הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
במקביל למהלכים המתגבשים באו״ם – וגם אחרי שהאמריקאים ככל הנראה יטילו את וטו על ההחלטה להקים מדינה פלסטינית (המאמר נכתב לפני החלטה סופית) ישראל נמצאת בעומק מהלך פלסטיני להכרה גלובלית. המהלך החל הרבה לפני אפריל 2014, נקודת פיצוץ השיחות על הסכם המסגרת בתיווכו של מזכיר המדינה ג׳ון קרי. השיחות ההן היו ממילא רק על ״מסגרת״. ללא תוכן, המהלך מתגלגל כמה שנים במסדרונות האו״ם ולפלסטינים, על אף גילו של המנהיג, יש סבלנות. אין להם מה להפסיד, כך צוטטו כאומרים.
ממשלת ישראל מתנגדת להצעה, על אף שלא מציעה אופציה אחרת. למעשה, ממשלת ישראל לא מצליחה להבהיר למה היא מתנגדת. הממשלה, כלומר העומד בראשה נתניהו, מצהיר באמצעות מדיניות מבולבלת מצהיר כבר שנים שהוא תומך בפתרון שתי המדינות, דורש שזה יהיה באמצעות משא ומתן ולא במהלך חד צדדי, טומן ראשו בחול לגבי המהלך הרב צדדי (מדינות העולם) ומתחמק ממשא ומתן ישיר.
ועכשיו יש פה בחירות. אם בוחנים את הציבור הישראלי הרחב, בהתאמה למועמדים לכנסת הרי יש רוב מוצק לפתרון שתי המדינות. הדבר אף עלה בסקרי דעת קהל לאורך השנים, אבל נתמקד במועמדים ומסרים: אביגדור ליברמן אומר שהוא בעד, כך גם משה כחלון (״אני מהליכוד שמחזיר שטחים״, אמר לפני כמה ימים), יאיר לפיד הודיע שפתרון שתי המדינות הוא צורך קיומי.כך גם העבודה, מרצ והסיעות הערביות. העמדות של ש״ס ויהדות התורה אינן ברורות.ככל הנראה הן נוטות נגד. הבית היהודי מתנגדים, חד וחלק. הליכוד בראשות נתניהו? מסכימים בדיבורים ומתנגדים במעשים.
שליש מן הציבור (כפי הנראה) שולל את פתרון שתי המדינות בעוד השאר מעוניין בו. אולי שני השלישים מבינים את הסכנה הטמונה לחייהם פה בנסיעה עיוורת לתוך מדינה דו-לאומית. אולי הם חוששים מאוד ממשמעויות סיפוח השטחים כפי שמציע נפתלי בנט ומבוצע בפועל על ידי נתניהו והליכוד (אם כי ללא הצהרה מפורשת, אבל דה פקטו).
אם כן, מדוע ההיסטריה העצומה מן המהלך באו״ם? הסיבה לכך נעוצה בעובדה שזה הוא תהליך שיצא משליטתה של ממשלת ישראל. הממשלה שלנו הפכה לצופה מן הצד. צרפת, בריטניה ומדינות האיחוד האירופי דוהרות קדימה וארה״ב מתלבטת האם לשים את הרגל על הבלם. ואצלנו: שני מנהיגים נוהגים בעיוורון. נתניהו וליברמן, הצמד שמנהל את מדיניות החוץ של ישראל בשש השנים האחרונות (האחד ברצף, השני עם הפוגה באמצע). גם אם יוטל וטו במועצת הבטחון של האו״ם, זה מעצור זמני. התהליך כבר מתגלגל וישראל בממשלתה הנוכחית בחרה להיות כנהג שקשר לעצמו מטפחת סביב העיניים ונוהג קדימה ללא שליטה, כיוון או מצפן.
פורסם הבוקר במעריב
“שני שליש מהציבור בעד פתרון שתי המדינות? מאיפה אתם מביאים את היציאות האלה?…:)
מעבר לעובדה שאני מעריך שבערך 90% מהציבור הוא נגד “פתרון שתי המדינות” (לחבדיל מ”שתי מדינות לשני העמים” – ביטוי שהשמאל מנסה להשכיח מאיתנו מרגע שהסתבר שהפלסטינים דווקא לא מוכנים למדינה יהודית…), הרי שגם לרעיון המדינה הפלסטינית בכללו, כנראה שהרוב הוא בעיקר “לצרכי חוץ” (ביטוי שבשמאל מבינים היטב, ומשתמשים בו כדי להסביר את מברק הברכה התורן של אבו מאזסן למשפחת רוצחים כזו או אחרת, או לנאום שלו על ששה מליון פליטים שמחכיפ לחזור הביתה – דווקא שם הוא הצליח לקלוט את המספר “ששה מליון”, חבל שבעבודת הדוקטורט שלו הוא פישל בכך…).
במשלא נורא אוהבים לספר ש”ביבי מהלך אימים על הציבור”, בעוד שבמציאות המצב הפוך בדיוק. בשנת 2011 הזהירו אותנו יומם וליל מפני “ספטמבררררררר”, עת תתכנס עצרת האו”ם ואבו מאזן ידרוש להעניש אותנו בחומרה. אח”כ איימו בסנקציות אירופיות, אמריקניות ושל אנשי המאדים, אם לא ניסוג מייד. והיום מאיימים עלינו ב”הכרה בינ”ל במדינת פלסטין”. למרבה הגיחוך, רוב העולם הכיר בהם כבר ב1988, בעת הכרזת העצמאות הקודמת שלהם, באלג’יר – ואז הם אשכרה רצו עצמאות. כיום אבו מאזן נורא נהנה לדבר על זה, אבל הסיוט הכי גדול שלו, זה שישראל פתאום תצא, ותשאיר אותו לבד מול חמא”ס (ראינו מה הוא שווה בעזה ב2007). למזלו, יש לנו אינטרס בטחוני מובהק בהשארות בשטח (שרוב מוחץ של הציבור מודע לו, ולכן ממשיך להצביע נגד אלה שכל הזמן משנים את הרטוריקה שלהם, בהתאם להקצנה הפלסטינית (“פתרון שתי המדינות” עלק…).
וכמובן שמיותר להסביר שוב שבנט לא מציע את “סיפוח השטחים”, אלא את שטחי C, ויחי ההבדל הקטנטן בין מליון לבין כמה עשרות אלפים. אגב, להפוך את ליברמן לנושא דגל “פתרון שתי המדינות”, בשעה שהוא בעד לזרוק מכאן את ערביי יפו (אחרי מתן פיצויים, כמובן – כפי שהציע גנדי בשעתו), ואת כחלון, שהיה ממה שכינו בתקשורת בשם “מורדי הליכוד” – זה לא רציני אפילו כטיעון פוליטי. מי שתומך בלתת לאבו מאזן מדינה ולגרש רבבות יהודים, בתקווה שזה יגרום להם לשכוח מששה מליון “פליטים” – יצביע אך ורק לגוש השמאל (ערבים, מרצ, מפלגת לבני-בוז’י ויש עתיד). אם הרכב זה יגיע ל80 מנדטים – אשריו…
אין שני שלי שבעד שתי מדינות. הממוצע של הסקרים נותן לנו משהו כמו 60-40 בעד שתי מדינות לשני עמים. אבל מתברר שיש גם רוב נגד פינוי ישובים, נגד חלוקת ירושלים – גם בסגנון מתווה קליטנון בו השכונות היהודיות נשארות בישראל -, נגד ויתור על בקעת הירדן וכו…
אז כנראה שחלק מהישראלים לא מבינים את ״שתי מדינות לשני עמים״ כ״חזרה לגבולות 67 עם תיקוני גבולות והחלפת שטחים״. למען האמת גם אני בעד שתי מדינות לשני עמים – ישראל ממערב לירדן ופלסטין מזרחה. היום יש לנו כבר שתי מדינות פלסטיניות – ירדן ועזה, אני לא חושב שמגיע להם עוד שלישית.
מצדי שיהיו להם 72 מדינות, אחת לכל בתולה – הבעייה שלי מתחילה בכך שהם רוצים שמדינות אלה יהפכו לבסיס שבעזרתו ישחטו אותי ואת משפחתי.
לו חשבתי שיש איזשהו ערך לפיסת נייר שחותמים עימם (מעבר לעסקאות המיליארדים שמתפרנסי התהליך למיניהם מקבלים תודות לפיסת הנייר), הייתי הראשון לתמוך גם בנסיגות משמעותיות. לצערי, נסיגות רק מגדילות את יכולת הפגיעה שלהם בנו, וכל הנסיגות בעבר הובילו להסלמות בטחוניות, ולא לשקט.
הבעייה שלנו היא לא שמאל ימין או גושים. הלא ברק הציע כבר לעראפת הרבה יותר ממה שניתן לעכל ועראפת סירב (אינתיפדה השנייה – זוכרים). אין פתרון ימני ואין פתרון שמאלי והנרטיב הפלסטיני זוחל בדיוק בסדק בין השניים.
פתרון ראוי יהייה כאשר עם ישראל כולו יהייה מאוחד סביב פתרון לאומי ציוני ישראלי. הפילוג בתוכנו הוא זה המעצים מפעם לפעם את הקטר הפלסטיני. אנחנו הם אלו הנותנים לו את חומר הבעירה לנסוע קדימה.
אם יואילו הביבים, הבוז’ים, הלבנים הבנטים והלפידים ודומיהם – לשבת בשולחן עגול, לוותר על אגו ולהחליט על מה ישראל מוכנה לוותר ועל מה לא, מה הם הקווים האדומים שלפחות 80% מהעם יקבלו אותם – וזה ניתן לעשייה (ללא אגו כבר אמרתי) … תיגמר הבעייה הפלסטינית.
הצלחת לנענע אותי. יפה מאוד כתבת.
צריך לנהל ויכוח פנימי בחדרי חדרים ולהציג עמדה בלתי מתפשרת כלפי חוץ
אלי, הרעיון שלך היה יכול להיות הפתרון האולטימטיבי, לולא שתי בעיות יסודיות שבולמות את מימושו:
1. כל מה שלא יציג הקונצנזוס הישראלי לפלסטינים כ”קו אדום” – יהפוך בן-לילה לעמדת הפתיחה הישראלית. אחד ההישגים הגדולים של הפלסטינים במהלך עשרים שנות המו”מ עם ישראל, הוא שהם מעולם לא וויתרו על כלום, וכל התקרבות בין הצדדים, הייתה עוד תזוזה ישראלית לכיוונם. זה שנגיע לאיזושהי אג’נדה ישראלית משותפת (דבר בלתי אפשרי, אבל לשם הדיון בוא נניח שזה יקרה), הרי שהצד השני (ושאר הקהילה הבינ”ל) מטבע הדברים לא יהיה מחוייב לראות בזה סוף פסוק, אלא רק את תחילת המו”מ. המערכת הבינ”ל עובדת כך שלחצים מופעלים היכן שקל להפעילם, וזה לא מקרה שרק על ישראל לוחצים, ולא על הפלסטינים – כאן הלחץ יכול להיות יעיל יותר, כאן יש גורמים שאשכרה תומכים הפעלת לחץ על ישראל, וכאן יש משקל לדעת קהל.
2. המחוייבות של חלק גדול מבכירי השמאל אצלנו, היא לאג’נדה ממומנת-חוץ, ועבורם הגעה להבנות עם הימין, היא דבר פסול לאין שיעור, יותר מאשר הגעה להבנות עם הפלסטינים. זה לא מקרה שבכל פעם שהימין אימץ עמדות שמאל (ושלא יהיו טעויות – הימין היום נמצא שמאלה למפלגת העבודה בראשות פרס של בחירות 1988, שהכחישה בזעם כל רעיון של מגעים עם אש”ף, וראתה במדינה פלסטינית פתרון בלתי קביל לחלוטין), השמאל זז עוד יותר שמאל. מי שבודק את עמדות ציפי לבני היום, ואת עמדות חד”ש מ1993, לא יראה כל הבדל מהותי (מעבר להרבה ציורים בכחול לבן שהגרפיקאים של אדלר ציירו עבורה…). הנכונות של השמאל להתפשר עם הפלסטינים, היא כמעט בלי מוגבלת (עוד לא נולד הקו האדום שעליו הם יגידו “עד פה”, ויתכוונו לזה) – כך שכמה שהימין לא ינסה להתגמש (ומראש אני מתחייב שגם בימין יש מעט מאוד רצון עוד שמאלה, גם מטעמים אידיאולוגיים וגם מטעמים בטחוניים) – אין דרך להגיע לנקודה שבה יהיה ברור לכולם ש”זו עמדת ישראל ומכאן לא נזוז מילימטר!”.
אכן אורי,
אבל צריך לחשוב מחוץ לקופסה.
מנהיגות תקיפה ציונית (ונניח שכן ניתן למצוא את הק האדום ש80% יסכימו עליו), ניתן לייצר הרבה מנגנונים שיבצרו את העמדה הזו כעמדת סיום ולא עמדת פתיחה ואתה צודק, ככל שנתקפל יותר הפלסטינים ירצו עוד ולכן: גם אנחנו יכולים ללכת לאו”ם באופן חד צדדי, אנחנו יכולים לבצע את אותו קו אדום ולא חשוב מהו, אל מול הפלסטינים כמהלך חד צדדי, ניתן לומר לעולם: “זה מה יש” או זה או כלום (שלא לומר את הציטוט של בן גוריון “או”ם שמום”).
אם נידע בתיאוריה להתאחד (גם 80% זה מספיק) נוכל לסיים את הסיפור הזה.
לצערי כל המנגנונים שבעולם לא יכולים להפוך ציפי לבני לסאעב עריקאת, או להפוך את בוז’י הרצוג לאבו מאזן – ועד כמה שלא נאהב זאת, אין דרך לגרום להם להגיע להסכמות פנימיות, שלא יתנערו מהן שתי דקות אחרי שיישבו עם הצד השני…
ביבי אינו הנושא ונותן האופטימאלי, כפי שהוכיחו הסכם חברון, הסכם וואי, עסקת שליט, ושחרור 76 רוצחים ללא תמורה – אבל כשמהצד השני יש את ציפי 1701, ואת בוז’י רוטציה – הרי שמדובר במאסטר העמידה הקשוחה…
אורי בינתיים ביבי הוא זה שנשא ונתן עם החמאס אחרי שני סבבי לחימה בעזה.
זאת אחרי שבנה קריירה וכתב ספרים על כך שאסור לדבר עם הטרור אלא להכניע אותו.
אם ציפי לבני הייתה כה גרועה במשאים ומתנים לא היו נותנים לה לשמש כשרת חוץ בפועל בממשלה היוצאת ובין היתר להציל את מקומה של ישראל בתוכנית HORIZON 2020 לתמיכה במחקר בהיקפים של מילארדים.
חוץ מזה, אם הייתה כה גרועה, היא לא הייתה מצליחה להוציא רוטציה ו-4 שריונים ריאליים ממפלגת העבודה.
סחתין, לא דילגת אפילו על סעיף אחד מדף המסרים, החל ב”ביבי כתב ספרים ודיבר עם חמא”ס”, וכלה ב”ציפי תותחית במו”מ והוציאה המון מהרצוג”.
כל הטענות הן בולשיט טהור, שמתאים יותר להכרזת יחצ”נים מאשר לדיון רציני:
הטענה הראשונה (“כתב ספרים ודיבר עם חמא”ס”), היא כמובן דמגוגיה בגרוש – הוא אכן כתב ספרים, ועוד באנגלית (דבר מזעזע, שאיש לא יחשוד שציפי לבני מסוגלת לבצע…), והדבר הוא נטול קשר בעליל לשאלה כיצד ניהל את המערכות מול חמא”ס (לפחות בשנייה מבין שתיהן, ישבה לבני בתוך הקבינט המצומצם-מאוד, ומשום מה לא התפטרה בזעם ובמחאה על מה שראתה…). יש לי ביקורת על ניהול המערכות מול חמא”ס, אבל היא הפוכה בדיוק מהביקורת שלבני יכולה להעביר (מתוקף העובדה שהיא חיפשה לעצור לחימה ב”עופרת יצוקה” אחרי עשר שניות, והביאה עלינו את 1701 בלבנון השנייה – וכאמור, ישבה בקבינט בזמן “צוק איתן” ולא רצה להתפטר..).
הטענה השנייה (“שרת חוץ בפועל, הורייזון 2020”) גם היא מהווה מריחה יחצ”נית לא רצינית – ציפי לבני קיבלה מביבי (באחת מהחלטותיו הגרועות בעשרים השנה האחרונות) ללא כל סיבה טובה (מלבד תקווה להשאיר את בנט בחוץ) את האפשרות להכנס ראשונה לממשלה, ולהיות חלק מצוות המו”מ עם הפלסטינים (לטעון שהייתה שרת חוץ בפועל, זה בערך כמו לטעון שהייתה סלטאנית בפועל של האימפריה העוןת’מאנית…). נכון שהוא ידע עם מי יש לו עסק ושלח איתה בייביסיטר שמנע ממנה מלעשות שטויות, אבל עצם המינוי היה שגיאה חמורה. הקביעה שלך שהיא הצילה את הורייזון 2020, זה בערך כמו הטענה שלה שבזכותה בוש ציין שזכותה השיבה תהיה לשטחים ולא לישראל (טענה שכולם הכחישו אותה). בכלל, לבני ואמירת אמת הם כמו שני קווים מקבילים.
הטענה השלישית הועלתה על ידה לראשונה במפגן הקללות המביך שכתבו לה יועציה לכבדו “מצב האומה”, והיה בערך ברמה דומה לשאר הטקסטים שכתבו לה. במציאות, ציפי לבני הצליחה לקחת עוגיה מילד קטן וחלש. להתפאר בהישגים במו”מ מול בוז’י הרצוג, זה בערך כמו להשוויץ שניצחת ילד צ’כי בחידון ידיעת הארץ – או במלים אחרות, לא חוכמה גדולה…
מעבר לזה, ציפי לבני היא מועמדת נפלאה, ונכס גדול לכל אחת מ5896987643 המפלגות שעברה בהן בשבוע וחצי האחרונים…
מדהים. אתה פשוט מתהלך כסומא אחרי המסרים של ביבי.
האם החיים שלך באמת יותר טובים היום משהיו לפני 6 שנים?
האם הכנסה פנויה שלך עלתה (או לפחות נשמרה באותה רמה?) מה לגבי דירה?
האם אתה מרגיש בטוח יותר לטייל בעולם? האם אתה מרגיש בטוח יותר לטייל ברחובות ירושלים מאשר לפני 6 שנים?
כשכמעט כל גורם בקהיליה הבינלאומית מחרים את ראש הממשלה שלך, כשכל גורם במערכת הפוליטית, אפילו במפלגתו שלו לא מעריך אותו (ראית איך התחנפו לגדעון סער). האם אתה אתה באמת סומך עליו ש”יחזיק בהגה”?
כולם אנטישמיים? כולם “נגדנו”? כולם לא מבינים?
ראשית, ברכות! “סומא” זה אכן לא מתוך דפי המסרים, וסחתין על החריגה מהקו…
ולשאלותיך:
1. באופן אישי, מצבי הכלכלי אכן השתפר בשש השנים האחרונות, אבל אני מבטיח לך שאין לביבי (או לכל פוליטיקאי אחר) כל קשר לעניין, כך שאיני זוקף זאת לזכותם…
2. לא יודע איך לבשר לך, אבל רמת הביטחון האישי שלנו נשארה לא טובה מאז אוסלו. דווקא בשנים שלו, יש פחות הרוגים מטרור (בטח כשמשווים את זה לשנות שלטון השמאל, פרס-רבין וברק).
3. הקהילה הבינ”ל מאוד אוהבת אותנו כשאנחנו מתקפלים. שוב, לא יודע איך לבשר לך את זה, אבל גם כאן אין כל חידוש. אתה יכול לנסו לייחס את זה לביבי, או סתם להסתכל במציאות, ולגלות שתמיד שכשישראל נסוגה, העולם מחבק אותה לשתי דקות – ואז מצפה שתיסוג עוד (כי הצד השני מסרב להסתפק בנסיגה האחרונה, ועלינו יותר קל ללחוץ).
4. לגבי “כל גורם במערכת הפוליטית”: האילנות שאתה נתלה בהם, הם שחוחי קומה להפליא, ומוטב שתנסה לחפש דוגמאות קצת יותר מרשימות, מאשר אנשים שיצטרפו אליו לקואליציה שתי דקות אחרי שיתברר להם שהקללות לא הצליחו להביא לתבוסתו (ושכבר הצטרפו אליו בעבר – הרבה אחרי שכבר לא היה פנים חדשות…).
5. אני לחלוטין לא חושב ש”כולם” לא מבינים. למעשה, אני משער שיש יותר מבינים מאשר לא מבינים, ולכן הוא כנראה ימשיך לקדנציה נוספת.
אתה חייב להבין, ביבי הוא לא הטוב ביותר שישנו, הוא גם לא טוב במיוחד באופן אבסולוטי. הוא פשוט הרבה-הרבה-הרבה פחות גרוע מהאלטרנטיבות האיומות שהשמאל מנסה להביא לנו פעם אחר פעם.
אני אשמח מאוד כשיילך ויגיע מועמד טוב ממנו מהימין. מה שהשמאל מציע (גם כשהוא קורא לעצמו מרכז, מרכז ציוני, או כל שם אחר שממציאים עבורו היחצ”נים), זה עוד אוסלו – ואוסלו זה גרוע יותר ביטחונית וכלכלית (למעט בכל הנוגע לחברות האבטחה, שנהנות מפרוספריטי אדיר עקב הצורך לאבטח כל חנות מכולת; ולטייקונים ולעמותות הקשורות ב”תהליך השלום”).
זו השואה התחתונה: ביבי לא מי-יודע-כמה – אבל ביבי מוותר פחות ממה שלבני ובוז’י יוותרו, והימנעות מוויתורים, חוסכת הרוגים.
ליאור
״האם החיים שלך באמת יותר טובים היום משהיו לפני 6 שנים?
האם הכנסה פנויה שלך עלתה (או לפחות נשמרה באותה רמה?) מה לגבי דירה?״
אז כן רמת החיים בישראל עלתה אי השוויון ירד, והמצב הכללי השתפר בכל התחומים מלבד דירות אבל אני אגלה לך סוד, זה לא כזה נורא לכולם, למעשה עבור רוב האוכלוסיה העלייה במחירים היא טובה – כי הם בעלי בית.
״האם אתה מרגיש בטוח יותר לטייל בעולם? האם אתה מרגיש בטוח יותר לטייל ברחובות ירושלים מאשר לפני 6 שנים?״
מה הקשר לביבי בשאלה הראשונה ? ובשניה כירושלמי אני לא מרגיש שום הבדל. כל ה״אינתיפדת ירושלים״ הזאת הסתיימה ברגע שהגשם ירד.
״כשכמעט כל גורם בקהיליה הבינלאומית מחרים את ראש הממשלה שלך״
אתה אפילו לא מחושב למציאות.
טל,
אני באמת מנסה להבין, לא ברור לך שהמשא ומתן התרסק בעבר ויתרסק בעתיד על סוגיה אחת בלבד -> זכות השיבה? את באמת חושבת שמישהו מהשמאל הישראלי, כולל מר”צ, מסוגל לעשות משהו אחר ממה שביבי עשה? ההכרה במדינה יהודית זאת סוגיית המפתח. ברגע שיכירו בה (כלומר, מוותרים דה-פקטו על זכות השיבה), הסכסוך ייפתר בתוך חודשים.
רק לשם הוויכוח- יש לך ספק שאם מרצ היו בשלטון הם לא היו מקבלים את טענת השיבה של האויב?
אני מוכן לשים על זה את השקל האחרון בכיס שלי.
איתי, אבו מאזן עצמו ויתר על זכות השיבה. זה נשאר בשיח ובדיבור, בדיוק כפי שאצלנו יש כאלה שמדברים בגעגועים לכל מיני דברים שלא יקרו כבר (שתי גדות לירדן ועוד). הגות וגעגועים זה יופי בשביל שירים וסיפורים. אבל אנשים הם פרקטיים. אף אחד לא יתן לפלסטינים זכות שיבה מלאה (למעט כמה אלפי אנשים כדי לספק את הסימבוליזם של זה). רוב השמאל רוצה בפתרון שתי המדינות דווקא כדי לשמר רוב יהודי וציוני בצד שלנו. מה שכמובן ירד לטמיון בפתרון של הימין שהוא מדינה אחת.
אבו מאזן מ-ע-ו-ל-ם לא ויתר על זכות השיבה, והעובדה שהשמאל ממשיך לספר לעצמו שאבו מאזן ויתר (בגלל שהנ”לך אמר זאת לקהל ישראלי בראיון בודד, בשעה שאמר ואומר דברים הפוכים כל הזמן), מלמדת שוב שאין גבול ליכולת ההונאה העצמית של השמאל, שמוכן להמשיך בהימור ששמו “אוסלו”, בתקווה שאולי פעם הפלסטינים באמת יקיימו את מה שהם מבהירים שאין להם עניין לקיים…
הסרטון הבא שודר בערוץ 2 השנה, ולא צולם במסתרי וועידה סודית של פת”ח. מופיע בו יאסר עבאס (אחד מבניו של אבו מאזן), שמצולם תורם דם למען אנשי חמא”ס, בעזה במהלך צוק איתן, והוא מציג את בנו הצעיר, שמכריז בגאווה שהוא מצפת, וחוזר לצפת (גם יאסר עבאס וגם נאדר עבאס לא חיו מעולם בצפת, שאליה הם חוזרים…).
הנטייה הטבעית לחפש הקבלות בצד השני (“אנחנו מוכנים לוותר המון, אז ברור שגם הם יהיו…”), כל הזמן מתנפצת לשמאל ולכולנו בפרצוף, אבל השמאל לא מוכן להשלים עם המציאות, וממשיך לשקר לעצמו, והפלסטינים (מי יכול להאשים אותם), ממשיכים לספק לו שברי ציטוטים באנגלית, כדי לפטר את יצר ההונאה העצמית הזה.
בפועל, ב95 אחוז מהזמן, הפלסטינים כנים עד כדי אכזריות בנוגע לכל מה שהם רוצים לעשות לנו. למרבה הצער, מכיוון שלא אמרו זאת לחברים משמאל באחת הוועידות, האנשים אצלנו מספרים זה לזה ש”הם לא באמת מתכוונים לזה”, וש”הם אומרים זאת רק לצרכי פנים”.
צרך ללמוד לקבל זאת – עוד לא נולד המנהיג הפלסטיני שיהיה מסוגל לוותר על זכות השיבה, מהטעם הפשוט שכל מערכת החינוך שלהם מלמדת את הילדים והנוער להבין שאוטוטו חוזרים הביתה. במחנה הפליטים אל-עאידה, בצפון בית לחם בואכה גילה, יש בכניסה פתח ענק במשקל טון – שנועד להזכיר לתושבים שהם פה באופן זמני, ועוד מעט חוזרים למקומות שמהם גורשנו בידי היהודים. הם לא מדברים על על אפרת, לא על קריית ארבע, ולא על אריאל. הם מדברים על על היישובים בפרוזדור ירושלים, ודרום ירושלים. הם לא חוזרים לאפרת, אלא חוזרים לקיבוץ נתיב הל”ה…
לא להאמין…העיוורון שלך ושל מחנה השמאל
איפה הוא אמר שהוא מוותר על זכות השיבה (חוץ מאותו ראיון עם חדשות ערוץ 2 שבפחות מ24 שעות הוא הודיע שהמשפט “אין לי רצון לחזור לצפת ” כוון רק על עצמו ולא על העם הפלסטינאי )?
את עיתונאית … תביאי הוכחות בבקשה .
כמו שהעירו לך, לצערי זה לא המצב, אם יש לך איזשהו מקור לטענה שלך אני יותר מאשמח לראות אותו.
העולם גם תמך בנסיגה צרמת הגולן וכעת יש מחשבות אחרות. הכי גרוע זה העיוורון של השמאל והדוגמטיות המחשבתית ממש כמו עדר. המשך התפשטות דעאש בעירק, סוריה ואולי גם ירדן אולי תביא לשינוי בחתירה של רבים לעוד מדינה ערבית שתסכן את כל האיזור. אבל למה לחשוב אם אפשר להתנהג כמו עדר???
קראתי בשבת את הספר תפוס ת’יהודי ויצאתי אדם שונה.
אני חושב שלפני שאי מי נכנס לחדר המשא ומתן (בעיקר מתן, אם הוא ישראלי..) הוא צריך לקרוא את הספר המשובח הזה.
נתי, יש לך ניחוש אחד מה משותף לכמעט כל הארגונים שטוביה טננבום נתקל בהם שם – רמז, טל מאוד לא אוהבת שמבקרים את הגוף הזה…:-)
הקרן החדשה? משו כזה?
לא לא, אתה מתכוון מסתמא לאיחוד האירופי רודף השלום והצדק?
אגב, הפרק הכי מעניין בספר הוא הסייפא שלו, התחקיר הקטן אודות הצלב האדום. היות ומדובר בעובדות ולא בדו שיח שהוא ערך, לטענתו.
מסתבר שהצלב האדום החליט שכוח נסתר כלשהו העניק לו סמכות מוסרית להחליט בכל סכסוך טריטוריאלי מי הצודק, למרות שבגוף חברים רק שוויצרים…