דני עטר, חנין זועבי וג’מאל זחאלקה הסתתרו בקרבת הכנסת

בשוך הקרבות אתמול בלילה על סוגית העברת הסמכויות של שר הכלכלה אריה דרעי לממשלה הרחבה, סוגיה שחייבה הצבעה במליאת הכנסת, הסתבר שחברי האופוזיציה תוך שיתופי פעולה משלהם, כוננו מתווה אנטי-גז. כל השטיקים והטריקים הוכנו מראש וחלקם באו לידי מימוש תוך כדי היום הסוער בכנסת.

קחו לדוגמא את ח״כ דני עטר מהמחנ״צ. על לוח הנוכחות של הכנסת הוא בלט בהעדרו במשך רוב שעות היום. הוא אולי היה בחזרה בדרכו מנתב״ג לכנסת, איני בטוחה בכך. אבל בכנסת הוא לכאורה לא הסתובב בשעה היעודה. בדיעבד נודע לי (והעניין הוצלב עם שני מקורות בכירים בקרב סיעות האופוזיציה) שעטר שרץ מחוץ לבניין הכנסת. הוא היה שם והמתין לפקודה מתי להיכנס ברגע האחרון להצבעה בתוך המליאה.

מנגד, ח״כ חנין זועבי וח״כ גמאל זחאלקה, ״נטשו״ את בניין הכנסת בשעות אחר הצהריים המאוחרות כדי לצאת לקבל את פניו של חברם ח״כ באסל גטאס בנמל אשדוד. בחלק מן הפרסומים הכפישו את יו״ר האופוזיציה יצחק הרצוג כמי שאינו מסוגל לשלוט ולנהל את העניינים (״הוא מסתובב בחוץ ומחפש אותם״ נכתב), אבל בדיעבד זועבי וזחאלקה, לא ממש התרחקו ועשו את עצמם כמי שנמצאים בדרכם לאשדוד. באשדוד המריאן עגנה, גטאס ירד ממנה וצולם עם צוות העוזרים והיועצים שלו. זועבי וזחלאקה לא נראו בין מקבלי פניו.

אז מדוע שלחו באופוזיציה שלושה חברי כנסת להתייבש מחוץ לבניין הכנסת ומחוץ ללוח המעקב הדיגיטלי?

מן הסיבה הפשוטה הבאה: אם חברי הקואליציה, מינוס כל מנוגדי העניינים, מינוס ח״כ מייקל אורן, היו מעלים את ההצבעה על העברת הסמכויות למליאה, תוך שהם סופרים ראשים ומקווים שהשלשה הנ״ל נעדרים מן ההצבעה – ניכונה להם הפתעה. עטר, זועבי וזחאלקה, היו אמורים בתיאוריה למהר חזרה פנימה לתוך המליאה ולהשתתף בהפתעה בפעילות ההצבעה.

אתמול כל היום חיפשו שרים וח״כים מן הליכוד ושאר סיעות הקואליציה מקוזזים פוטנציאלים. אך רק לאדם אחד אושר קיזוז על ידי הנהלת הקואליציה. ח״כ מייקל אורן והספר משוטטים בעולם ובקואליציה ספרו אותו אל מול באסל גטאס (שלא הסכים להתקזז אך נספר כלא-נמצא).  אך כבר משעות הבוקר היה ברור שלשרים ארדן, שלום, כחלון, כץ וגלנט – לא יהיה עם מי להתקזז. בסוף היום, מכשנודע שלא יצביעו בסוגיית העברת הסמכויות של דרעי, מיהרו רבים מן הנבחרים לחמוק החוצה כמה שיותר מהר.

בשעות שקדמו לכך אפשר היה להרגיש את המתח. היו מי שעסקו בהרפייה פסיכולוגית. סגן השר ירון מזוז, לדוגמא, ניגש אל ח״כ ערבים ואמר להם ׳אני אוהב ערבים. יש לי הרבה חברים ערבים. גדלתי בחיפה עם ערבים ואני עובד איתם״. עם אהבה שכזו מי צריך בכלל את רגש השנאה.

ח״כ משה גפני ממקום מושבו במליאה צעק לעבר אחד משרי הממשלה: ״אתם גם רוצים שאני אצביע בניגוד למצפון שלי ? וגם אתקע כאן עד אמצע הלילה?״. יש להניח שבסוף הלילה, כשנודע שלא יצביעו כלל – רווח לו.

בתום ההצבעות (על המאגר הביומטרי) ומשנודע שהעברת הסמויות בתחום הגז לא תעלה להצבעה, חיבקו חלק מחברי הכנסת של האופוזיציה זה את זה, בהקלה והסתחבקות. יו״ר סיעת המחנצ,  ח״כ מרב מיכאלי פנתה לכל עבר כשהיא אומרת ״עשינו את זה. עשינו את זה״. וחבר כנסת אחר, משורות האופוזיציה אמר לי: ״סוף כל סוף אפשר לנסוע הביתה. אנחנו כמו חיילים צעירים, לא נותנים לנו לזוז״.

מי זוכר כיצד לפני כשנתיים, שר האוצר הטרי יאיר לפיד חטף סנקורות לפנים אחת אחר השניה? חבטו בו מכל כיוון. על כך שאינו מבין בכלכלה, על הבוסריות הפוליטית, על הקשקושים בפייסבוק. ובכן, הנה אנחנו כאן, חודש בקושי אחרי הקמת הממשלה ה 34  ומשה כחלון דופק נפקדות שלא נראתה כמותה בישראל. יחד עמו, השר יואב גלנט (ניגוד עניניים) ומייקל אורן (מטייל לו בעולם). בשביל מה יש להם צמרת מפלגה אם כולם לא כאן?

ואיך זה שמעשיו של כחלון עוברים כמעט בשוויון נפש? שר האוצר החדש. טפלון הוא. טפלון. אם זה היה יאיר לפיד, כולם היו חובטים בו לפנים.