הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
מספר רב של שרי ממשלה, כולל ראש הממשלה נתניהו אמורים לצאת לברלין השבוע, לציון 50 שנה למערכת היחסים בין המדינות ולקיום ישיבות בילטרליות בין המדינות. אל הישיבה החגיגית צירף נתניהו את סילבן שלום, אריה דרעי, יעקב ליצמן, יואב גלנט, מירי רגב, אופיר אקוניס וזאב אלקין.
נציגים אחד-אחת לכל המפלגות – חוץ מאיזה מפלגה? הבית היהודי. שקד, בנט או אוריאל אינם ברשימת הנוסעים. ההודעה על הנסיעה הממשלתית הנ״ל יצאה לפני ששקד פתחה פה על אוזלת היד של הבוס באולפן שישי. לא שהיה צריך תירוצים שלא להזמין אותה.
יחד עם זאת, עם ההיתדרדרות של המצב הבטחוני, יש להניח שכל הנסיעה הזו עומדת בסימן שאלה. למרות שממלא מקום ראש הממשלה, ישראל כץ, ממילא לא תכנן לנסוע. (אם היה נוסע, הייתי ממליצה לו לקחת סיבוב על התחבורה הציבורית בברלין)
יום א׳, 4 באוקטובר
ערב חג סוכות (חג שני)
נתניהו ינחת בארץ ויסע לקריה בתל אביב, שם יכנס דיון בטחוני בהשתתפות יעלון, ארדן, אייזנקוט, יורם כהן (ראש השב״כ) ובנצי סאו מ״מ מפכל המשטרה.
במקביל בירושלים
משמרת מחאה של צעירי מפלגת העבודה מול בית ראש הממשלה בגלל התדרדרות המצב הבטחוני. פרטים כאן.
כמו גם יוסי דגן, ראש מועצת שומרון (יכול לשבת יחד עם צעירי העבודה) אשר פתח ביום ו׳ – ומתכנן להמשיך – במשמרת מחאה מול בית ראש הממשלה, מיד אחרי הרצח של הורי משפחת הנקין.
עוד בראשון בבוקר, ראיון נדיר ומעניין עם אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו אצל מנחם הורביץ (שהוא גם חבר אישי) ברדיו גלי ישראל. מדברת על עצמה ועל היחס של התקשורת אליה. מעניין אם עקב המצב הבטחוני, גלי ישראל ישדרו כרגיל, אחרי שהעלו פרסומות רבות (בתחנות רדיו אחרות) במשך הימים האחרונים. לטעמי, העיסוק של בני נתניהו בעצמם ובמיוחד היבבות שלהם על התקשורת, הוא סממן מובהק של התקופה ושל סדרי העדיפויות בהנהגה.
יום ב׳, 5 באוקטובר
מוצאי חג סוכות – כינוס של הקבינט המדיני-בטחוני.
יום ג׳, 6 באוקטובר
הפגנת מחאה לסגירת מועדון אלנבי 40. פרטים מלאים כאן. אם לשפוט לפי כמות הנשים שיצאה לירקון 98 אחרי הפגנת ׳הזנות הורגת׳ באוגוסט, הרי שיתכן שגם הפעם נשים יציפו את הרחוב. (לא אותם המקרים, אבל פעילות מחאה בנושאי מגדר נראית בולטת מאי פעם)
יום ד׳, 7 באוקטובר
ילדים חוזרים לבתי הספר אחרי החופש הגדול-הקטן.
יום עיון בפורום קהלת, רחוב עם ועולמו 8, ירושלים בנושא היועץ המשפטי לממשלה וסמכויותיו. בין הנואמים: שרת המשפטים שקד, פרקליט המדינה שי ניצן, כל שרי המשפטים לשעבר: פרידמן, לבני, נסים, ביילין, רמון, בכירי משרד המשפטים בהווה ובעבר (זילבר, רוטקופף, האוזר ועוד).
המראת נתניהו ושרי הממשלה לביקור רשמי בגרמניה, ברלין (ראו לעיל).
יום ה׳, 8 באוקטובר
שיבת ציון: חזרת הממשלה מגרמניה.
בתל-אביב, אולם זאבי, בית התפוצות: המרכז להעצמת האזרח בכנס בנושא חוק יסוד שירות המדינה. ישתתפו משה דיין, נציב שירות המדינה, אמי פלמור מנכ״לית משרד המשפטים, ח״כ רועי פולקמן, יצחק גל-נור לשעבר נציב שירות המדינה, רענן דינור, לשעבר מנכ״ל משרד ראש הממשלה ועוד.
יום ב׳, 12 באוקטובר
הכנסת חוזרת לכנס החורף בתום פגרת הקיץ.
האם השרה איילת שקד תממש את החוק הנורווגי ותגיש את התפטורתה כדי להכניס את ח״כ שולי מועלם, מספר 9 בבית היהודי?
יום ג׳, 13 באוקטובר
העימות הדמוקרטי הראשון, יערך בלאס וגאס, נבדה, על ידי רשת סי.אן.אן. מנחה: אנדרסון קופר. נכון לעכשיו משתתפים: הילרי קלינטון, ברני סנדרס, מרטין או׳מאלי (מושל מרילנד לשעבר).
יום ד׳, 14 באוקטובר
חלוקת פרסי אומץ ואותות אומץ. מקבלי הפרסים הנם הרמטכל לשעבר בני גנץ, השופט העליון אליהו מצא, העיתונאי החוקר מוטי גילת ושותפיו לכתיבה מיכל שבת ועוזי דיין (ואני סוגרת שם את הרשימה עם עיטור כבוד)
15 באוקטובר
בחירות למזכ״לות מרצ. מועמדים: ח״כ לשעבר מוסי רז, יו״ר צעירי מרצ, תומר רזניק. מאבק בין-דורי כאשר מרצ כולה (להערכתי) ניצבת בפני אתגרים של חילופי דורות.
20 באוקטובר
תחילת תחולתו של הסכם המעצמות עם איראן. 90 יום לאחר החתימה על ההסכם (המכונה בחלק מכלי התקשורת JCPOA) הוא ייכנס לתוקף.
28 באוקטובר
העימות הרפובליקני השלישי, בבולדר קולרדו.
8-10 בנובמבר
העצרת הגדולה של הקהיליות היהודיות של צפון אמריקה. השנה היא מתקיימת בוושינגטון די.סי. וראש הממשלה נתניהו צפוי להיות הנואם המרכזי בעצרת (ראשי ממשלת ישראל מרבים להגיע לכינוס החשוב הזה). מיד בסמוך לעצרת, לפניה או אחריה, יפגש נתניהו עם אובמה בבית הלבן, כ 13 חודשים אחרי הפעם הקודמת שהשניים נפגשו.
12 בנובמבר
ועידת הארץ לשלום, המקום היחיד בישראל בו עדיין המילה ״שלום״ עדיין בשימוש. בפעם הקודמת הועידה הזו התקיימה בתל-אביב באמצע המלחמה, ותחת התקפת טילים. ישתתפו: הנשיא ריבלין, שרי ממשלה (עדיין אין פירוט מי מהם).
19 בנובמבר
יום אחרון להעברת התקציב לשנים 2015 + 2016 – קריאות שניה ושלישית.
20 בנובמבר
שחרור ג׳ונתן פולארד מן הכלא בבאטנר, צפון קרולינה.
“התדרדרות המצב הביטחוני” זה אכן שם יפה לגל טרור פלסטיני שהצליח עד כה לרצוח ארבעה אזרחים. זה אמנם לא ניסוח יפה כמו של ה-BBC, אבל זה בהחלט אובייקטיבי ומאוזן, גם אם לא הכי מדויק.
ובנושא אחר לגמרי – אין ספק שהמלצה על תחבורה ציבורית בגרמניה, זה בדיוק מה שצריך להציע לשר התחבורה של מדינת היהודים, בעיקר הרכבות…
קשה מאד להאמין שראש הממשלה יוותר על קבלת פנים בנתב״ג כאשר הוא יורד עם ג’ונתן פולארד כתף אל כתף. משהו בלוח הזמנים עתיד כנראה להשתנות כדי שהדבר אומנם יתממש.
פולארד אמנם משתחרר בארה״ב, אבל נאסרה יציאתו מארה״ב למשך 5 שנים. כך שהוא לא מתוכנן להגיע לנתבג בזמן הקרוב.
“נתניהו ינחת בארץ ויסע לקריה בתל אביב, שם יכנס דיון בטחוני”
נושא לדיון:
בתחילת פברואר נהרגו בתאונת אוטובוס 8 נשים בדואיות מהעיירה חורה. הנשים חזרו מטיול בהר הבית שבו קיימו מסורת בדווית עתיקה המחייבת את האשה הראשונה (המבוגרת מבין הארבע) להצטרף למוראביטאת ולגדף מדי יום שלישי יהודים תמורת תשלום. כיצד זה טרם שמענו מנשיאנו (עמי בחר בטרור) הצעה להכיר בהן כנפגעות פעולות איבה?
מנחם, כמה חנופה ? הלא תבוש? והגברת, מתבשמת בחנופתך,
כל כך הרבה פעמים נאמרת המילה אמת מה צורך מצאה הגברת להשתמש במילה אמת ללא סוף?
אולי שווה גם לציין כמה היה הקהל שוחר שלום בכנס הארץ בשנה שעברה, עת לא נתן לדובר מהמחנה הלא נכון לדבר ואיזה עשב שוטה אפילו היכה אותו.
וד”ש מהאחיינית של משה תמם כמובן
אחת מהירושות של המשטר הסובייטי שאומצמ בהתלהבות ועדיין חייה ובועטת בישראל היא התופעה שהעתיד תמיד ידוע (כמו בפוסט לו”ז זה ודומיו) אבל העבר מועד לשינויים לא צפויים. לבבונים חובבי אנתרופולוגיה של השמאל סיפק חודש ספטמבר שני ארועים קנוניים המאפשרים להביט ללא מסננים על צמיחת האליטה התרבותית של ישראל. מדובר בסיום תפקידו של אלון גרבוז כמנהל הסינמטק התל אביבי ובפטירת מוטי קירשנבאום שהוכרזה כאבל לאומי. שני האישים המדוברים היו עסקני תרבות שזכו לאכול מבשר הלוויתן של התקציב התרבותי והפכו עקב כך לצדיקים, יסוד עולם.
אלון גרבוז ראה בעיתון מודעה על הקמת סינמטק והחליט מיד שהוא חייב להיות שם, אפילו בתפקיד סדרן או מוכר כרטיסים. לשם כך פנה אלון שלנו לאחיו הגדול כדי שיסייע בידו. הקוראים המלומדים של טל יסברו בוודאי שמדובר בתיאולוג וחוקר הקמיעות המפורסם אבל מסתבר שהיה אח נוסף, אהרון הראל, שבמקרה כיהן בתפקיד יו”ר מחלקת הארגון ומועצות הפועלים בהסתדרות. גרבוז הצעיר שלח לוועדת האיתור את הרזומה שלו שהכיל רק שורה אחת של טירונות כ.ל. במחנה שמונים. הרזומה המפואר הביא למינויו לסגן המנהל. כעבור זמן קצר הוזז המנהל ממקומו כדי לפנות מקום לצעיר המבריק ועתיר בנסיון הקולנועי והניהולי. את תפקיד הסדרן נתנו למישהו ממשפחת סיבוני שלא גדל על צ’כוב.
מוטי קירשנבאום רכש את כישורי התרבות שלו במסדרונות הטלוויזיה הישראלית שהנחילה לעולם את החידוש הטכנולוגי/תרבותי הכביר הידוע בשם מחיקון ומהווה תמצית מזוקקת של התרבות הישראלית במדינת 67 נטולת הכיבוש (ממשל צבאי לא נחשב). ב93 מונה על ידי שרת התרבות הנערצת שולמית אלוני למנכ”ל רשות השידור והוביל אותה תוך גילוי מנהיגות וניהול מזהירים מרייטינג של 100% לרייטינג של 3%. בנוסף לטיפוח התרבות בישראל עסק גם בהפקת סרטי תדמית לסטף ורטהיימר ולאריות באפריקה, מוצרים שביססו את מקומו כגיבור תרבות. שורת המחץ נאמרה על ידי שרת התרבות מירי רגב (סיבוני) “גיבור תרבות הלך לעולמו היום, תרבות שכולה קירשנבאום”.
שכחת עוד מסורת רוסית מבית מדרשם של סטלין ובריה שאומצה בהתלהבות בישראל – הוקעת כל מי שלא מסכים איתך פוליטית כאויב האומה ובוגד.
היא אמנם עדיין בחיתוליה, אבל יש סיבות טובות להאמין שנכון לה עתיד מזהיר.
מאיר עוזיאל כתב בשעתועל טענתו של שמעון פרס שאומרים עליו שאמא שלו ערביה, שהוא-עצמו הלך ובדק, ולא הצליח למצוא מקום אחד שבו אנשי ימין טענו שאמא של פרס היא ערביה – אבל מצא אינספור מקומות שבהם פרס ואנשיו טענו שאנשי ימין אמרו עליו שאמא שלו ערביה.
נכון, יש מספר מקרים של גורמים בימין הקיצוני שמדברים על בוגדים וכיו”ב – אבל יש לאין שיעור יותר מקרים שבהם בשמאל מספרים לנו שהימין אומר עליהם שהם בוגדים…
הפטנט הזה של לייחס לצד השני משהו, ואז להזדעק נגדו, הוא בהחלט פטנט חמוד, ויפה לראות שמסורת עתיקת יומין נשמרת באופן מלא (החל מ”וולדימיר היטלר” ועד ימינו אנו).
אגב, ראוי גם לפרגן לקטע הנפלא על סיפורי “סתימת הפיות” שהתקשורת החופשית בארץ סובלת ממנה, ובסגרתה הימין מהלך אימים על מעוזי הדמוקרטיה של נוני, שוקן ושות’ – אך אלה ממשיכים להגיד את האמת, ולעזאזל רדיפות הימין המתלהם!
בוודאי שהימין סותם פיותת. הנה ב1990 נחקק ביוזמת הימין חוק הרשות השנייה המסדיר את פעילותן של תחנות שידור פרטיות, טלוויזיה ורדיו. הסעיף הבולט בחוק נוסח כהאי לישנא:
“מורשה לשידורים לא ייתן בשידוריו, בין במישרין ובין בעקיפין, בין בכתב ובין בדרך הבעה אחרת, כל ביטוי לדעותיו האישיות”
מאז ועד היום עסקו הערוצים 2 ו10 בהפצת תעמולה ימנית כשהם מצנזרים כל דעה אחרת. ראו הימנונים כי טוב וניסו לכלול סעיף השתקה דומה בחוק החדש לרשות הראשונה אבל נכנעו ללוחמי החופש הנועזים שהגנו בגופם על זכותם של עיתונאי הערוץ הראשון לבטא את דעתם הנכונה,
(מוחה דמעה) העיתונאים שלנו הם ממש כמו המפגינים בכיכר טיאננמן, שחסמו טנקים בגופם. במה זכינו שיש לנו כאלה מגיני זכויות?!
משווה ומעלה:
יש אפילו גולאג מוכן בנגב לבוגדים ואויבי האומה שפונה לצורך זה בסיוע הבג”ץ הפאשיסטי.
אני מבקש לא לערבב מטאפורות. בנגב זה לא גולאג, אלא מחנה ריכוז – אושוויץ B&B אשר בקציעות
הפסדת בויכוח, הזכרת ראשון את השואה !
צודק במאה אחוז! הרי ידוע שאני (או הימין בכלל) הוא זה שהמציא את ההשוואה בין מתקן חולות למחנות הריכוז…:)
ראשית, תודה על סיפורו של גרבוז. לא הכרתי אותו קודם, ותמיד נחמד לגלות עוד אדם שגילה יכולות יוצאות דופן שהביאו אותו לתפקיד בו חשק.
סיפור קירשנבאום הוא אכן סיפורם של כמה עשרות אנשים שמחליטים מה ראוי לסיקור ומה לא. פטירתו של קירשנבאום בן ה76 היא בהחלט אירוע מצער למשפחתו ויקיריו, אבל יש שירימו גבה על שינויי לוח משדרים במשך שלושה ימים ברציפות. כאשר נרצחו נעמה ואיתם הנקין, לקח לערוצים המסחריים פחות משעה לחזור לשידורים רגילים, למרות שלאירוע (מעבר לכך שהוא נוראי בהרבה) ישנן משמעויות דרמטיות בהרבה במישור הלאומי. למה?
בכלל, כל העניין של הסיקור התקשורתי בארץ, הוא תופעה אנתרופולוגית מרתקת: שני פיגועים רצחניים שבוצעו בידי יהודיים, מוצגים כגורם להתפרצות טרור ערבי, שקיים כבר קרוב למאה שנה (אחד האתרים אפילו שאל האם הגורם לגל הנוכחי זה הרצח בדומא, או שמא הרצח של מוחמד אבו חדיר – מבלי להרהר באפשרות שאולי בכ”ז גם הצד השני עשה משהו לפני, תוך כדי, וגם אחרי…). הטרור המתמשך בתוך ירושלים, לא זכה לסיקור כלשהו, כל זמן שלא ניתן היה להשתמש בו כדי לתקוף את ביבי (שראוי לכל מילת ביקורת על תפקודו, כמו גם שאר שרי ממשלתו) או לא ניתן היה להציגו כתגובה טבעית של אוכלוסיה אומללה ונרדפת (שהימנים הפאשיסטים לוקחים להם את אל אקצא…).
אלון גרבוז, שכאמור, הוא כמעט אנונימי לגמרי עבורי (גם אני, כמו רגב, לא טרחתי לקרוא צ’כוב, מעבר לסיפורים הקצרים הנוראיים שהכריחו אותי לקרוא בתיכון, כמו “כינורו של רוטשילד”, ו”לישון”), ומוטי קירשנבאום, הם רק חלק מהחבורה שאנו נדרשים בימים אלה להרכין ראשנו על לכתה. גם מישאל חשין נפטר לאחרונה, וכולנו למדנו איזה ענק ענקים אנחנו איבדנו.
עם זאת, אני חייב לציין שהפעם זה לא הולך להם כמו פעם – בגלל הרשתות החברתיות, שמאפשרות גם למי שאינם חלק מאותה מיני-ברנז’ה, להביע דעתם, ולייצר מעין אלטרנטיבה שנוטה פחות לקבל את התכתיבים התקשורתיים של מי טוב, מי רע, מתי להיות שמחים ומתי להיות עצובים.
למשל, התקשורת ניסתה ללכת על רעיון מבריק של מציאת מוסריות בהתנהגות של שני מחבלים שרצחו שני הורים, בטענה ש”חסו על הילדים”. אף לא אחד מהעיתונאים שטען זאת, ידע דבר כזה בעת שהעלה טענתו (גם אם שמע השערה בנדון ממקור כזה או אחר), וכולם ידעו שישנה אפשרות סבירה לא פחות שהמחבלים מיהרו, או שפשוט לא הצליחו לראות את הילדים, שלא בלטו מעל לגובה המושבים הקדמיים. הלארג’יות ההזוייה הזו (שנראתה אבסורדית להחריד אחרי שבפיגוע השני, החמודון ירה על תינוק ופצע אותו) היא עוד אחד מאותם מקרים שבהם מנסים אנשי תקשורת לקחת על עצמם את ההסברה של הצד השני, כאשר זה בעצמו מסרב להסביר (אבו מאזן, הפרטנר היקר, לא רק שאינו מגנה את שני פיגועי הטרור, אלא מבקש הגנה מפני “מעשי הצבא והמתנחלים”).
ואם כבר פיגועים ותגובות משעשעות/תמוהות של אחינו בני עדות השמאל/תקשורת, הרי שהסיקור של הסכינאית מחברון, הוא מרתק במיוחד: אחרי שניסו לטעון בתחילה שלא היה לה סכין, וסתם נורתה ע”י חיילים במחסום, כעת מסבירים שאמנם היה לה סכין, אבל לא היה צריך בה, אחרי שנפגעה ברגל, כי מומחי הזיהוי הפלילי של “בצלם” טוענים” שכבר לא היוותה סכנה (לא נאמר בדיווח האם אותו תחקירן של “בצלם” הוא מאלה שחושבים שהייתה שואה, או מאלה שטוענים שלא הייתה…).
שלשום בלילה תקף מחבל פלסטיני נער יהודי, ופצע אותו בינוני. כשניסה להימלט מאזרחים שניסו לתפוס אותו , חוסל ע”י לוחמי מג”ב, שבכיוונם רץ. כעת אנו שומעים שבעצם הוא לא תקף אף אחד, אלא סתם הסתובב להנאתו באזור.
מי שרוצה להבין מאיפה ה-BBC (“פלסטיני נורה למוות, אחרי ששני ישראלים נהרגו בירושלים”) ו-CNN (“ארבעה הרוגים בתקיפת מסגד במערב ירושלים” – הפיגוע בהר נוף) מקבלים את הרעיונות שלהם לסיקור יצירתי…:)
השלמה הכרחית – הסתבר שהמחבלים בפיגוע הנקין לא הלכו גם על הילדים בשל תקלת דו״צ (אחד המחבלים ירה על חברו).
הימור שלי- הסיקור הנרחב שקיבלה פטירתו של קירשנבאום קשור לעובדה שהוא קיבל בזמנו לעבודה את המסקרים.
טל, קצת באיחור אבל עדיין חשוב.
הפגישה של בנימין נתניהו ופוטין צולמה ושודרה בטלוויזיה. בסרט נראה פוטין מניע מאד את רגלו השמאלית וכל ישיבתו היתה מיוחדת עד מוזרה.
אף מומחה לשפת גוף לא טרח להביע דיעה על המשמעות של שפת הגוף של מנהיג רוסיה. לדעתי, זה נושא מעניין מאד לבלוג פוליטי.