הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
יום א׳ 21 ביוני
ביקור שר החוץ הצרפתי לורן פביוס בישראל – פגישות עם נשיא המדינה ריבלין ועם ראש הממשלה ושר החוץ בנימין נתניהו. האם זו פגישת הכנה לקראת הנחת ההצעה הצרפתית לפתרון שתי המדינות במועצת הביטחון של האו״ם? הקולות שיצאו מוושינגטון בעת האחרונה מרמזים על כך שארה״ב תתנגד בכל מקרה להצעה במועצת הבטחון ותשתמש בזכות הוטו. יש להניח שגם עניין אורנג׳-פרטנר יעלה על הפרק בפגישות (פביוס כבר אמר לפני כשבועיים שהוא מתנגד לאמירותיו של מנכל אורנג׳)
שיבושים במערכת החינוך, ׳מחאת הסרדינים׳ לקראת ציפופן של כיתות הלימוד ברחבי ישראל. וזה אחרי שדווקא חברי הכנסת מן הליכוד (מפלגת השלטון) התארגנו מיד עם השבעתם והציעו ביחד הצעת חוק אשר על פיה מספר התלמידים בכיתה לא יעלה על 32. ומה עומד לקרות בפועל בשנה הבאה? 40 בכיתה.
10:00: ישיבת הממשלה בירושלים. על הפרק: אישור זאב שניר ליו״ר הועדה לאנרגיה אטומית, אישור מחדש של המדיניות הכלכלית (מן השנים 2011-2012) בנוגע לתעשיות עתירות ידע, מינוי אורנה הוזמן-בכור למנכלית משרד הפנים של סילבן שלום, מינוי אבי כהן למנכ״ל משרד השוויון החברתי של גילה גמליאל (שעדיין קרוי המשרד לאזרחים ותיקים), אימוץ הערכת מצב אסטרטגית כלכלית-חברתית (לקריאה מורחבת על הערכת המצב, כאן).
ועדת שרים לחקיקה. פירוט הצעות החוק, כאן. ח״כ עיסוואי פריג׳ מעלה את החוק לחינוך נגד גזענות (הוא הציע בעבר להגדיר את שנת הלימודים הקודמת למאבק בגזענות, אבל נדחה על סף על ידי שר החינוך דאז, שי פירון). ח״כ יאיר לפיד מעלה את חוק המאבק בשחיתות המכונה באתרים החרדיים, החוק נגד דרעי. השרה איילת שקד מעלה את חוק הסיוע המשפטי לנפגעי/ות תקיפה מינית. על פי ההצעה, נפגעות תקיפה מינית יוכלו לקבל סיוע משפטי מעורכי דין של משרד המשפטים, כדי להקל על נפגעי עבירות מין להתמודד עם פתיחת הליכים.
17:30 האזכרה השנתית לנופלו של יוני נתניהו, אחיו של ראש הממשלה (הר הרצל)
יום המודעות והזיכרון לחטיפת ילדי תימן. מארגנים: ארגון שחרית. פרטים מלאים כאן.
יום ב׳ 22 ביוני
החל מ 16:00 אי אמון בכנסת (מחנ״צ, יש עתיד, המשותפת) בנושאים: תקציב המדינה, מלחמת התרבות, העדר החוסן הלאומי.
בתל-אביב: ועידת הרווחה הראשונה של תל-אביב. ישתתפו: ראש העיר רון חולדאי, שר הרווחה חיים כץ, חברי כנסת אורלי לוי אבקסיס, אילן גילאון, עאידה תומא-סאלימן, אלי אללוף ועוד. פרטים מלאים כאן.
יום ג׳ 23 ביוני
אירועי יום הסביבה במשכן הכנסת, כולל דיונים בועדות השונות. בועדת הכלכלה דיון בתנאי הזכיון של חברת קו צינור הנפט אילת אשקלון, בועדת העבודה והרווחה דיון על מכרה הפוספטים בערד, בועדת השוויון המגדרי: השפעת הזיהום במפרץ חיפה על בריאות נשים ועוד. פירוט מלא של הדיונים וכינוס השדולה בראשות דב חנין, כאן.
14:00 כנס חירום בנושא מאבק הגז, בהובלת ח״כ שלי יחימוביץ. פרטים מלאים כאן.
בתל-אביב במכון INSS, כנס בקרת נשק במציאות גלובלית משתנה. בהשתתפות השגריר האמריקאי דן שפירו, יעקב עמידרור, ראש המל״ל עד 2013 ( שידבר על המו״מ עם איראן) ובעל הטור מן הניו יורק טיימס, דיוויד סנגר. פרטים מלאים כאן.
יום ד׳ 24 ביוני
יו״ר הבונדנסטאג, נורברט לאמרט ישא דברים במליאת הכנסת במלאות 50 שנה לכינון היחסים בין ישראל לגרמניה. נאומים במליאה כולל קונצרט חגיגי של הפילהרמונית באולם שאגאל (19:00)
15:30, במכון ון-ליר בירושלים, כנס בנושא התקציב, היבטים חברתיים וחלופות. ישתתפו: ח״כ רועי פולקמן (כולנו) ועאידה תומא-סאלימן (המשותפת). פרטים מלאים כאן.
19:00 השקת הספר ׳כל הדרך׳ של הנשיא לשעבר יצחק נבון. ישתתפו וישאו דברים: הנשיא ריבלין, ראש עירית ירושלים ניר ברקת, דוד המלך 16 ירושלים
יום ה׳, 25 ביוני
ישיבה ראשונה של הקבינט הבטחוני-מדיני בממשלה ה 34. האם יערך שם גם הדיון בנושא שוק הגז? העברת הנושא לתוך ישיבות הקבינט החסויות נועדה להוות אמצעי לעקיפת החלטתו של הממונה על ההגבלים העסקים דויד גילה, וגם כדרך נוספת להטלת איפול על תהליך קבלת ההחלטות בנושא. לתשומת לב הקוראים: שר האנרגיה יובל שטייניץ ציין ביום חמישי בראיון ברשת ב׳ (קרן נויבך) כי הוא יביא את ההחלטות הממשלתיות בעניין לידיעת הציבור ויאפשר שיח ציבורי בנושא.
30 ביוני
דד ליין למו״מ עם איראן
יום ד׳, 1 ביולי
היום הראשון לחופש הגדול
אחרי כל הרעש של “ההצעה הצרפתית”, מסתבר שגם הפעם אובמה (חרף רצונו הכן) לא מצליח להביא עצמו לעימות ישיר עם אלה ממפלגתו שיש להם בחירות על הראש בשנה הבאה, ועל כן נמנע שוב מלעשות מה שכל הזמן איימתם עלינו שהנה הוא הולך לעשות. כל הלו”זים הפוליטיים כללו “היכונו היכונו להצעה הצרפתית”, וכעת נראה ששוב ירד המתח בעניין.
מבלי להיות מעורה בשיחות עם פביוס, אני יכול להמר בביטחון שהנושא הראשי שיידון בהן יהיה המירוץ ההזוי של קרי ואובמה להגיע להסכם עם איראן, ולעזאזל הכל (עמידה בו, תנאי ההסכם, הצורה שתהיה להם אחרי הניסוי הגרעיני האיראני הראשון וכד’). צרפת, בניגוד לממשל האמריקני הנוכחי, דווקא לא נלהבת מהרעיון של אובמה לחתום על הסכם לשם חתימה על הסכם.
אפשר לשער שגם הרעיון הצרפתי של לעשות קולות של תמיכה בערבים, יעלה בשיחות, כיוון שזה נושא שעולה בהן באופן קבוע מאז 1968, והתוצאה תהיה אותה תוצאה – הם יתנהגו כמו צבועי-על, וזה לא ישנה כלום בפועל.
הצעות האי אמון של המפלגות האנטי ציוניות (מרצ, הרשימה הערבית והחלק האנטי ציוני במפלגת העבודה+לבני) זו אכן דרמה גדולה, ואין ספק שהן צפויות לנחול נצחון כביר, בעיקר על רקע “מלחמת התרבות”, זו שרק מגדילה את החשק למערכת בחירות נוספת, אחרי שלמדנו שבשמאל עושים טובה ו”מכתתים רגליהם לפריפריה”, כדי להביא תרבות לבהמות שגרות שם…
אני חייב לציין שאני מאוד מאוכזב מאנשי העמותות וחוסר היכולת שלהם לגוון את השמות שהם נותנים למאבקים המונפצים שלהם: פעם זה “מחאה חברתית”, פעם זה “מחאת העגלות”, פעם זה “מחאת הגז”, פעם זה “מחאת הנגב המערבי”, פעם זה “מחאת האמנים” ו”מחאת התחבורה הציבורית”, ועכשיו הגיעה, מסתבר, גם “מחאת הסרדינים”. כ”כ הרבה כסף מושקע בעמותות האלה, ואף לא בדל יצירתיות. פשוט אכזבה.
אגב, כדאי להחליף את הפסיק שמופיע לפני הכתובת באירוע השקת הספר של נבון, בסימן פיסוק אחר (כמו נקודה), אחרת יהיו אנשים שיתפעלו מהעובדה שבנוסף לראש העיר ולנשיא המכהן, גם דוד המלך בכבודו ובעצמו מגיע לעשות כבוד לנשיא החמישי…
אילו היית יודע על הלהט המהפכני של אנשי העמותות במאבקם בממסד האטום למען הנחלת תרבות בפריפריה היית בוודאי משנה את דעתך. קח לדוגמא את עמותת ע”ת (עמותת תיאטרון) שהוקמה על ידי עודד קוטלר בעשור הקודם. העמותה התנדבה להרחיק עד ההנגר הנידח של תיאטרון גשר ביפו שם העלו מחזה של פינטר בבימויו של קוטלר. השחקנית הנודעת וגרושת הבמאי, ליאורה ריבלין, הסכימה לכתת רגליה לעיר הערבית ואף גררה אחריה את בן זוגה ראובן בסר כדי ששניהם ינחילו קצת תרבות לבהמות היפואיות. ביתם המשותפת של קוטלר וריבלין, נינה קוטלר, הצטרפה גם היא למאמץ הציוני בעקבות הוריה. ראה שאול בסר, בנם של ריבלין ובסר, את ההתגייסות המשפחתית והצטרף לצוות כמלחין. האנסמבל הגדול הזה היה זקוק ליד מנהלת ולתפקיד זה התנדבה לירון בסר בוקאי, אישתו של שאול. עמותת תיאטרון מתקדמת זקוקה למעצבת תפאורות ומי מתאימה לכך יותר מאחותה של אורדית, זוגתו של קוטלר. עמותה כזו זקוקה גם לעורך דין צמוד כדי להילחם בקלגסי התרבות הממשלתיים ומי ימסור על כך את נפשו יותר מאשר דרור נחום, בעלה של נינה קוטלר שהגדיל לעשות ושיכנע את ביתו לסייע למיזם התרבותי בתפקיד מנהלת הצגה.
רק מח ימני כשלך יפקפק במניעיה של החבורה האמיצה הזו שחבריה ויתרו על קריירות הוליוודיות מפוארות כדי להביא תרבות לפריפריה בשכר ממשלתי זעום.
אתה ציניקן חסר גבולות!
אודה ולא אבוש שלא הכרתי 90 אחוז מהדברים שציינת פה (בעיקר לא את אופרת הסבון המשפחתית הסבוכה – עד עכשיו הייתי בטוח ש”בסר” זה שם של מגדלי משרדים בצפון רמת גן, בואכה בני ברק…:)), אבל הלכתי לגוגל וגיליתי שעל הנושא נכתבה כתבה במקור עיתונאי אמיתי ואובייקטיבי, בדמותו של “עכבר העיר”, השייך לרשת שוקן, שהיא מוסד עיתונאי מוכר וידוע ללא הטיות כלשהן.
ומה למדתי שם? שם מצויין שעמותת עבודות תיאטרון הוקמה במטרה “להביא לתיאטרון יצירות מופת מודרניות ועיבודים מודרניים ליצירות קלאסיות”. כן, כן, דמעות חנקו את גרוני כאשר קראתי שקוטלר ציין ש”אני למשל ויתרתי על שכרי כבמאי ומנהל אמנותי של הפרויקט, וכך גם לאורה רבלין שמופיעה בהצגה, או דב גליקמן שגם מופיע ללא שכר. נמאס לי לראות על המדף מחזות נפלאים, ממיטב הכתיבה הדרמטורגית בתיאטרון, מיותמים וזועקים לבמה”.
מה אנו למדים מדבריו המרגשים של הזואולוג הנודע? ראשית, אנו למדים שהוא משתמש במלים גדולות כמו “דרמטורגית”, למרות שסביר שמלכחי העשב לא יבינו אותה. שנית, אנו למדים שמדובר במוסד פילנטרופי מאין כמותו, שכל-כולו לתועלת הציבור.
אז נכון, פסקה אחת למעלה מצויין שהכסף למימון, בסך מליון וןחצי שקל לשנה יגיע מ”תמיכות מגופים ציבוריים, קרנות וחלקית על ידי המשתתפים עצמם – שחקנים, יוצרים ובימאים” (למרבה הצער, לא מספרים לנו כמה מהכסף יגיע מהכיס שלנו, וכמה מהכיס של “היוצרים, השחקנים והבימאים”), אבל כשנותנים לך מתנה, מן הראוי לקחת – גם אם שילמת עליה בעצמך, ואתה ממש לא רוצה אותה.
אני מודה שכימני ציניקן וחשדן, אני נוטה שלא להתפעל ממתנות שאני מקבל היוצאות מכיסי, ושלרגע לא ביקשתי אותן (גם אם מדובר ב”מיטב הכתיבה הדרמטורגית בתיאטרון”), אבל כשאני רואה התגייסות משפחתית כזו, אני לא יכול שלא להתרגש. תחי משפחת קוטלר-בסר!
כדי לסייע בידך להבין כיצד לכמת את הכסף שהוציאו האומנים מכיסם אפנה אותך לאתר של עמותת לתת שמככבת מדי שנה בפסטיבל העוני (“מיליון ילדים רעבים”). עד 2013 דגלה העמותה בשקיפות ופירסמה את מאזניה. במאזן מופיע היקף פעילות של למעלה מ67 מיליון שקלים. חשדן מסוגך ימצא שסך התרומות הכספיות היה כ20 מיליון שקלים ועלות המוצרים שנתרמו לנזקקים היתה פחות מ8 מיליון שקלים. אחד כמוך שדילג מן הסתם על לימודי לי”בה יטען שהתקורות של העמותה הן מעל 60%. אילו היית בן תרבות שהולך לתיאטרון היית מבין שלפעילות העמותה יש ערך כספי רב שמוערך על ידה ב47 מיליון נוספים שנתרמו לעניים תחת הסעיף של “שווה כסף”. עתה צא ולמד, על כל 100 אלף שקלים שמשכו הקוטלרים כשכר מהעמותה הם ביצעו עבודה שערכה 300 אלף שקלים, כלומר הם תרמו מכיסם לציבור סכום כפול מזה שקיבלו. מש”ל.
ממש כמו “ועל הים לקו חמישים ומאתיים מכות”. אני לא מטיל ספק בצורך של אמן לקבל שכר נכבד כדי לאפשר לו להגיע לדרגות היצירה הגבוהות שיאפשרו פרשנות טובה ל”מיטב הכתיבה הדרמטורגית”, אבל הרקע חסר התרבות שלי, פשוט מתקשה להפנים את העקרון שקובע שאנחנו חייבים לממן להם את התחביב.
הלב יוצא אל מכתתי הרגליים שבכל פעם אומרים משהו אחר שמסיט את הדיון מהעקרון הבסיסי של “אני אעשה מה שאני רוצה, ואתם תממנו את זה! אגב, אתם פאשיסטים”.
אורי, גם הצביעות-על של ביבי ממשיכה כאשר דקה לאחר סיום הבחירות הוא צועק מעל כל במה אפשרית שהוא בעד שתי מדינות לשני עמים והוא להוט לחזור למו”מ עם הפלסטינים. נראה לי שבהשראת קוטלר הוא לוקח על עצמו את תפקיד שמעון פרס כאיש שלום מסור שמחפש נואשות להקים מדינה פלסטינית לצד ישראל אך אין קול ואין עונה….
אתה תתקשה למצוא אצלי הגנה נלהבת על ביבי. כאמור, אני הצבעתי עבורו לא בגללו, אלא בגלל שחששתי מהרצוג-לבני הרבה יותר. ביבי הוא ראש ממשלה בינוני, אלא שיריביו משמאל הם ננסים במקרה הטוב, ואנשים מסוכנים, במקרה הרע.
חוששתני שגם השרה רגב לא תהיה נערצת עליך בעתיד. לאחר שיסתיים המסע היחצני נגלה שוב את חוכמת שמיר “הים הוא אותו ים ושרי הליכוד הם אותם שרי ליכוד”. בקרוב נזכה למסע סולחות ובעקבותיו נסיון להגדלת התקציב.
הכל תלוי בשאיפותיה. אם אין לה שאיפות להיות נשיאה בקרוב או לפרוש ולעשות לביתה הרי שאין לה שום סיבה להתפייס עם “הסמולנים”…
סביר שאתה צודק. עם זאת, נחמד לראות את החבר’ה נכנסים לפרפור חדרים מהחשש שהחגיגה ע”ח הציבור, עומדת להיגמר…
שרת התרבות כבר הספיקה להתחבק עם השחקן המצפוניסט נורמן עיסא. הפרשנות היפואית למיטב הכתיבה הדרמטורגית תמשיך להאיר את דרכנו.
יאפ, ועכשיו היא עומדת לפגוש (או כבר פגשה) גם את רועה הבהמות קוטלר, בתיווכו של אליל הנוער, הקיסר פומפוזיוס ריבלין הראשון.
וזה ההבדל הגדול ביותר בין הימין לשמאל: השמאל לא חש להתנצל כשהוא מנצח בבחירות (וכשהוא לא מנצח בהן, ועדיין מנסה לכפות את דרכו). התועלת היחידה שיש במירי רגב, היא התדמית הבריונית שלה, שלא מפחדת מכלום. עכשיו גם זה התפוגג לו. כמה חבל.
אורי, כמעט כולם בכל המדינות אוהבים להיות מחובקים ע”י אליטות התרבות במדינתם.
אין ספק, רק שאצלנו אליטת התרבות היא אליטה בעיקר בעיני עצמה. הציבור כאן לא צורך את הסרטים שלהם, לא הולך להצגות שלהם, לא קונה את הציורים שלהם, וממש לא מתעניין בשירים שלהם. האליטה התרבותית כאן קיימת בחסדה של ממשלה חלשה והססנית שממשיכה לממן אותה, ללא בדל של הצדקה.
לו הציבור היה מתלהב מהאליטה התרבותית שלו, כנראה שהם לא היו תלויים כ”כ בכסף ציבורי. לא ראיתי שבהוליווד ובברודווי יש תלות בתקצוב פדראלי או מדינתי. ולא, אני לא מסכים שהסרטים שלנו הם יותר “אמנותיים”, גם אם יש בהם מאבק מיוסר של פלסטינית צעירה כנגד הכיבוש המשחית.
אין כאן אליטה תרבותית. יש כאן פלצניאדה נפוחה מחשיבות עצמית, שבמשך עשורים פונקה ע”י הממסד הציבורי, שמינה את אנשיה לוועדות שמקציבות כספים, והם מינו אלה את אלה, ולבסוף שכחו שהכסף הוא לא של סבא שלהם…