המכסה שלא תהיה לרועץ לנציגות הערבית

“ודאי לא נעלם ממך כי פגיעתו של אחוז החסימה בציבור הבוחרים הערבי והסכנות שהוא עלול להוליד” כתב ראש הממשלה משה שרת לנשיא המדינה יצחק בן צבי בספטמבר 1954 “אם ע”י גיבושו של ציבור זה במסגרות לא רצויות או ע”י קיפוחו הקשה- היו אחת הסיבות העיקריות להרהורי התשובה שתקפו את מפלגת פועלי א”י נגד ביצועו של סעיף זה בהסכם הקואליציוני ואשר הביאו את הממשלה כמעט עד משבר. בשיחות שהתנהלו בין נציגי מפא”י והציונים הכלליים נפתח פתח תקוה לפתרון הבעיה ע”י הפחתת אחוז החסימה עד למיכסה שלא תהיה לרועץ לנציגות הערבית מהבחינות שציינת במכתבך…”

דובי שוורץ מהאתר Oneplace (ערבים בישראל) שלח לי הבוקר את המכתב ההיסטורי הנ”ל והפנה את תשומת לבי לאותו אירוע, ב 1954, שהיווה מקור למשבר קואליציוני בממשלת ישראל השניה. “אפלייה תחיקתית בין הרוב והמיעוט במדינה, (מצב) שאינו כה פשוט וקל” כתב שרת אז.

 כמעט 60 שנה במנהרת הזמן והנושא ממשיך להטריד. אך בשנת 2013 נראה שבמפלגת השלטון ובמפלגות המנהלות את המו”מ הקואליציוני פחות מוטרדים ממצבו של המיעוט הערבי בישראל. שם הקוד שלהם לצרכים החוקתיים של מדינת ישראל הוא שיפור המשילות. התחשבות בעמדתם של אזרחי ישראל הערבים פחות מטרידה אותם. העיקר הוא לשפר את המשילות. יאיר לפיד חזר ואמר במהלך הקמפיין, שיש להעלות את אחוז החסימה, כדי שלא יהיו כל כך הרבה מפלגות ונתן את המפלגות הערביות כדוגמה. לשיטתו, העלאת אחוז החסימה ואיחוד המפלגות הללו ישפר את הייצוג של ערביי ישראל בכנסת. זאת על אף, שאינם יושבים בממשלה ומודרים באופן מתמשך ממוקדי קבלת ההחלטות ומוסדות שלטון אחרים.

ח”כ מוחמד ברכה (חד”ש) שוחח הבוקר עם רזי ברקאי בתוכנית ‘מה בוער’ בגלי צה”ל ואמר לו שהוא מתנגד ליוזמה. “העלאת אחוז החסימה ל 4%, היא מהלך אנטי דמוקרטי” אמר ברכה. “מדינת ישראל היא מדינה של מיעוטים. השיטה הנוכחית מאפשרת ייצוג רב גוניות. הכיוון המוצע ישרת את העשירים ובעלי ההון בדומה לארה”ב ויפגע בחלשים. יש הבדלים עמוקים בין שלושת המפלגות שלנו. אנחנו היינו בעד המחאה החברתית, יש לנו תפיסה שונה של ענייני אישות ודת ואנחנו (חד”ש) תמיד מגיעים למיקרופון כשיש פיגועים” אמר ברכה.

מנגד, קראתי הבוקר את ג’קי חורי בעיתון הארץ, שדיווח על סקרי דעת קהל מהם עולה שיש תמיכה משמעותית של הציבור הערבי באיחוד המפלגות הערביות: “ההחלטה להתאחד תתקבל בברכה גדולה. כל הסקרים שנערכו לפני הבחירות האחרונות הצביעו באופן מובהק על רצון ואף תביעה מהמפלגות לרוץ ברשימה אחת ומאוחדת, והיו אף מי שהתנו את הצבעתם באיחוד הזה. דרישה זו, שיצאה גם מקרב אינטלקטואלים ואנשי ציבור, קיבלה רוח גבית מהרחוב בשל החשש מהתעצמות כוח הימין וגם בשל רוחות השינוי שנשבו בעולם הערבי”. אכן, ארגון יוזמות קרן אברהם ביצע סקר לפני הבחירות בקרב 500 איש ומצא שלפחות חצי מהם השיבו שאיחוד המפלגות יעלה את הסיכוי שילכו להצביע. אך ראוי לציין, הסקר לא בירר את עמדתם בנוגע להעלאת אחוז החסימה.

השאלה היא מה ההגיון בהעלאת אחוז החסימה? והאם מהלך רפורמה שכזה, מנותק מרפורמות ממשל נוספות יוביל לשיפור המשילות או שמא, יוותר לבדו ויוביל לבידוד נוסף של הערבים. אחד העקרונות שמוצעים שוב ושוב (פרופ’ אמנון רובינשטיין, תנועת ‘יש סיכוי’ ועוד) הוא שינוי שיטת הבחירות מכלליות לאיזוריות, כך שכ 25% מן המושבים בכנסת יבחרו באמצעות הצבעה איזורית. ההצבעה האיזורית אמורה לתת מענה לתת ייצוג מגזרי, כך מקווים. שינוי שכזה יחייב שרטוט מדקודק של איזורי הבחירה וויכוחים פוליטיים על גבי מפות. רובינשטיין מביא שורה של שינויים נוספים הנחוצים כדי לשפר את המשילות שכן העלאת אחוז החסימה ומעבר לייצוג איזורי אינם מספיקים לבד.

*לקריאה מורחבת בעניין, שני ספרים עם גישות נוגדות: פרופ’ אריאל רובינשטיין, באין ממשלה וד”ר עינת וילף, זו לא השיטה, טמבל.