הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
תנו לנו קצת מתינות, בבקשה.
Post by Tal Schneider.
Post by Gershon Baskin.
Post by Anat Saragusti.
Post by Yossi Koren.
ההבדל בין נקמה לנחמה זה אות אחת ונהר שלם של דם שזורם ביניהם.
— Amir W. (@CaptainBlueJoe) June 30, 2014
פוסט זועם שכתבתי בפייס.אני עומד מאחרי כל מילה או בעצם לא אחרי כל מילה כי ישנם כמה טעויות כתיב וניסוח כתוצאה מהמהירות pic.twitter.com/voJhjYcqJ0
— itzik sudri (@ISudri) July 1, 2014
שקט עכשיו!
מימין ומשמאל קופצים אנשים, “להרוג את כולם” “איפוק זה כוח”.
עברנו כעם תקופה לא קלה, 18 יום של תקווה ציפיה ואפילו לכל אחד ואחד נשא תפילה אישית, לחזרה של שלושת הילדים.
הפכנו לרגע אחד לעם מלוכד שיש בו דעות שונות ורצונות שונים.
לכל הזועקים מימין ומשמאל, תנו לעם לקבור את הילדים האלו, תהיו בשקט, תנו לנו להיות עוד קצת עם מאוחד.
שקט לא משדר פחד ולא משדר חולשה וגם לא משדר חוזק.
שקט משדר לכל אחד ואחד מאיתנו שיש משהו חזק יותר מכל הצעקות המתלהמות, שקט פשוט.
מתינות,איפוק,זהירות ומעל לכל נדרשת כעת אנושיות
והבנה שבצד השני יש בני אדם שגם קוברים בימים אלה את נעריהם המתים
והכרה שהם לא מפלצות ולא נאצים וגם אנחנו לא מפלצות ולא נאצים
אנחנו והם לכודים בתוך מעגל הדמים הנורא הזה
לנו ולהם אין מנהיגים בעלי שיעור קומה וחזון שיכולים לחלץ אותנו ואותם מהגורל המר
כן, אנחנו והם אותו הדבר.
יצא לך במקרה לראות את התמונות של גננות מלמדות ילדים לנופף בשלוש אצבעות?
אין ספק שההשוואות האלה גורמות למשווה להרגיש נורא נאור. בפועל, ההשוואות האלה הן בדיוק ההיפך מנאורות. כשאתה משווה בין רוצחים לציירי גרפיטי ומפנצ’רי צמיגים, אתה לא מציג עצמך כאחד שמתנגד לקיצוניים בשני הצדדים, אלא כמי שרצח הוא בעיניו לא כזה חמור.
ושוב עולם המושגים האורווליאני מכה בעוז…
להבליג על רצח בדם קר של שלושה ילדים, והשלכת גופותיהם בשדה (אולי בתקווה לנהל עליהן מו”מ לשחרור רוצחים כלואים בשלב מאוחר יותר), זו לא מתינות – זו הפקרות קיצונית. הצד השני מבין הבלגה בדיוק הפוך מאיך שמבינים אותה אלה שתומכים בה.
אין שום מקריות בכך שתקופות הטרור הקשות ביותר בתולדותינו, חפפו בדיוק את השיאים של “תהליך השלום”.
הסיפור הנוגע ללב מצפון אירלנד הוא לא מדויק להחריד. הסכסוך בצפון אירלנד לא דומה לסיפור במזה”ת בשום צורה, דרך ואופן. כן, גם שם יש שתי דתות, וזה הדבר היחיד שדומה. הסכם השלום בצפון אירלנד התרחש בשנת 1997, בשעה שהעניין הדתי הלוחמני פחת משמעותית בשתי האוכלוסיות (אירופה בסוף המאה העשרים היא לא המזה”ת בסוף המאה העשרים…), והשגשוג הכלכלי ברפובליקה האירית (ונכונותה לזנוח את השאיפה ההיסטורית לאיחוד האי) תרם גם הוא לשיפור היחסים.
הפיגוע באומה היה הגרוע בפיגועי ה”צרות” (“The Troubles”), והיה חריג בתקופה שקטה – במשך השנים שקדמו לחתימת ההסכם, הקפיד הIRA על מדיניות של מתן התרעת על הטמנת פצצות בכדי למנוע נפגעים (אחרי שבעבר לא עשה כן), ובכך שידר התמתנות אמיתית. אצלנו המצב הפוך. אצלנו האזרחים הם-הם היעד, ולא של פלגים פורשים, אלא של הארגון שניצח שם בבחירות דמוקרטיות. בזמן שמבלבלים לנו את המוח על דמוקרטיה, בבחירות החופשיות היחידות שהתקיימו שם בעשור האחרון, הביס חמא”ס את פת”ח (שגם על “מתינותו” אפשר לערער בלי קושי מיוחד).
מי שרוצה להגיע לשלום עם הצד השני, חייב להבין שאין שלום בלי שקט. אין שקט בלי הרתעה. אין הרתעה בלי תגובה למעשי פשע. היום יובאו לקבורה שלושה נערים שנסעו הביתה. לא מדובר על “מגזר”, ולא מדובר על “מתנחלים”. השלושה האלה נרצחו כי היו יהודים שנקלעו למקום שהיו בו מחבלים שחיפשו יהודים. יש רק דרך מתונה להבהיר שהדבר הוא בלתי נסבל – פעולה שתכאיב קשות לארגון ששלח אותם. כל הבלגה, משמעה עידוד קיצוני לאותו מעשה נבלה, שכן הצד השני יבין שהכל בסדר ואפשר להמשיך כרגיל. מי יודע, אולי בפעם הבאה יצליחו לחטוף – ואז “המתונים” יקראו כמובן להיכנע ולשחרר מחבלים נוספים (שאחד מהם רצח אב ופצע אם וילד, בדרכם לארוחת סדר פסח).
מתינות זה מצויין – אבל צריך להבין מה משמעות הביטוי בהקשר שלנו. לעבור לסדר היום על רצח ילדים, זו לא מתינות.
יש לשמאלנים תכונה שאני די מקנא בה – הם לא מתביישים משום דבר. במקום לסתום את הפה ולהיות מאוד דיסקטריים הם מעזים עוד להטיף מוסר. פשוט מדהים. חייזרים. על סף הקומדיה. באמת יהיה עצוב כשעוד כמה שנים כבר לא יישארו שמאלנים.
דרוש מחקר מקיף ורציני שיברר אחת ולתמיד איך קומץ אנשים חכמים ונבונים כל כך מנותקים מהשכל הישר.
איך הם רואים סימטריה בכל דבר, איך לבם נכמר לזוועת עאלק שחווה האויב.
איך הם אינם מבינים שמי שרוצה להרוג אותך הוא אויב.
איך הם אינם מבינים שמי ששמח על מות ילדיך אותך הוא אויב.
איך הם אינם מבינים שמי שמגדל דור כדי להרוג אותך הוא אויב.
אתם מוזמנים לקרוא בספר “תרפ’ט” שיצא לאור בשנה האחרונה. גם אז האויב התנהג כאויב. רצח, הרג ואנס כאויב. (ותתעלמו כמובן מהסימטריה המגוחכת שלכאורה מוצגת בו; לא מן העניין להפריך אותה כאן)
ובעיקר – לא הפריד בן ימין ושמאל.