פוסט אורח: המדריך לבוחר 2013: בין הפחד לתקווה

פוסט אורח של ד”ר רפי מן, מורי ורבי, המנטור של העיתונות הישראלית (היה עורך מוסף השבת, כאשר הייתי כתבת מעריב בוושינגטון וכיום מרצה לעיתונאות במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, ובאוניברסיטה העברית בירושלים ובעל  טור ועורך בעין השביעית.

הפוסט התפרסם לראשונה בבלוג של רפי, הערות שוליים להיסטוריה:

סוף העולם לא הגיע ב-21 בדצמבר. גם לא ב-22. אבל מסע האימים טרם הסתיים. הוא רק מתחיל. ביום שישי חזה שלום ירושלמי ב”מוספשבת” של מעריב כיצד תראה מתקפת תעמולת הבחירות שישיק הליכוד השבוע. “קמפיין כוחני, כמעט בוטה”, כתב ירושלמי, לפי קווי המתאר המשוננים של אתור פינקלשטיין. זה האיש ששיווק ב-1996 את נתניהו באמצעות “פרס יחלק את ירושלים”. הפעם ילך על אויבים אחרים.

“בקמפיין הזה נתניהו עומד לבדו מול סביבה עוינת ומפחידה, איסלאמיסטית וטרוריסטית”, כתב ירושלמי. ראש הממשלה יציג את עצמו כיחיד שיכול לעמוד מול לחץ ערבי ובינלאומי. “לא אתפלא אם מתחת לתמונה חמורת סבר של נתניהו ברחובות ייכתב: ‘נתניהו חזק – הערבים העצובים. נתניהו חלש – הערבים שמחים'”.

עד כאן חזון האימים. האם כך תראה מערכת הבחירות בשבועות שנותרו עד ההליכה לקלפי? אם כן, צריך לומר שנתניהו ואנשיו הם פוליטיקאים ממולחים, המכיר את נפשו של העם. אין כמו סצנת אימים מקפיאת דם כדי לגייס את הציבור. תפחיד אותם, אומר לו ודאי פינקלשטיין.

הרווח, בעצם, כפול: גם הגירוי המתאים בקרביים של הישראלי המפוחד, המבוהל. וגם מחיקת סדר היום החברתי מסדר היום.

חברה? כלכלה? פערים? צדק חברתי? דיור בר השגה? יוק. האויבים על הגדר. רק מנהיג חזק. רק כוח. רק עוצמה.

מנהיגים יכולים להיבחר בזכות חזון שהם מציגים, בכוח תפישת עולם שמעניקה לאזרחים לא רק תקווה, אלא גם אמונה ביכולת לעשות, לשנות, לעצב עולם טוב יותר. ויש כאלה שמנסים בעיקר להפחיד. לחזק תפישות עולם פסימיסטיות. מה שהיה הוא שיהיה. וגם משתקות: אין סיכוי לשנות. צריך רק לשרוד. פטליזם מוחלט. “הערבים אותם ערבים, הים אותו ים“.

ברוחו ובסגנונו, משקף נתניהו דור קודם של מנהיגים שכשלו. הוא מזכיר את העקשנות של גולדה מאיר, שדחתה כל יוזמת שלום שתכלול נסיגה מסיני והובילה את ישראל למלחמת יום הכיפורים. את קוצר ראייתו של משה דיין, שהטיף ש”מוטב שארם א-שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח”, מתוך אותה גישה פטליסטית שלעולם לא יימצא מנהיג ערבי שיהיה מוכן לשלום. עד שבא אנוור סאדאת, רק אחרי הקשה שבמלחמות, וזכינו ל-35 (!) שנות שלום בחזית הדרומית, ואולי גם ליותר.

הכל קורה עכשיו

עד 22 בינואר חיוני לעקוב בהקפדה אחרי מה שקורה בכל יום. בפוליטיקה החדשה, הקמפיין עצמו הוא העיקר. בעיקר בישראל, מדינה שבה לבוחרים יש זיכרון קצר ונשחקה נאמנותם המפלגתית, כזו שאפיינה את המערכת הפוליטית בעשורים הראשונים למדינה. בעידן השיווק הפוליטי אף אחד לא מתעניין ברקורד בעשייה או במחדלים של הקדנציה האחרונה וזו שלפניה. רק במה שקורה עכשיו.

בעשורים האחרונים זה קורה בכל מערכת בחירות. המצביעים נופלים בקלות בקסמם של מועמדים חדשים, או שמים פתק בקלפי בהתאם לאירועי השעה ולתחושות הרגע.

ב-1996 נכנסה “הדרך השלישית” לכנסת עם שלושה ממנדטים, רק משום שהיו דיבורים על כך שראש הממשלה יצחק רבין מנסה לנהל משא ומתן עם הסורים. ב-1999 זינקה ש”ס מ-10 מנדטים ב-1996 ל-17 ח”כים רק משום שחודש לפני הבחירות נשלח אריה דרעי לכלא. גם שינוי של טומי לפיד קפצה מדרגה מאותה סיבה: משני ח”כים בשלוש הכנסות הקודמות – לשישה. כי הכל היה חם וטרי בדרך לקלפי.

 לכן עכשיו כל יום קובע. התחממות בשטחים יכולה לסייע לנתניהו. אג’נדה ביטחונית-מדינית, כבר אמרנו. מנהיג חזק. רק הוא יכול…

ומה עם האג’נדה הכלכלית חברתית?

כתבנו כאן כבר בסוף קיץ 2011 כי הסוכנת הפוליטית היעילה ביותר של המחאה החברתית היא ח”כ שלי יחימוביץ. שש פלוס שנותיה בכנסת הוכיחו שהיא פוליטיקאית טובה, במובן הטוב של המילה. כזו שיש לה סדר יום ברור, עמדות ראויות – ובעיקר יכולת לתרגם זאת לחקיקה, באמצעות הסכמים ופשרות. לחבר בין המלים למעשים, בין הרעיונות לחקיקה.

המתקפה שמנהל “השמאל” על יחימוביץ ברשת וגם מעל דפי “הארץ” היא שגויה, אפילו מגוחכת.

 אם היתה משקיעה עצמה בנושא המדיני, לא היה בכך לקדם את השלום וגם לא את הוויתורים על שטחים. היא רק היתה מכניסה את עצמה לפינה הקטנה שאליה נדחק השמאל הישראלי, מבלי שהצליח כהוא זה לשנות את המציאות.

 יחימוביץ – פוליטיקאית טובה, כבר כתבנו – מבינה שמחנה השמאל יוכל להתחזק ולהוות ביום מן הימים משקל נגד לימין לא בצעקות יום יומיות של “די לכיבוש”. הדרך היחידה היא להחזיר את מפלגת העבודה ללבבות, לגייס מצביעים, לצבור כוח פוליטי. להפוך, אם לא הפעם, אז בפעם הבאה למשקל נגד לימין.

 את זה היא איננה יכולה לעשות כאשר תווית ה”סמולללל” הטוקבקיסטי המקומם והמכוער מוצמדת לגבה. לכן היא אומרת שהיה בעד מתווה קלינטון (קווי 1967 תוך שמירת ריכוזי האוכלוסייה היהודית בשטחים). היא רק לא צועקת את זה השכם והערב. כך היא מנסה לפנות לציבור רחב יותר, לדבר על ענייני כלכלה וחברה, שמדאיגים את כולם: זו הדרך לקדם משהו במדינה דמוקרטית.

 יש לה תפישת עולם חברתית וכלכלית, יש לה ראיה פוליטית נכונה. כל האחרים בגזרה מצטיירים ככוכבים אולי נוצצים אבל חלולים. עזיבתו של עמיר פרץ, שניסה לסכל את מהלכיה הללו, רק הועילה לה.

 עכשיו רק נשאר לקוות שמסע האימים של נתניהו לא יחסל את סדר היום הכלכלי חברתי.

הרטוריקה הרהוטה של התעמולה

יש כמה וכמה פוליטיקאים, שכאשר הם מרואיינים ברדיו או בטלוויזיה (“עולים לשידור”, כשגרת הלשון אצלנו) אינך יכול שלא להתרשם מיכולתם הרטוריות, משטף דיבורם ומרהיטותם הנחרצת. בעיקר כאשר הם משמיצים את היריבים. כך נשמעים בדרך כלל חבר הכנסת אופיר אקוניס והשר גלעד ארדן. לא מילה של היסוס, לא הברה של ספק, לא אות של התלבטות. האמת ואין בילתה.

 כל פעם שאני שומע אותם, אני נזכר בציטוט מתוך ספרו החשוב של ארתור קסטלר “אפלה בצהריים”. החוקר גלטקין קורא בפני הנחקר רובשוב, דברים שכתב האחרון על התעמולה הקומוניסטית:

 המשפט האחרון, כמובן, מתאים לכל מה שמציגה בפנינו עכשיו תעמולת הבחירות: הכול נוצץ ומבטיח (חוץ מתחזיות האימים של נתניהו, הצבועות דווקא שחור) כאילו לא היינו בסרט הזה כבר פעם, פעמיים ושלוש, וראינו את הצבעים דוהים ואת תופיני הלב נמסים.

הבטחות, הבטחות.