בבחירות לנשיאות המדינה אולצו המתמודדים לחשוף את הונם, אבל דווקא עכשיו, במרוץ הגדול מכולם, הציבור נרדם. ראשי מפלגות, פרסמו את הצהרות ההון שלכם. אחרי המיני־קמפיין לנשיאות המדינה, שבו לחץ ציבורי הביא
טור שלי בעיתון מעריב הבוקר (11 בינואר)
מי שחשבו את עצמם ראויים להיות נשיא או נשיאה היו רחוקים מביצוע גילוי נכסים מלא, כפי שמקובל במדינות זרות מעבר לים, אך בכל זאת התהליך אפשר הצצה מסוימת למספר הדירות שחלקם מחזיקים, וכתוצאה מכך, וגם אחרי מהלך ציבורי חשוב של עו״ד אלדד יניב, העניין התגלגל עד לחקירת משטרה וכתב אישום נגד מי שרצה להיות נשיא המדינה, בנימין בן אליעזר.
ומה קורה עכשיו? לאן הדרישה לשקיפות נעלמה? כשמיט רומני, מושל רפובליקני עשיר במיוחד, החל בקמפיינים ציבוריים לנשיאות ארצות הברית, והתעכב מעט בפרסום הצהרת ההון שלו, קמה מהומה. העיתונות לא פסקה לעסוק בכך, והופעל עליו לחץ שחייב אותו לפרסם את המידע, באיחור של חודש או חודשיים, אבל עדיין שנה לפני מערכת הבחירות.
אף אחד לא העלה על הדעת שרומני יסתיר את טופס המס ההוני שלו, והוא אכן עשה כך ואפשר לאנליסטים לצלול לתוך המידע, לייצר גרפי אקסל ולהראות ששיעור המס השולי שלו היה נמוך יחסית בהשוואה לאמריקאים אחרים. לא מכיוון שעבר על החוק, אלא משום שדיני המס מביאים למצב שבו עשירים כקורח מסתדרים להם היטב עם המקלטים והתמרונים.
ומדוע אצלנו הציבור רדום? אולי כי אלדד יניב, הפעם, לא רוצה להתריס מול יו״ר מפלגתו יצחק הרצוג. הרצוג איש אמיד מאוד, בין השאר בזכות מורשת משפחתית, ואין בכך כל פסול. אדרבה, מה יש לאדם לחמוק מן ההיסטוריה המשפחתית ההיסטורית שלו? כך גם בנימין נתניהו. גם יאיר לפיד. ההון הגיע באמצעות משפחה, באמצעות עבודה. כל עוד הכל חוקי, שיציגו את המידע בפני הציבור. וזה כולל גם את אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, משה כחלון, זהבה גלאון, מוחמד ברכה, אריה דרעי, יעקב ליצמן ואלי ישי. שיתכבד כל מי שעומד בראש מפלגה בישראל ויחשוף את המידע בפני הציבור.
אז הנה הצעה לראש הממשלה. אחרי כל הדברת על שינוי שיטת הממשל, כדי שאפשר יהיה למשול טוב יותר, אולי כדאי שהסעיף הראשון בשינוי השיטה יהיה “יותר שקיפות”, שתוביל לפחות שחיתות. הכניסו נורמה ציבורית חדשה, שבה הנבחרים שמים את המידע המלא בפני הציבור. כשתהיה שקיפות מלאה, גם הממשל יהיה יותר נקי.
לחברי הכנסת החרדיים, שלוחיי הנאמנים, אין על צה להצהיר.
הם הרי רק שליחים של גדולי הדור.. נטולי אינטרסים אישיים…
ועכשיו ברצינות, לדרוש מהם שקיפות של הכנסותיהם יגרור דלדול גדול שלהם.. לא חבל?
לא.
אני בעד. לגמרי בעד.
אבל לא רק לנבחרי ציבור, אלא לא פחות (אולי אפילו יותר) לפקידות ממונה בכירה במיוחד (דרג סמנכ”לים וראשי אגפים ומעלה במסדרי ממשלה וחברות ממשלתיות; קצינים בכירים בזרועות הביטחו – ומעל לכל, בכירי מערכת המשפט).
אני כמובן חושב ששקיפות צריכה לכלול כל גוף שרואה עצמו כפעיל בזירה הציבורית (למשל קרן מסתורית שלא רשומה בארץ, אבל משמשת צינור להעברת הון תועפות לכל מיזמים ועמותות פה בארץ…). יהיה נחמד לדעת מה המקורות הכספיים שלה, מי עומד מאחוריה, ומהן מטרותיה הסופיות, לא כן?:)
בהחלט.
תגיד אורי, אני טועה או שהיום אין לפקיד ממשלתי שום סיבה להתאמץ לתת שירות טוב לאזרחים… נכון?
איזה יחס שהוא יבחר לתת- הוא לא יקודם ולא יפוטר.
יש פיתרון?
יש בזה אמת, אבל זה לא תמיד מדוייק. שירות המדינה מורכב ממאות אלפי עובדים, שרובם אנשים מסורים שעובדים קשה שמתוגמלים באופן צנוע למדי.
הבעיה הראשית שקשורה בתחום השירות, הוא הזניחות היחסית שלו בכל מה שנוגע להחלטות על קידום.
לצורך העניין אני יכול לציין שאם אתה עובד, נאמר, בלשכת הרישוי, הרבה יותר חשוב ללקק למנהלים שלך מאשר לתת שירות מהיר ויעיל למסכנים שמחכים בתור שלא נגמר. הסיבה לכך פשוטה: המנהלים מחליטים על קידומים, ובדר”כ אין קשר בין ההחלטה שלהם על קידום לבין איכות העבודה שנותן הפקיד.
במערכת המשפט זה נכון עוד יותר, שכן שם הקריטריון הברור ביותר לקידום היה אמור להיות טיפול מהיר בתיקים (מערכת המשפט היא עינוי דין נוראי ללא קשר לתוכן פסק הדין, וגורמים יודעים ששווה להם להיתבע, שכן הנושה ימצא עצמו מתמזמז שנים עד שיזכה לסעד משפטי, אם בכלל), אבל אצלנו הקריטריון לקידום שופטים הוא… (כאן היה אמור לבוא קריטריון לקידום שופטים, אלא שבגלל העדר השקיפות הטוטאלי של הוועדה למינוי שופטים, אין לאיש מושג עפ”י מה מוחלט על קידום שופטים). מה שאנחנו כן יודעים זה שאלישבע ברק (כן, אשתו של) קודמה בשעתו לתפקיד המשנה לנשיא ביה”ד הארצי לעבודה, למרות שהייתה ידועה כמושכת כרונית של פסקי דין – ובתחום שבו מהירות היא קריטית עבור התובעים האומללים). לא לי לקבוע אם היא קודמה בגלל קשרי משפחה, אבל מה שברור זה שקצב העבודה האיטי-מאוד שלה, לחלוטין לא פגע בו.
מה אנו למדים מכך? ששקיפות היא מאוד חשובה, אבל ממש לא רק בקרב הפוליטיקאים. היא חשובה מאוד גם שם, אבל החיים שלנו מנוהלים במידה רבה לא פחות בידי פקידים ממונים, שעל רובם איננו יודעים דבר וחצי דבר.
טל היקרה, סלחי לי שאני מגיב בנושא שאינו קשור לפוסט עצמו.
מבלי להביע דעה לכאן או לכאן (ולא, האמת שאני לא מתכוון להצביע להם), אני חושב שלא ניתן הפעם להתעלם מהמומנטום של ״עלה ירוק״. אמנה כמה סיבות מדוע הם כן ראויים להתייחסות רצינית הפעם:
1. בבחירות האחרונות ארץ חדשה דפקו להם את אחוז החסימה, זה לא קורה הפעם. הרבה אנשים מאוכזבים ומרגישים שאין להם באמת למי להצביע ושההצבעה כבר לא חשובה. אנשים כאלה יכולים להצביע עלה ירוק.
2. הם זנחו את ״השטותניקים״ הסטלנים והפעם יש להם אפילו ד״ר רצינית במפלגה.
3. הם התנתקו למראית עין (ומי כמונו יודע שזה מה שחשוב) מהתנועה הליברלית שעשתה להם רק רע.
4. הם צרפו את עמרי חיון. עם כמה שזה נשמע הזוי ודפוק מכל מיני בחינות – לבנאדם יש 207,000 עוקבים (מעריצים אפילו) בפייסבוק . זה כוח שאי אפשר לזלזל בו. הוא גם מחובר לקהילה הגאה שיכולה להצטרף כדי לנסות להכניס נציג גאה מאוד לכנסת.
5. בסקר מנובמבר בוואלה (כן, ישן מאוד) הם קיבלו 5 מנדטים. אם קיבלו אז – למה לא יקבלו עכשיו.
6. הם הרימו אתר רציני עם מצע ראשון.
7. הם גייסו בתוך פחות משבוע יותר מ-50,000 ש״ח. המהירות והכמות לא הולכים ברגל.
זה לא ניסיון לשכנע כאן אנשים, אני אישית *לא* מתכון להצביע לעלה ירוק. אבל מעצבן אותי שמאות אלפי אנשים בישראל מעשנים קנאביס ובסקרים (אני לוקח חלק בסקרים אינטרנטים שמתפרסמים) אף פעם לא מופיעה באופציות הבחירה האפשרות ״עלה ירוק״.
וזה בעייתי, כי על זה קמה ונופלת המפלגה הזאת. יש הרי יותר מ-6 מנדטים בטוחים שהיא היתה מקבלת אם היו מבטיחים למצביעים האלה שהיא תעבור את אחוז החסימה. כשלא שואלים בסקרים – אין לה איך להתרומים.
בכל אופן, זו הערה. ויש גם הארה: הפלוג הזה נמצא אצלי במועדפים עוד מהקמתו. מאחל לך בהצלחה.
איך, איך פייגלין לא חבר אליהם אחרי הבעיטה מהליכוד?