הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
אחרי כל הרפש שהטיל דונלד טראמפ במתחרים ההפסד שלו הלילה באיווה צורב במיוחד. וגם: איך הצליח רוביו להשיג כל כך הרבה קולות? האם גם הפעם הילארי קלינטון תהיה בתחרות צמודה ובסוף תפסיד? ולמה הרפובליקנים נשמעים בדיוק כמו ביבי ובוז’י? טל שניידר מסכמת את הבחירות המקדימות לנשיאות ארה”ב באיווה
אחרי קמפיין צעקות בו הטיח המתמודד הרפובליקני ואיש העסקים דונלד טראמפ לכל עבר שהוא ווינר ושהוא לא אחד שמפסיד אף פעם; אחרי קמפיין בו הילל ושיבח את עצמו על כמה הוא מדהים ב”לסגור דילים” ובמקביל דאג להביך ולזלזל בכולם; אחרי כל זה, ההפסד של טראמפ הלילה באיווה צורב במיוחד.
טראמפ בסידר ראפידס, איווה, 1 בפברואר 2016. צילום: טל שניידר
טראמפ בסידר ראפידס, איווה, 1 בפברואר 2016. צילום: טל שניידר
טראמפ בסידר ראפידס, איווה, 1 בפברואר 2016. צילום: טל שניידר
טראמפ סגר את הבחירות המקדימות במדינת המערב התיכון, בה כשני שליש מחברי המפלגה הרפובליקנית הינם נוצרים אוונגליסטים שמרנים, כמפסיד. הבוחרים המאמינים של הימין השמרני האמריקאי יצאו בהמוניהם להתוועדויות ותמכו במועמד שלהם, טד קרוז. שיעור ההשתתפות בקרב חברי המפלגה הרפובליקנית שבר את כל השיאים והגיע לכ-180 אלף איש – עלייה של 50% לעומת 2012. ובניגוד להנחה המוקדמת, לפיה מדובר בקבוצות של צעירים חדשים שיצביעו לטראמפ “כי הם כועסים”, הסתבר שהכפריים השקטים דאגו לאיש שלהם והוכיחו שהחגיגות של טראמפ בסקרים לא מוכיחות את עצמן בשטח.
וכך, כדי לנעוץ סיכה אחרונה בבלון הביטחון העצמי של טראמפ, שלפו גולשים בטוויטר ציוץ של טראמפ מיוני 2014, עוד לפני שהחל הקמפיין: “אף אחד לא זוכר את מי שמגיע למקום השני”, הוא כתב אז וריפרר למקור. כמה הנאה גלומה ביכולת להשפיל קצת את מי שהקמפיין שלו מבוסס על שנאת האחר.
“No one remembers who came in second.” – Walter Hagen
— Donald J. Trump (@realDonaldTrump) June 17, 2014
את המשמעות של ניצחונו של טד קרוז – בפער משמעותי על פני טראמפ ומרקו רוביו – יש לקחת בעירבון מוגבל. קרוז הוא ימני נצי עם עמדות בלתי מתפשרות בשורה ארוכה של נושאים. אפילו הממסד של המפלגה הרפובליקנית לא מתלהב ממנו וחושש שהוא ירחיק מצביעים מתונים בבחירות הכלליות.
התוצאה של המועמד השלישי רוביו הפתיעה גם היא. לא רק שהוא השיג את המקום השלישי – התוצאה שלו הייתה כמעט כפולה ממה שחזו. למעשה, רוביו הצליח גם הוא לכרסם (מאחור) במועמדותו של טראמפ. הוא מזרים לקמפיין אנרגיות מסוג אחר, חדשות יותר, השמורות לו ולקרוז, שניהם בני כמעט אותו גיל וצעירים בהרבה מן החבורה המבוגרת שמושכת את העגלה של המפלגה הרפובליקנית לכל כך הרבה כיוונים לא ברורים.
בשלושת הימים שקדמו להצבעה באסיפות הבוחרים (ה-Caucus, שהוא דבר מיוחד בפני עצמו), נסעתי ברחבי איווה. ישבתי בשורות הראשונות באירועים של המתמודדים עם קהל הבוחרים, התבוננתי בהם היטב ממרחק לא רב. רוביו, קרוז, טראמפ – כולם מזכירים את הצהרות מנהיגי ישראל בנאומיהם. רוביו וקרוז מבטיחים שיפעלו לבטל את ההסכם עם איראן, יעבירו את השגרירות האמריקאית לירושלים וימשיכו לעמוד לצידה של ישראל. ביום ראשון אחר הצהריים עמד קרוז בפני קהל של חקלאים וכפריים בהאנגר המשמש בקיץ כיריד לסחר בבקר, ומתוך חמישה הדברים שהתחייב לעשות ביומו הראשון בחדר הסגלגל שניים נגעו לישראל.
כמה זה מעניין את הנוכחים? כנראה שלא יותר מדי. אבל מסרים מן הסוג הזה, שבעיני קרוז ותומכיו הם דוגמה לתמיכה חד משמעית בישראל, נשמעים הגיוניים כאשר הם חלק מנאום שמרני-מטיף. קרוז ימשיך בגישה הזו, וכך גם רוביו.
טד קרוז, איווה-סיטי 31 בינואר 2016. צילום: טל שניידר
שמעון פרס של הפוליטיקה האמריקאית
תוצאות אסיפות הבוחרים במפלגה הדמוקרטית לא בישרו הפתעה גדולה. עם השנים הילארי קלינטון נדמית קצת כשמעון פרס של הפוליטיקה האמריקאית. על אף הניסיון, למרות השנים וההערכה הציבורית הגבוהה, היא לא מממשת. על כל קלפי היא צריכה להילחם, על כל אסיפת עיר, על כל בוחר ובוחרת. זה רחוק מאוד מהתדמית המלווה אותה עשרות שנים, התדמית של המועמדת המובטחת. כמי שהייתה קרובה לארץ המובטחת לפני שמונה שנים אך לא נגעה בה, מסלול הפריימריז של שנת 2016 לא יכול להיות מבשר טובות עבורה. גם הפעם, הפער המזערי על המתמודד העולה ברני סנדרס מעיד שהמלחמה תהיה קשה.
הצבעה ב Caucus הדמוקרטי, דה-מוין, איווה 1 בפברואר 2016. צילום: טל שניידר
מאיווה ממשיכים קלינטון וסנדרס לניו המפשייר. המדינה שהחזירה כבר צבע ללחיים של קלינטון לאחר שספגה הפסד צורב לאובמה ב-2008, עשויה הפעם להפנות לה עורף. לפי כל הסקרים, בניו המפשייר הסוציאליזם של סנדרס תופס חזק.
הצהרות סנדרס בקמפיין ממשיכות לשלהב צעירים רבים בשמאל. השיח שהוא מוביל על שחרור מכבלי בעלי ההון, הפיכת הזכות לבריאות לזכות יסוד, ההטפה שלו למעמד שיש להעניק לארגוני עובדים, כל אלה מושכים את השיח הכלכלי בשמאל האמריקאי ומשנים גם את המסרים שקלינטון בוחרת להעביר. בדומה לסנטימנט הכעסים שמניע רבים במחנה הרפובליקני, גם כאן סנדרס משגשג על רקע התיעוב לעשירים, התרחקות מן המערכת הקיימת ורצון להוביל מהפכה תודעתית.
אם מצב התיקו בין קלינטון לסנדרס יישמר לאורך כל מדינות הקמפיין הבאות, כולל קצת יותר מעשר המדינות הניגשות להצביע ביום שלישי הגדול (בעוד חודש), אז ההתמודדות בין השניים עשויה להימשך ממש עד המדינה האחרונה, כפי שהיה בשנת 2008.
על סנדרס ניתן לכתוב עוד הרבה, אבל אחד הנושאים המסקרנים הוא העמדות שלו בנוגע למדינת ישראל – או שמא האין-עמדות שלו. סנדרס לא מעוניין לעסוק בסוגיות חוץ וביטחון. הוא מתעלם מכך לחלוטין. את היחס שלו לראש הממשלה בנימין נתניהו ניתן היה ללמוד לפני קצת פחות משנה כאשר סנדרס היה הסנטור הראשון שהודיע שיחרים את הנאום בקונגרס. סנדרס לא עוסק ביהדותו כעניין כלשהו, אולם ככל שיתחזק בקמפיין, ניתן יהיה לראות את התקשורת והציבור האמריקאי עוסקים ומחטטים בכל דבר הקשור בו, גם היותו מועמד יהודי מוביל.
לא הבנתי את הקטע לגבי הנוצרים האוואנגליסטים – האם את טוענת ברצינות שטראמפ הוא כזה (כן, הוא אכן מדבר לאחרונה על חזרה לשורשיו הפרסביטריאנים, אבל נו באמת).
על סמך מה את קובעת שהבעות התמיכה בישראל (ולשאלה שלא נשאלה: כן, דברי שבח והזדהות בדר”כ מהווים ביטוי לתמיכה, יותר מאשר ביקורת וגינויים. סתם טיפ כללי) לא עניינו את הקהל ששמע אותם? האם את טוענת שסתם ככה כל הרפובליקנים חופרים על ישראל, ללא כל סיבה אלקטוראלית (פחות משתי פיסקאות אחרי שציינת את זהותם הדתית של רוב המצביעים. אולי לא יודעים על זה בחומוסיה של נפתלחי – אבל מצביעים אלה מכלים הזסדהות גדולה עם ישראל).
ונעבור לדמוקרטים. ראשית, ברכות על שובו של “הציבור” המפורסם, זה שנורא מעריך את שמעון פרס ואת הילארי קלינטון, ואשר ברובו מורכב מחבריהם ובני משפחתוהים של העיתונאים, שלא מבינים איך קורה שלמרות שכל סביבתם מבינה את המציאות, עדיין המוערכים שלהם, מובסים בבחירות.
הילארי קלינטון היא המקרה הבולט של מישהו שכל הקריירה הפוליטית שלו, מבוססת על הכישורים הפוליטיים של בעלה הנואף – והעובדה שהיא מוצגת כסמל פמיניסטי, היא ללא ספק אחת היציאות המשעשעות ביותר בתולדות התנועה הזו.
לשאלתך לגבי ברני סנדרס ועמדתו לגבי ישראל – העובדה שכל מה שמצאת לגבי סנדרס, זה שהחרים את הנאום של ביבי לפני שנה (וכמובן העובדה שהתנדב בקיבוץ לפני יותר מיובל שנים), היא נורא מוזרה, בהתחשב בכך שעשית את כל הדרך עד לשם.
כדי להביע הזדהותי עם מאבקיה של העיתונות החופשית, מצ”ב שני לינקים חביבים העוסקים בהתבטאויות של סנדרס לגבי ישראל. בתמצית: הוא לא ידיד גדול, אבל כמו תמיד בשמאל הקיצוני – יש גרועים ממנו…
הנה סנדרס מותקף במדינתו הבולשביקית הזעירה וורמונט ע”י תומכיו, על שאינו מגנה את צוק איתן בחריפות המתבקשת, ואחת מהן בוחרת לקטוע את דבריו בקריאה הססגונית לגבי ישראל
הנה סנדרס מזועזע מאישומה של מנחת רדיו ממוצא ערבי (דיאן ראהם) כאילו יש לו גם דרכון ישראלי
ולסיום, העמדות שלו, כפי שהן מבוטאות באתר הרשמי של הקמפיין. אפשר למצוא שם הכחשה נוספת לאזרחות הישראלית המדומיינת, התגוללות על ביבי, חנופה לאיראן, והבהרה נחרצתת שלמרות יהדותו, הוא לגמרי באמצע, בין ישראל לאוייביה
אז לסיכום – אין ספק שבמאבק בין סנדרס להילארקי מי המועמד העדיף עבור ישראל הלא-דמוקרטית (זו שמפסידה בבחירות ומקוששת לחץ חיצוני על הממשלה שכן נבחרה), יש לנו קרב קשה. עבור מדינת ישראל הרגילה (הפאשיסטית, הכובשת, שלא למדה את הלקח, שסותמת פיות למילךיארדי עיתונאים ואמנים מפוחדים) השאלה קלה מאוד: שניהם מועמדים פח. עדיף רפובליקני, אפילו טראמפ.
ועוד משהו: לא ברור למה את חושבת שבניו המפשייר מתלהבים מהמסר הסוציאליסטי שלו, ולא מהעובדה המשעממת שהם בדר”כ מצביעים עבור המועמדים מהמדינות השכנות (הרפובליקה הדמוקרטית העממית של וורמונטי, שוכנת במרחק יריקה מוורמונט). כך או כך, זה לא באמת משנה: אם מצליחים להמשיך לקיים את הקמפיין שלה בנסיבות שהביאו שבישראל הביאו להדחת אנשים ש-ב-א-מ-ת נחשבים למוערכים בתחומם (ראש מינהלת חומה, יאיר רמתי, למשל), די ברור שכלום לא יעצור אותה בתוך המפלגה שלה. היא המועמדת של אובמה (שמחזיק אותה בכיס הקטן, כל זמן שיש חקירה ויש אי מיילים שטרם פורסמו, ומסיבה זו היא עדיפה מבחינתו על סנדרס העצמאי-יחסית), ויהיה מה-זה מפתיע אם היא לא תנצח.
למצב התיקו יש סיכוי מאוד נמוך להישמר בדרום קרוליינה ובמדינות שמצביעות ב”יום שלישי הגדול”. למעשה, משהו מאוד בסיסי צריך להשתנות כדי שסנדרס יוכל לתת ברובן פייט. רוב התמיכה שלו מגיעה מלבנים ליברלים, שהם בערך שליש מציבור הבוחרים בפריימריז הדמוקרטים. איווה וניו המפשייר הן מדינות חריגות במובן הזה.
אם סנדרס לא ישפר משמעותית את התמיכה הנמוכה שיש לו בקרב מתונים לבנים ובקרב לא לבנים (הן מתונים והן ליברלים), ההתמודדות בינו לבין קלינטון תוכרע כבר במהלך חודש מרץ.