הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
עיתון הארץ פרסם הערב נתונים מלאים של הסקר הפוליטי האחרון שלהם. פעולה מבורכת ורצויה. יש לקוות ששאר גופי התקשורת ילכו בעקבותיהם ויעלו באתריהם מידע המלא. זה כמובן עניין עקרוני שיחזק את אמינות הסקרים (או לפחות יעשיר את הדיון בדרכי העבודה של הסוקרים).
אני ערכתי בבלוג סקר מתפקדים לקראת הבחירות המקדימות על ראשות קדימה, ועל אף שתוצאות הסקר יצאו רחוקות שנות-אור מתוצאות ההצבעה, לא התחרטתי על התהליך, כי היה חשוב לי לבצע סקר שקוף שבו מציבים בפני ציבור הקוראים את כל הנתונים, כולל שאלות הסקר ומידע גולמי אחר. על כן, לא היתה מאושרת ממני, לפתוח הערב את קובץ הפידיאף של הארץ ולהציץ פנימה.
לשם השוואה, מצאתי איזה סקר אמריקאי, שנערך כחודש פלוס לפני הבחירות שם, ואני מציינת אותו, רק כדי להפנות את תשומת הלב, לאופן שבו האמריקאים פורשים את כל הנתונים, כולל הפניה לנתוני עבר. אין שום יומרה או דרישה לעשות כפי שנעשה שם, אבל אפשר להשתמש בהם כרפרנס.
אז מה חסר במידע? רדו בקובץ הפידיאף עד לסוף, לשורה הממש אחרונה: “לא יודעים אחרי נוטים”. הטבלה לא מפרטת את שיעור האנשים שלא ידעו לענות במי יבחרו בשאלה הראשונה.
בטבלה הנתון חסר, אך דווקא בטקסט שליווה את הסקר, סיפק יוסי ורטר תשובה: “הסקר בדק גם את מינון המתלבטים וה”לא יודעים למי להצביע”. בתחילה, השיבו כ-22 אחוזים שאינם יודעים, או שלא החליטו. לאחר שנשאלו שאלה נוספת – “למי אתם נוטים יותר?”, והשיבו תשובה – הצטמק שיעורם ל-13 אחוזים. כ-15 מנדטים, נכון להיום. מאבקן של המפלגות ב-28 הימים שנותרו לבחירות הוא, בראש ובראשונה, להשאיר בקופתן את מה שכבר השיגו, ובעמל רב, ואחרי זה, על אותם 15 מנדטים מבולבלים.”
אם הטבלה בפידיאף היתה מפרטת את נתוני ה”נוטים” יתכן שאפשר היה לכלול את כיווני הנטיה וללמוד מכך איזה מפלגה ניצבת כיום על קרקע בלתי יציבה (הסברה הרווחת וגם לאור סקר נטיות שכזה, שעלה בערוץ 10 לפני מספר שבועות, היא ש’יש עתיד’ הכי נזילה)
דברים נוספים שחסרים (לאו דווקא בסקר הספציפי הזה, אלא באופן כללי, מכל סוקר):
– האם הסקר נעשה בקרב טלפוניים קווים ו/או סלולריים?
– גילוי נאות – האם הסוקר עובד במקביל עבור גוף פוליטי כלשהו (ומיותר לציין, מפריד את המחקרים)
– באשר לנושא ההיענות לסקר. הארץ מציינים ששיעור ההיענות היה כ 30% (כלומר, מתוך עשרה טלפונים, לפחות שבעה טרקו את הטלפון או השיבו שלא רוצים להשתתף). ממה שאני זכרתי, מן העיסוק בזה בארה”ב, 30% זה שיעור מרשים. לאור דיוני פייסבוק ערים, בנקודה הספציפית הזו, אני מצרפת כאן לינק על פיו מכון המחקר האמריקאי ‘פיו’ מצא ששיעור המענה לסקרים פוליטיים צנח מ 36% בשנות ה 90 ל 9% בימינו. דהינו, לסוקרים הישראלים נכונו עוד ימים קשים. בינתיים הם בשיעורי היענות סבירים, כפי שהיו פעם בארה”ב.
ועכשיו נעבור לחלק הטעים בסקר:
הסיפור הזה של לבלות ערב פרטי עם המועמד: זה אולי נראה מגוחך במבט ראשון, אבל זו בסך הכל שאלה שבאה לאתר את הרגשות של הנסקר. ההיבט הרגשי חשוב, במיוחד לסוקרים, כי הצבעה בקלפיות היא עניין רגשי. ולכן מדהים לראות את הפער, במקרה של שלי יחימוביץ’, בין שיעור האנשים (מבין מצביעי העבודה) שחושבים שליחימוביץ’ אכפת מהם (61% – טבלה 6) לבין אלה שרוצים לבלות איתה ערב פרטי (26% – טבלה 1).
אם להתמקד רגע בשאלת ה”אכפתיות”, ברור שיחימוביץ’ מיצבה את עצמה כפוליטקאית האכפתית ביותר. בטבלה המסכמת (בחלק העליון, טבלה לא ממוספרת), יחימוביץ’ נמצאת בשיעורים גבוהים יותר מכל הפוליטיקאיים (17%). כשיורדים לטבלה המפורטת (טבלה 6), אפשר לראות שגם ממפלגות אחרות, סבורים שאכפת לה מהם. וזה לעומת ראש הממשלה נתניהו, שגם בקרב הליכודניקים (26%) וגם ממפלגות אחרות, רק מעט חושבים שאכפת לו מהם.
בטבלת הסומך בענייני ניהול המדינה (טבלה 3), נתניהו זוכה לשיעור סומכים של 77% מקרב מצביעיו, ולבני, לא רחוק מאחוריו עם 61%. אך ברגע שמסתכלים ימינה ושמאלה – לנתניהו יש שיעורי תמיכה בניהול ענייני המדינה מכל המפלגות, כולל עבודה, והתנועה – והנתון של לבני שם צונח לחלוטין. כלומר, היא נתפסת כמי שניתן לסמוך עליה, בקרב אנשיה ולא בקרב הציבור הרחב.
בטבלת האמינות (טבלה 2) לבני ובנט, הם האמינים ביותר בקרב ציבור תומכיהם. בנט עדיין לא הספיק להרוס לעצמו את הרזומה (כי הוא חדש) ולכן אם משווים את לבני לשועלי פוליטיקה אחרים בשטח – הציון שלה גבוה. יחד עם זאת יש לציין, שנתניהו כן מקבל נתוני אמינות מבוחרים שאינם של הליכוד, וכך הציון אמינות הכולל שלו גובה משל לבני (הוא 18%, היא 10%, טבלה ראשונה לא ממוספרת)
לאור התחזקותו של בנט בסקרים האחרונים, הנה נתון מעניין נוסף – רבים ממצביעיו, סומכים יותר על ראש הממשלה מאשר עליו בנושאים של מו”מ מדיני וכלכלה (טבלאות 5 ו 6). טוב, גם הבוחרים שלו מבינים שהוא בינתיים חתול בשק.
אני אוסיף כמה תובנות משלי, ברשותך:
חוסר אמון מטורף בביבי (בשאלת האמינות). אתה רואה את זה בעיקר בהתפלגות המפלגתית, למעט מצביעי הליכוד (שגם במקרה שלהם, רק 50% מאמינים לביבי), מצביעי כל יתר המפלגות – כולל הבית היהודי! באחוזים זניחים ביותר. כשאתה מחבר את זה לשאלת הלייקאביליות (בנושא הערב הפרטי, שגם שם – חוץ ממצביעי הליכוד – אף אחד לא מת על ביבי, – מצד שני, מי באמת היה רוצה לבלות ערב עם נתניהו? האיש צנון), לשאלת האכפתיות (רק 26% ממצביעי הליכוד! חושבים שלביבי אכפת מהם) ולשאלת “המכונית המשומשת” (21% ממצביעי הליכוד!! בוחרים ראש ממשלה שלא היו מוכנים לקנות ממנו מכונית) אתה מבין שהציבור יותר משלים עם העובדה שביבי לבד במגרש המנהיגותי – אבל לא רץ אחרי ראש הממשלה בהערצה. לסתום את האף ולהכניס את הפתק.
התמיכה הרחבה, מגיעה בעיקר ממצביעי ש”ס – אפרופו כל הדיבורים על כך שש”ס לא תחבור לנתניהו, אם הסקר הזה מייצג – בוחרי ש”ס רוצים את ביבי ראש ממשלה, יותר משהם רוצים כל אחד אחר. 38% בביטחון, 29% בכלכלה (למרות שהוא כביכול נחשב “ימני” כלכלית, מנוגד לקו של ש”ס), 37% בנושאי המו”מ.
שני נתונים נוספים שהפתיעו אותי – 1. חוסר האמון מצד מצביעי מפלגות אחרות בציפי לבני. נדמה לי שאם היה דיבור על כך שלבני היא “מיסיז קלין”, זה נשחק לגמרי. למעט מצביעי התנועה, אחוזים זניחים מאוד מהבוחרים מאמינים ללבני. 2. 20% ממצביעי מפלגת העבודה (!) סומכים על נתניהו יותר מאשר על יחימוביץ’ בתחום הכלכלי. אז.. למה אתם מצביעים לעבודה בדיוק?
חבל רק שבסקר המנדטים לא פרשו גם כן לאחוזים. היה בכ”ז מעניין לראות כמה אחוזים היו לכל אחד ולא רק מנדטים.
אני כמעט ומתפתה לבקש ממך, טל, לאור ההצלחה (הכבירה?) בכל הקשור להצגת המפלגות בל”ד, רע”מ-תע”ל וחד”ש בנפרד ולא כקבוצה אחת, אולי כדי לפצוח בקמפיין לשקיפות יתר בפרסומי הסקרים (כנדרש בחוק, את יודעת – כן?)…
מי יודע, עיתון הארץ היה ראשון – ואולי מכאן נביא לשינוי קצת נרחב יותר.
נדב פרי דיווח אמש בערוץ 10 כי כל הסקרים מבוצעים רק בקרב טלפונים קווייים
כמו כן, אולי הגיע הזמן לא לקחת ברצינות את מכון גיאוקרטוגרפיה? לפי נתוני הסקר שהמכון פרסם אתמול, הוא מעניק לעבודה פחות 4-5 מנדטים מממוצע מכוני הסקרים האחרים, לתנועה גם כן פחות 4-5, למרצ יותר 2, לעוצמה לישראל יותר 2-3, וליהדות התורה יותר 1-2. זה פשטוט נראה לא רציני מדי, מדובר ביותר מחצי מיליון איש. אפשר אולי לחשוב שדווקא גיאוקרטוגרפיה צודק וכל השאר טועים – עד שנזכרים (כפי שכתב חיים לוינסון בהארץ במדורו “סקרן”) שמכון זה החטיא את תוצאות בחירות 2009 ב-22.5 מנדטים, במקום השני בהחטאות אז.
ומה לגבי העובדה שהם השמיטו לחלוטין את עלה ירוק – הרשימה הליברלית (שכבר עוברת את אחוז החסימה בחלק מהסקרים) לחלוטין מהסקר שלהם?
זה בכלל חוקי?
יפה מאוד. תראו כמה הרבה מידע אפשר להוציא כאשר מפרסמים תוצאות שלמות של סקר. ניתוח רוחב, ואורך כולל התחלה של מידע השוואתי וקצת פחות תיאורי פשוט מה שמספקים לנו “פרשני” הסקרים בעיתון.
אבל, מדוע תוצאות המנדטים מפורסמות בתחזית מנדטים ולא באחוזי מענה?? גם חשוד (תיקונים דמוגרפים שראוי היה להצהיר עליהם במידע שקוף), גם לא כולל מידע מאוד חשוב על המפלגות שלא עברו את אחוז החסימה בסקר (כמו מי הכי גדולה למשל), וגם לא מאפשר לעשות תחזית מנדטים עצמאית על סמך שינויים והתאמות לפי מודלים אחרים. חסר, וחבל.
נעשה קצת סדר בבלגן לגבי סקרים:
סקר אחד אינו שווה כלום. אין לו שום ערך.
אז מה מה הערך של סקרים ? זה מלמד משהו: כשבנקודת זמן מסוימת יש הרבה סקרים וביחד הם נותנים תמונה מסוימת של המציאות
ברצף הזמן, כשעוקבים אותם סקרים אפשר לזהות את התנועות.
כמובן השילוב בין השניים – הרבה סקרים על הרבה זמן – הוא שמלמד הכי הרבה ויש לו ערך מסוים.
כלומר עם כל הסקרים אומרים שהליכוד ביתנו מקבל 35-37 כנראה שהוא יקבל משהו בסביבה הזאת (אם הבחירות היו היום) ולא 45 או 25 – ואם סקר אחד בלבד מוצא דברים כאלה כנראה שהוא טועה.
כמו כן, אם כל הסקרים אומרים שלנו שהליכוד ביתנו בירידה, כנראה שהוא אכן בירידה מסוימת.
חבל שלא כל הסוקרים מפרסמים את נתונים
כי במקרה עניתי על הסקר של מכון “מדגם ייעוץ ומחקר” עבור קול ישראל שפורסם היום
ונשאלו שאלות על דרך שצורכים חדשות בחירות ורמת השתתפות בחירות ושאלות על זיקה בין המתפקדים השונים לאופן האמיתי שהם מצביעים ושאלות נוספו הקשורת בסיקור הבחירות
ויש לציין שרק בארץ צינו שהסוקר עובד עבור הבית היהודי וש”ס והתנועה בשאר הפירסומי אפילו לא טרחו לציין עובדה זו
האם תרצי אוכל לשלוח את כל שאלות שנשאלתי בסקר הנ”ל
חבל שפרסמו רק את חלוקת המנדטים
לקרוא למה שהתפרסם בקובץ “נתונים מלאים” זו בדיחה. מהשוואה למה שמפרסמים בארה”ב מדובר בנתונים חלקיים מאד מאד. כבר כתבו כאן לפניי על העדר גילוי האם מדובר בקווי ונייד או רק קווי, אולם נתונים אלמנטריים כגון אחוז הנשים והגברים אינם בנמצא. כמו כן בארה”ב נהוגה בכל הסקרים השאלה האם ולמי הצבעת בבחירות האחרונות. לדעתי גם בסקרים בארץ (בחלקם) נהוגה השאלה הזאת. זו שאלה חשובה מכיוון שהיא עשויה ללמד כיצד יתחלקו המנדטים בפועל (סבירות גבוהה שמי שלא הצביע בבחירות האחרונות לא יצביע גם בבחירות הקרובות) ואולם יותר חשוב מכך – תוצאות השאלה יכולות לתת אינדיקציה האם הסקר הוא מוטה מבחינת כיוון פוליטי – כלומר האם הסוקר “נפל” על קבוצת משיבים שמראש נוטה לצד פוליטי מסויים (אם על פי התוצאות בבחירות האחרונות הצביעו לגוש שמאל מרכז 60 אחוזים מהמשיבים אזי הסקר כמובן מוטה לשמאל וכיו”ב). כמובן שאין בכלל חלוקות דמוגרפיות אחרות כגון ערבים – יהודים, ילידי הארץ – עולים וכיו”ב. שלא לדבר על חלוקה סוציו אקונומית, חלוקה אזורית (כאן הסוקר לא צריך אפילו לשאול שאלה – בשקידה מסויימת ניתן לבצע חלוקה זו ללא בעיה) וחלוקה גילאית.
דבר נוסף שלא התייחסו אליו פה הוא העובדה המרעישה (לטעמי) ולפיה שאלת המפלגות הייתה שאלה סגורה ולא פתוחה. מעבר ליתרון שהדבר נותן למפלגות שמשום מה הוכללו לעומת מפלגות שלא הוכנסו לרשימה והם ברוביקת ה”אחר” (מי קבע מי ייכנס ומי לא) – סדר הקראת המפלגות יכול לשנות תוצאות. בארה”ב שבה ברוב ההצבעות ישנם לא יותר משניים שלושה מועמדים דואגים הסוקרים לציין בשאלות סגורות האם השמות הוקראו בסדר אחיד ומסויים או ברוטציה (מה שבדרך כלל נהוג). מעיון בשאלת הסקר עולה שקדימה, העבודה ו”התנועה” הוקראו ראשונות כשלדוגמא “הישראלים” שבחלק מהסקרים מקבלת יותר מקדימה הוקראה במקום העשרים. אתמהה.
בברכה.