתה צופה שההתקפות עליו מן הימין ילכו ויתחזקו?
“אני חושש שהוא הולך להמשיך להיות לבד בניסיונות שלו לדבר על שוויון ועל היחס אל האחר. אני מכיר אותו טוב, הוא עקשן ולמרות התהום המדינית הפעורה ביננו, כי אני תומך בזכויות של העם הפלסטיני למדינה, אני יודע להעריך את העובדה שהוא בולט ונבדל כיום, גם בהשוואה לנשיאים שקדמו לו. האווירה הולכת ונהיית יותר קיצונית וכך קולו מתבלט עוד יותר”.

גם ח”כ עיסאווי פריג’ (מרצ), תושב כפר קאסם, לא ממהר לחבק. “לא התרגשתי מהביקור של ריבלין. הרי במדינה מתוקנת ביקור מהסוג הזה אמור להיות רגיל. בסופו של דבר הוא בן אדם, והוא החליט שהוא צריך לפעול ליחסים מתוקנים בין יהודים לערבים. זה הכל. העובדה שכולם מתרגשים מכך מראה לך כמה המדינה שלנו משוסעת מבפנים. ריבלין הוא הביטוי לנורמליות. הוא רואה באפליה ובגזענות תופעות שיש להילחם בהן, כי זה מרכיב חיוני לקיומה של המדינה”.

הוא משיג יותר הקשבה בקרב הציבור הערבי כתוצאה מהתנהלותו?
“בוודאי! הציבור הערבי היום מבין שאנחנו לא שחקנים משפיעים בפוליטיקה הישראלית. אנחנו נמצאים כצופים, אבל אנחנו לא קיימים בעיני הציבור הרחב. אין לנו שום אוזן קשבת. ועכשיו מגיע הנשיא ויש לנו עם מי לדבר. שלא תחשבי, הנאום שלו בכפר קאסם היה מלא וטעון בביקורת כלפינו וזה טבעי שמטיחים בנו, כחברה, את הביקורת. אני מקווה שקולנו יהיה יותר חזק, ואנחנו צריכים להתייצב לצידו של הנשיא הזה ולהבין שהוא פועל לטובת המדינה הרבה יותר מן הקולות של הקיצוניים כי הוא שואף למדינה מתוקנת המושתת על החירויות הצדק על פי חזון הנביאים ומגילת העצמאות”.