ראש הממשלה מנסה לבסס את מעמדו באמצעות מעבר לתקציב דו-שנתי. אבל האם לכנסת הנוכחית יש יכולת לשנות חוק יסוד ברוב של 61 בשלוש קריאות?
הממשלה ה 34 מרבה לייבב ולקטר על בעיות משילות, עמדות של בג”ץ וכבלים רגולטוריים המעכבים הובלת מהלכים. חלק מבעיות הקואליציה הנוכחית היו נפתרות אם היו בה יותר חברי כנסת, אך ראש הממשלה והשרים המובילים מטעם הליכוד עקשנים ואינם מוכנים להתפשר על עמדות ותיקים בתמורה להרחבת הממשלה.
מספיק להתבונן על הוויכוח בנוגע לתקציב הדו־שנתי, כדי להבין שמעבר לוויכוחים הפוליטיים, המהלך שעליו מפנטז נתניהו יהיה מסורבל עד כמעט בלתי אפשרי בהרכב הנוכחי של הקואליציה הצרה. נתניהו מנהל כיום ויכוח עקרוני עם שר האוצר משה כחלון ובכירי משרדו. הוא רוצה לבסס את מעמדו למשך שנתיים לפחות באמצעות שינוי חוק יסוד: משק המדינה, כך שתקציב המדינה ייקבע לשנתיים קדימה ולא לשנה אחת, כפי הקבוע בחוק כיום. המטרה של נתניהו היא לנטרל מראש ויכוחים פנים־קואליציוניים עד לשנת 2018.
מאיפה האמירה כי נדרש רוב של 61 על מנת לשנות חוק יסוד ?
שוב פעם האובססיה נגד ביבי. אז מה אם הוא מנסה לעקם את יסודות שלטון החוק? חוק זה בכלל מושג נוכרי ואנטישמי. מתקפת הסמול המתוזמרת על משפחת נתניהו יבורך שמה לעד לא תעצור את העברת התקציב הדו-שנתי, שיבטיח את בטחונם של עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל.
אני אוהב ספרים עם תמונות צבעוניות.
הסייפא נכונה. אני מאוד אוהב תמונות צבעוניות. גם בספרים.
מרים נאור המחוצפת “שוכחת” שאת המכשיר העיקרי לגנבת השלטון של קודמיה בבית המשפט, העבירו בהצבעה של פחות מ- 60 חברי כנסת, לאחר שהוכרז על פיזור הכנסת.
לפני הכלח, אני רוצה לברך את הסטיריקאן המצויין שהצליח לזהות את זה שאני אנטי-דמוקרט ומדבר בקלישאות למען. אם גם היה מציין בסוגריים שאני מתנחל עם עוזי ודובון, זה בכלל היה תיאור מציאותי מושלם…
ועכשיו לטור המבריק עצמו: קשה שלא להתפעל מהנועזות שבלתת תחזית, אחרי תקלת-“כאן בבריסל”. ייתכן שביבי לא יצליח להעביר תקציב, ייתכן שכן יצליח. עובדתית, עדיין לא נפלה כאן ממשלה בגלל תקציב, ויש בשמאל הרבה ח”כים שמפחדים מבחירות הרבה יותר מביבי (מסיבות טובות, למצרות הטור של ורטר, קשה לראות מי מנצח אותו בבחירות כרגע).
האיום המפחיד שבג”ץ שוב ישמש כערכאה נגד שינוי חקיקה שעהתקבל ברוב בכנסת, הוא אמנם מאיים מאוד, אבל בתכלס הוא דווקא אחלה דבר. כל התערבות של בג”ץ לטובת השמאל, מקרבת את הרגע שגם הססן סדרתי כמו ביבי, יבין שהמכשול האמיתי היחיד להגשמת רצון הבוחר, הוא גוף לא נבחר, מוטה פוליטיצ, בעל שיטת מינויים ביזנטינית, שכל מה שנדרש לתיקונו, זו הצבעה בכנסת שפעם אחת ולתמיד, תעיסוק בו עצמו.
פיזור כנסת והליכה לבחירות סביב השאלה האם הגיעה הזמן לבית משפט לא-פוליטי (או כמו שיגדירו זאת בשמאל “בית משפט ימני קיצוני”), היא סיטואציה לא רעה עבורו, גם אם באמת מצבו בציבור היה בכי רע (ושוב, ההיתלות בסקרי ורטר-קמיל-הארץ-דיאלוג, היא היאחזות במשענת קנה רצוץ לגמרי. אין הפקת לקחים משנה שעברה? אפילו לא קצת?:)). במציאות מצבו כרגע סביר לגמרי. הוא לא מצליח להעביר חוקים חסרי חשיבות (הדיה ב90 ח”כים הייתה חוק סתמי, שכן השמאל תמיד היה מגייס 30 ח”כים כדי להציל את הבל”דיסט התורן), אבל הוא מונע כל נסיגה או “יוזמה מדינת”, מהסוג שהורג המון יהודים בשני העשורים האחרונים. אם יתעורר ויפנים שרפורמה במערכת המשפט היא אקט הכרחי, במידה ורוצים לשמר לפחות מראית עין דמוקרטית (ולא סיטואציה שבה העם הולך לקלפיות, וארבעה פקידים בגלימות אומרים לו “הממשלה שבחרת תכהן – אבל לא תקבע”). כל פסיקה של בג”ץ רק מקרבת את הרגע הזה, ויש לקוות שההיבריס המאפיין את החבר’ה, לא ייפסק לרגע.
באשר לטענות ה”תריך 61 כדי לשנות חוק יסוד”: שני החוקים שברק השתמש בהם כדי להנפיץ “מהפכה חוקתית” ולרסק את הפרדת הרשויות, תוך המלכת בית המשפט על שתי הרשויות הנבחרות, עברו שניהם ברוב מקרי בכנסת שכבר הצביעה על פיזורה, אי-אז בשנת 1992 – רוב קטן בהרבה מ61. מסתבר שכדי לרתום חוק (באמצעות פרשנות מפליגה שלו) כדי לחבוט ברשויות הנבחרות, אפשר גם להסתדר עם פחות מ61.
כל האיומים האלה “חכו חכו איך בג”ץ ייכנס בכם”, הם הדבר הטוב ביותר שתומכי דמוקרטיה יכולים לשאוף אליו, כי הם מקרבים את הרגע שבו גם גדול הפחדנים יקלוט שאין לו ברירה, אלא להגדיר בחקיקה בדיוק מהם הסייגים ליכולת של בית המשפט העליון להתערב בחקיקה. אין מה לעשות, כשלא מפסיקים להשתין בבריכה, בסוף המציל שולח אותך הביתה…
שכחת איך ביבי נכנס במערכת המשפט אחרי פרשת בראון-חברון? לא תהיה שום רפורמה במערכת המשפט תחת ביבי. גם גז מלוויתן לא יהיה, ועדות שישינסקי וטרכטנברג לא מונו על ידי בג”ץ. ביבי לא מסוגל להוביל שום מהלך ביצועי שדורש עקביות והתמדה. נאלץ להסתפק במה שאינו עושה, זה עדיף על כל האופציות האחרות בשטח.
אני לא מתווכח כלל לגבי אופיו החלוש והפחדני של ביבי, בכל הנוגע לתקשורת ולמערכת המשפט.
אני רק הבעתי תקווה שבגלל שסופסוף נוגעים בדברים שכנראה הם עקרוניים עבורו יותר מאשר דברים אחרים (מעולם לא ראיתי את ביבי נלחם עבור משהו, כפי שהוא נלחם על מתווה הגז – דבר שצריך לעורר חשדות, גם אם אני עדיין מעדיף את המתווה על מתנגדיו הבולשביקים), הוא יחוש עצמו אנוס לפעול.
דברי הרהב של כחלון ש”לא ייתן לפגוע בבג”ץ”, הם כמובן בולשיט מהסוג שאמר לפני הבחירות בנוגע לחברו לנפש קובי מימון. אם כחלון יבין שהאלטרנטיבה לרפורמה בעליון היא בחירות, הוא פתאום ימצא עצמו מאוד מהוסס בעניין (בסופו של דבר, הסקרים שמנבאים למפלגתו הדמיונית 487968934 מנדטים, הם עניין די רחוק, למרות מה שורטר כותב – וכרגע מצבו לא משהו, אחרת לא היה מצהיר שיתמוך בלית ברירה בתקציב דו שנתי).
בשנה הבאה יהיו 4 מקומות חדשים בעליון: יפרשו נאור, זילברטל, ג’ובראן ורובינשטיין: שלושה אנשי שמאל מובהקים, ודתי-מחמד מובהק אחד. מניעת כל מינוי של תומכי שמאל, היא עניין שלא דורש אקטיביות יתרה מצידו של ביבי, אלא רק גיבוי לנציגי הימין בוועדה (שקד, נורית קורן ורוברט אילטוב מישראל ביתנו) שמחזיקים בבלוק שיכול לחסום כל מועמד שמאל שיוצע. לימין, בשיטה הנוכחית, לעולם לא יהיה רוב (העליון מחזיק בשלושה נציגים שמצביעים כבלוק, ולשכת עורכי הדין מונהגת ע”י פעילי שמאל קיצוני, ונציגיה הם עו”ד ח’אלד חוסייני ואילנה סקר, שני אנשי שמאל קיצוני), ועל כן צריך לשנות את השיטה האבסורדית הנוכחית. כל זמן שההנהגה חוששת ממהלך אקטיבי בכיוון, היא פשוט יכולה לבלום כל מינוי לעליון, ולהחליש אותו עד כדי חוסר-רלוונטיות.אם ייבלמו כל המינויים של השמאל בשנה הבאה – ניוותר עם 11 שופטים בעליון (עדיין שנים יותר מאשר בארה”ב…) שמתוכם פוגלמן, דפנה ברק-ארז ומני מזוז, הם אנשי השמאל המובהקים. ששה אחרים הם שמאל מתון יותר, לעתים עד כדי אובייקטיביות, ושניים נוספים, אשכרה עלולים להיחשד כמייצגים של אותו רוב עשוק.
בקיצור, גם פאסיביות של ביבי יכולה לעשות פלאים – ובלבד שלא יתקפל.
בינתיים השמאל העביר את הגבלת שכר הבכירים ללא התנגדות וגם את חוק השקיות האווילי. האתיופים עם קעקועי הצלב יכולים כבר להתחיל לארוז. אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים שיחליף פעם שניה את דרעי באלי ישי.
לא ניתן לעקוף חוק יסוד בהוראת שעה רגילה. גם היא תצטרך להיות למעשה חוק יסוד, בדיוק כמו בפעמיים הקודמות שזה קרה. אז אם כ”כ חשוב להם רוב של 61 בחוקי יסוד הם לא פותרים פה שום בעייה.
פספסתי משהו ? כבר היו תקציבים דו שנתיים אז למה עכשיו זה נגד חוק יסוד ? ומה הקשר לרוב של 61 ? אין צורך ברוב של 61 כדי לשנות חוק יסוד. אגב חוק יסוד זה חוק רגיל לגמרי.
בדיוק זה. עד שיעבור חוק יסוד: החקיקה.
שניכם צודקים – אלא שבית המשפט העליון מעולם לא נסמך על לשון החוק כדי לקבוע עמדות שנוחות לאג’נדה הפוליטית שלו.
אם הולכים עפ”י החוק היבש, אזי בל”ש (לפחות) הייתה צריכה להיפסל מכל ריצה לכנסת, שכן היא מתנגדת לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – ובכ”ז נמצאה אותה “פרשנות מרחיבה” שמאפשרת להם לרוץ.
גם הפרשנות של ברק לחוקי היסוד מ1992, שמאפשרת לו לבטל חוקים שלא עולים בקנה אחד עם מה שהוא וצאצאיו הרוחניים רואים כערכים חוקתיים, נובעת מפרשנות שאין כל קשר בינה לבין הדברים הכתובים בחוק.
טל לא הגזימה כשכתבה שבג”ץ יכול לפסול את חוק השעיית תומכי הטרור על סמך עניין ה61. ברור לגמרי שהיא מעוניינת בכך ומסכימה עם הרעיון הנפלא שבית משפט שמוטה למחנה הפוליטי שלה, צריך להנות מהסמכויות הבלתי מוגבלות שנטל לעצמו – אבל העובדה שהיא שמחה על האימפריאליזם החוקתי שלוח הרסן של בהי”מ העליון בישראל (שגרם לשופט המנוח סקליה לספר שכשהוא רוצה להרגיש שבארה”ב המצב לא נורא כ”כ, הוא קורא פסיקות מישראל, ונרגע…), לא משנה את העובדה שאכן הפרשנות שלה סבירה לגמרי: גם אם החוק לא מחייב באופן מפורש שנדרש רוב של 61 – בישראל ישנה סיטואציה שמאפשרת לבג”ץ לקבוע דברים שאינם בחוק, כאילו היו חלק ממנו, במסגרת הסמכות הפרשנית שנטל לעצמו.
זה מצב מחורבן – אבל לנין החכם כבר אמר שככל שיהיה יותר רע, כך יהיה יותר טוב. ההיבריס של בג”ץ הוא התקווה היחידה לשינוי דמוקרטי בישראל. ראוי להקשיב ללנין – הוא הראשון שזיהה את תופעת האדיוטים השימושיים…;)