עשור להתנתקות: איך הדברים נראו מוושינגטון הרחוקה

קלישאות הן קלישאות. ודברים שרואים משם לא רואים מכאן. כך הרגשתי במהלך ההתנתקות שבה הייתי בוושינגטון הרחוקה. הייתי שם הכתבת של מעריב ואתר nrg, הוזמנתי לתדרוכים הסגורים של מחלקת המדינה, שוחחתי עם דיפלומטים, ועקבתי אחר ההתייחסות להתנתקות מן התקשורת האמריקאית.

עקב השיח הציבורי סביב עשור להתנתקות פתחתי את קבצי המחשב שלי משנת 2005. רציתי לקרוא מה דיווחתי אז לעיתון ומה מכל הימים הסוערים ההם, נותר אצלי, עיתונאית ישראלית שהיתה רחוקה מכאן. פתקים, סיכומי פגישות, תדרוכי אוף דה רקורד וקטעים כתובים שהעברתי לעורכים בארץ.

מכל התקופה הממושכת – חודשים ארוכים של הכנות ושבועות קצרים של ביצוע – נשארו חקוקים בזכרוני מפגשי התדרוך עם דיויד וולש, אז ראש מחלקת המזרח התיכון (NEA) במחלקת המדינה. מישהו שם החליט, שלקראת ההתנתקות יהיה זה נכון לקרב בין עיתונאים המכסים את יחסי ארה״ב-מזרח תיכון עבור כלי תקשורת בשפה הערבית לבין עיתונאים ישראלים.

כך הוזמנו קבוצות של כ 15-20 עיתונאים בכל פעם לתדרוכי רקע. היו איתי הישאם מלאהם מאל-ערביה, ג׳ויס קארם מאל-חיאת, עיתונאי מצרי תוסס שעבד באל-ג׳זירה באותה התקופה (איני זוכרת את שמו), עיתונאים איראניים שעבדו ב BBC ושרה חוסיין מ AFP. מחלקת המדינה מבצעת תדרוכי רקע קבועים. מה גרם להם אז, בוושינגטון, לחשוב שלאור הנסיבות חשוב לקיים תדרוכי רקע משותפים? אני מניחה שהם קיוו שזה ישפיע על אופי הסיקור. נדמה לי שזה לא ממש תפס.

את המילה התנתקות כינו בוושניגטון Withdrawal. עיקר תשומת הלב בתדרוכים היתה על הביצוע עצמו. האמריקאיים חששו מתסריט אימים של ירי פגזים פלסטיני על הכוחות הצבאיים הישראליים ועל המפונים תוך כדי ביצוע ההתנתקות. אני מוצאת בתיקית המחשב שלי מיולי 2005, כתבות המתארות את הביקורת על הממשל האמריקאי, ממרטין אינדיק וסם לואיס (שגרירים לשעבר של ארה״ב בישראל) הסבורים שהעיסוק בהיבטים הצבאיים המידיים של ההתנתקות אינו מספק. שממשל בוש אינו מעמיק בסוגיה, בהשלכותיה. וולפנזון, גנרל ׳קיפ׳ וורד, קונדליסה רייס, דב וייסגלס הבא והולך עם ביקור נוסף שלו שם בראשית אוגוסט 2005, ביקור שבו לא שוחח עם עיתונאים ישראליים.

העיתונאים מכלי התקשורת הערבים בתדרוכים כעסו על וולש. הם הטיחו בו שהוא מגויס לגמרי למען הנרטיב של הישראלים והוא חייך כשהוטחה בו האשמה כזו.

באחד מן האירועים האלה, לא עם וולש, שאל עיתונאי ׳האם ישראל תקבל כספי סיוע למימון הפיצוי למפונים ותשתמש בכסף ליישב את המפונים בהתנחלויות חדשות בגדה המערבית׳? הוא נענה בתשובה ״אנחנו לא מעניקים כספי סיוע לשם העברת הכספים להתנחלויות. אין תקדים לפיצוי התנחלויות שלהן התנגדו האמריקאים מלכתחילה” נאמר. האמריקאים הרי מאז ומעולם התנגדו להתנחלויות וזו היתה עמדתם הרשמית, אז וגם היום.

בכתבה אחרת שלי מצאתי פסקה על החופשה השנתית של הנשיא ג׳ורג׳ בוש. ״הוא יוצא לחופשה השנתית שלו. מחוותו בטקסס הוא יקבל דיווחים שוטפים על המתרחש במזרח התיכון וימשיך לקוות ששום דבר לא יקלקל לו את משחק הגולף״. אה! דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

אגב, בשולי אותם התדרוכים שבהם ניסו במחלקת המדינה לעשות קירוב לבבות נותרה עבור תוצאה מפתיעה: שני עיתונאים איראניים הם חברים טובים שלי עד עצם היום הזה.