פוסט אורח: נשיא שהוא מנהיג

פוסט אורח של רן מלמד, סמנכ״ל עמותת ידיד למדיניות חברתית והסברה

נתחיל בגילוי נאות. אני מאד אוהב את רובי רבלין. מעריך אותו ופעלתי למען בחירתו לנשיא מדינת ישראל. ועוד גילוי. זהו פוסט חיובי להחריד. אז מי שמחפש כסאח שיוותר.

בקו אוירי ביתי מרוחק 200 מ’ מבית הנשיא בירושלים מה שאומר שבתור תומך נלהב של הנשיא החדש של ישראל הייתי אמור לשים את פעמי לסוכתו ולאחל לו שנה טובה. מכיון שמעולם לא הלכתי לסוכת הנשיא ולא משנה מי זה היה, הייתי בטוח שגם השנה – למרות הערכתי ההולכת וגדלה לרבלין לאור התנהלותו מאז בחירתו לתפקיד- לא אלך. ׳ממילא יהיו שם אלפי אנשים והסיכוי שאגיע אליו כדי לברך ולהגיד כמה מילים שווה לאפס׳ חשבתי לעצמי.

אבל אז הגיעה ההודעה עם התמונה שפרסמה רוני אילון, הממונה על התוכן והאסטרטגיה בבית הנשיא, הסוכה הניידת של רבלין תגיע ביום ראשון ללוד. זהו, בזה הרגע ידעתי שאת פעמי אשים בראשון בבוקר לעיר שהדבר היחידי שרוב הישראלים יודעים עליה שהיא היתה פעם שדה תעופה.

הגעתי הבוקר ללוד מוקדם מהמצופה. והתחלתי להסתובב בעיר שאינה נמצאת בדרך כלל על מסלול הנסיעה שלי. העיר השתנתה לבלי היכר. תנופת בנייה, מתחמים ירוקים וגני משחקים ציבוריים, מרכזים מסחריים ובכלל נראה שסוף סוף העיר הזו פרצה דרך. מודה, לא הסתובבתי בכל העיר, אני בטוח שבחלקים לא קטנים שלה עדיין מתגוררות אלפי משפחות במצוקה כלכלית, שהתושבים הערבים עוד לא זוכים לכל מה ששכניהם היהודים מקבלים ובכל זאת, העיר השתנתה.

בזמן הציפייה לבואו של הנשיא פגשתי חלק מפרנסי העיר: את אביב וסרמן, סגן ראש העיר ומהראשונים שהרימו את הכפפה ועברו מהצפונבוניות של מדינת תל אביב, ירום אריאב, לשעבר מנכ”ל משרד האוצר והיום משמש בהתנדבות כיו”ר החברה לפיתוח לוד. את אביבית בנגוס-כהן, תלמידה שלי לשעבר מבית הספר לעבודה סוציאלית בתל אביב המשמשת היום, בין חיפוש עבודה אחד לשני, כרכזת של בית קפה קהילתי המופעל על ידי נערים ונערות תושבי לוד וכמובן, איך אפשר בלי ח”כ איציק שמולי, הראשון שהרים את הכפפה שם בשלהי המחאה החברתית של 2011 ועבר להתגורר בלוד וסחב אחריו סטודנטים ומשפחות צעירות שלאט לאט הופכים את העיר המנומנמת ולא מפותחת שהכרנו לסוג של כרך עם פעילות חברתית רחבת היקף.

הנשיא ראובן ריבלין וח״כ איציק שמולי (העבודה), סוכות 2014. צילום: רן מלמד

ואז הגיע ריבלין. בלי רעש וצלצולים, בלי מחוות מיותרות, בלי שיירה של עוזרים ומלחכי פינכה. אמר שלום לילדים שחיכו לו בשורה מסודרת עלה על הבמה והתיישב וכך במשך זמן ארוך פשוט הקשיב  לדוברים, לראש העיר, לח”כ שמולי שסיפר איך בתקופת המחאה פתח ריבלין, אז יו”ר הכנסת את “בית העם” למובילי המחאה, לנציגי הצעירים והפעילים החברתיים, יהודים ומוסלמים. ובאמצע דיבר. דיבר על החשיבות של לוד. על החשיבות של דו קיום בעיר מעורבת, בעצם רמז על התפקיד שלו כנשיא. נשיא של העם. לא מורם מעם. נשיא בגובה העיניים. זהו הנשיא העשירי שלנו. מבחינתי זה הוא הנשיא הראשון, אולי מאז הנשיא הרצוג, שעבורו העם נמצא נמצא לפני התפקיד. קודם האנשים, רק אח״כ הוא.

כשראיתי את ריבלין על הבמה, כשהתבוננתי בו מתהלך בין הסוכות המייצגות את העשייה הרבה בלוד, מתעניין, מקשיב, שואל ומציע ידעתי שסוף סוף יש לנו נשיא שהוא גם מנהיג. נשיא שאצלו בבית יבקרו לא רק שועי עולם ובעלי חברות עשירים אלא גם העובדים שלהם, האזרחים הפשוטים. הבנתי שראובן ריבלין הוא נשיא המעדיף להתארח בסוכות נודדות ברחבי הארץ ומדלג על אירועים מיוחצני”ם. אצלו אין זמרות שמתיישבות על ברכיו ושרות כאילו היה סבא רבה או סנטה קלאוס.

אפשר להגיד על ריבלין הרבה דברים. אבל אני ראיתי מנהיג. מנהיג רגיש, מנהיג מרגש. מנהיג שסלע קיומו בא מהעם שהוא נשיאו. אני משוכנע שריבלין ימצא לעצמו עוד סיבות רבות להפגש עם הישראלים לסוגיהם, עם הקהילות שעליהן מושתתות תרבותם ושפתם, עם המשפחות מעוטות ההכנסה והעובדים העניים. אני בטוח שהנשיא העשירי של מדינת ישראל יעלה לראש השיח הציבורי את חמשת הממי”ם של ז’בוטינסקי: מעון, מורה, מלבוש, מרפא, מזון. רוצה לומר, רוצים לשנות את החברה הישראלית? בואו לבית הנשיא בירושלים.

הנשיא ראובן ריבלין וראש עירית לוד יאיר רביבו, סוכות 2014. צילום: רן מלמד