המפסידים והמפסידים במירוץ לנשיאות

המפסידה הגדולה היא מפלגת העבודה. כן, שוב. הרגלים ותיקים לא מתים בקלות כנראה. הם התחילו עם תמיכה במועמד ששמועות ולחשושים (וכמה תחקירים עיתונאיים)  על מידת מעורבתו בשחיתות מלווים אותו כבר יותר משלושים שנה. לאחר מכן מועמדותו הוסרה באדיבות משטרת ישראל שהחליטה לזמן אותו לחקירה בתיק שהיא מנהלת כבר שנתיים (אגב, יש דרך לא להבין את הסרת המועמדות כהודאה באשמה? אדם חף מפשע היה מוותר על מועמדותו לאחר תשאול זריז במשטרה?). מה עשו בעבודה? התנהגו כאילו לא קרה כלום. אפס התנצלויות. אפס הסברים וחלקם העבירו את תמיכתם למועמד הבעייתי הבא. בלטה לטובה ח”כ שלי יחימוביץ’ שהצהירה כבר בתחילת המירוץ על תמיכה ברובי רבלין. לא כי הוא ניצח בסוף, כי היא הפגינה עמדה מוסרית ודבקה בה.

צילום: מתוך הפייסבוק של רובי רבלין

שני הח”כים הצעירים נציגי המחאה החברתית, הח”כ שהגיע לכנסת כעיתונאי הלוחם בשחיתות ובשקשוקות למיניהן, הח”כ שהגיע כשוטר רודף צדק – כולם היו שותפים מלאים לפארסה, כל אחד בסגנונו. רוזנטל, לזכותו יאמר, העביר את תמיכתו לרבלין לאחר פרישתו של פואד ומתח ביקורת על פואד (כאילו הוא לא ידע גם לפני חקירת המשטרה במי מדובר). מזרחי פרסם סטטוס המעביר את תמיכתו לדורנר, “טעינו פעם אחת יותר מדי”, כך סיכם את תמיכתו, ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה לשעבר, בפואד בן אליעזר. בעצם היתה עוד התייחסות של מזרחי לתמיכה בפואד. הוא פרסם סטטוס המשבח אותו (!) על פרישתו מהמירוץ:

“שבוע טוב, רק מילה על פרשת פואד בן אליעזר שצצה בישורת האחרונה. אני מוקיר ומכבד מאד את הצעד הראוי שנקט בו פואד והודיע על פרישתו מהמירוץ, במקום שבו מחזיקים בצפרניים גם עם כתבי אישום, ואפילו הרשעות. כך צריך לנהוג נבחר ציבור, כך הגון לעשות ציבורית, עד לנקיון שמו מהחשדות או אחרת. המירוץ הזה לנשיאות מבייש את הפוליטיקה ואת הפוליטיקאים. כן, גם אותי כמובן!”.

מעניין. לכהן כחבר כנסת (שכמעט אינו פוקד את הכנסת) הוא יכול. זאת לא משרה ציבורית? 

סתיו שפיר פרסמה סטטוס בפייסבוק בו היא מעבירה את תמיכתה למועמדת הלא ריאלית דליה דורנר ומתייחסת גם לתמיכתה בפואד ואי תמיכתה ברבלין:

“קראתי את כל מה שכתבתם לי בשבועות האחרונים וברור לי שלא תמיד הבחירות שלי יזכו לאהדה של כולם. היו שטענו במעין ידענות מופלגת שהבחירה בפואד נובעת מדילים סודיים למיניהם. שטויות. כל מי שמתמצא באופן הבסיסי ביותר בפוליטיקה הפנימית של מפלגת העבודה יודע שהצטרפתי למפלגה ורצתי בפריימריז ללא תמיכה של אף אחד ממנהיגיה ובכיריה: לא יחימוביץ’ ולא הרצוג, לא פרץ ולא פואד. אם להשתמש בעגה הנהוגה בפוליטיקה, השם שלי לא היה באף “דיל”. נבחרתי בזכות הצבעת האמון של 10,000 חברי מפלגה חופשיים (מתוך כ-31 אלף שהצביעו בפריימריז), שהפכו אותי לח״כית עצמאית. בזכות העצמאות הזאת אני יכולה להוביל את המאבקים שאני מנהלת בכנסת ולא להיכנע ללחצים הכבדים שמופעלים עליי מכל עבר. על העצמאות הזו אני שומרת ואשמור בכל מחיר”.

הרבה מילים על עצמאותה כחברת כנסת, אפס התייחסות לתמיכה בפואד עצמה. אם היא כל כך עצמאית, מדוע תמכה במועמד בעייתי מאוד למורת רוחם של מצביעיה? מה שבטוח, סטטוסים קודמים שלה שהביעו תמיכה בפואד נעלמו באורח מסתורי מהפייסבוק (כפי שהבחינו עידוק וג’וני).

“תפקיד הנשיא אמור להיות תפקיד סמלי בלבד. בפועל, ובהיעדר מדיניות חוץ ממשלתית אחראית, הפך נשיא המדינה בשנים האחרונות לדמות המייצגת את ישראל בזירה הבינלאומית. בתקופה שבה הימין הקיצוני מקדם במרץ תוכניות הזויות לסיפוח השטחים, אני חוששת מאוד מבחירה בנשיא שעמדותיו אינן ברורות או בכזה שיכשיר, גם אם בדרכי נועם, את חזון המדינה הדו-לאומית ההרסני”.

יום למחרת, לאחר שנבחר, שפעה סתיו מילים חמות על רבלין:

“ח״כ ריבלין, נשיאנו החדש, היה הראשון שהכניס אותנו למשכן הכנסת כנציגי המחאה ב-2011, כשהיה יו״ר הכנסת. שנה וחצי אחר כך, הוא היה הח״כ הראשון לברך אותי בנאום הבכורה שלי, הפעם כח״כית. אני חבה לו תודה גדולה על כל הפעמים שבהן עמד לצדי גם כשנסיונותי להילחם למען שקיפות נראו לאחרים בלתי אפשריים. הוא יחסר לי מאוד בוועדת הכספים, אני מודה”.

אבל יום קודם הוא “קידם בדרכי נועם את חזון המדינה הדו לאומית ההרסני”. מעניין. על שמולי אין מה להרחיב את הדיבור. הוא התגייס לטובת פואד בכל הכח. מי שיבדוק את הודעותיו לעיתונות ומסריו בראיונות יראה שהם מתואמים אחד לאחד עם המסרים הכתובים של פואד, כולל השימוש במונח “סיכול ממוקד” ו”עיתוי הבדיקה” – התירוץ השחוק ביותר בספרם של עבריינים מכל הזמנים. האם נדב גלאון יועץ התקשורת של פואד כתב את המסרים לשמולי או שהאחרון פשוט למד אותם היטב עצמאית? אין לדעת וזה לא משנה. אגב, לאחר בחירתו של ריבלין הוא מיהר לסמס לעיתונאים כי תמך בריבלין עוד לפני ההצבעה…

צילום: הפייסבוק של איציק שמולי

אם כל זה לא הספיק, בכירי מפלגת העבודה הרצוג וכבל תמכו בשטרית בסיבוב השני, מצטרפים לשר הפעלתן עמיר פרץ שקידם במרץ מועמדותו של חברו המולטי מליונר למפלגה. לכל חברי הכנסת היה ידוע בשלב הזה על הסכם הפרישה הסודי והתמוה שחתם שטרית עם עוזרת הבית שלו ובו התחייבו הצדדים לא לפרסם ולא להגיד דבר על 270 אלף השקלים ששולמו לעוזרת (שוב, יש למישהו הסבר הגיוני לזה חוץ מדמי שתיקה?). יום לאחר הבחירות לנשיאות, כשחשף ערוץ עשר שההסכם כלל כנראה שתיקה של העוזרת לנוכח הטרדה מינית כזו או אחרת, מיהר איתן כבל לסמס לשטרית כמה הוא מרגיש נבגד לאחר ששטרית ענה בשלילה גורפת לכבל והרצוג ששאלו אותו במפורש אם הטריד מינית. ליתר בטחון שלח כבל את אותו סמס גם לסימה קדמון מידיעות אחרונות (העיתון שכבל חתום, כזכור, על הצעת חוק נגד המתחרה הגדול שלו, “ישראל היום”) כדי שיופיע בשער העיתון למחרת וכך היה.

שער “ידיעות אחרונות” 12.6

כך הצליחו כבל, ח”כ ותיק ובעל זכויות והרצוג, ח”כ המתיימר להתמודד על ראשות הממשלה, להנהיג את מדינת ישראל ולייצג אותה במו”מ עם אויבים מתוחכמים יותר מח”כ שטרית, לא רק כחברים של מושחתים אלא כתמימים עד כדי טפשות, שלא מסוגלים לדמיין שפוליטיקאי הרוצה להיבחר לתפקיד ישקר להם. דני דיין, יו”ר מועצת יש”ע לשעבר, היטיב לתאר את מצבם הנלעג:

“השנה היא 2017. ראש ממשלת ישראל יצחק (בוז׳י) הרצוג נפגש לפגישה מכרעת עם ראש הרש״פ סאיב עריקאת. על הפרק: הסדרי הפירוז של המדינה הפלסטינית. עריקאת: ״בוז׳י, נשבע לך. אני לא משקר. לא נקבל נשק מאיראן. יהיה בסדר. תחתום״. הרצוג מסתכל לעריקאת בלבן של העיניים. וחותם. כשהאמת המרה מתבררת שולח שר החוץ איתן כבל לעריקאת מסרון: ״אנחנו מרגישים נבגדים״. וראש הממשלה הרצוג מוסיף: ״איך יכולנו לדעת? הוא הבטיח”.

מי עוד במפסידים? “התנועה” כמובן. המפלגה המגובבת מן הגורן ומן היקב קידמה מועמד שסירב לחשוף את הצהרת ההון שלו, רץ על טיקט “חברתי” (כי הוא ממוצא מרוקאי, זה עושה אותו חברתי אוטומטית) אבל כשנשאל בראיון על דירותיו המרובות אמר “אז יש לנו דירה באשדוד במליון שקל, ביג דיל…” ובנוסף לכל מרחפת מעליו עננת העוזרת המסתורית. אותו קידמה שרת המשפטים, לא פחות. אגב, היום דווח בוואלה כי לבני נפגשה שוב עם בכיר פלשתיני בלונדון, בניגוד להחלטת הקבינט להפסיק את המו”מ, החלטה שהיא עצמה תמכה בה. הצעד השערורייתי הזה של לבני זוכה למחילה תקשורתית גורפת. כשבנט התבטא נגד שחרור המחבלים ידעו כל כותבי הטורים בארץ להזכיר לו שהוא יושב בממשלה שהחליטה על השחרור, למרות שהוא ומפלגתו הצביעו נגדו. ללבני מותר לפעול נגד החלטת ממשלה שהיא עצמה הצביעה בעדה כמו שמותר לה כשרת משפטים לקדם מועמד בעייתי מאוד לנשיאות. ברוך השם, יש עוד כמה פריבילגיות בתקשורת לנציגת השבט הלבן. מעניין כמה זמן זה יחזיק.

הגדיל להביך את עצמו ח”כ עמרם מצנע שעוד בטרם נודעו התוצאות בסיבוב השני יצא כבר אל המצלמות והמיקרופונים ונתן נאום נמלץ על “נצחון המחנה השפוי, מחנה השלום” ושאר קלישאות. כמו שכתב עמית סגל, עד מתי תכשיר ההשתייכות ל”מחנה השלום” (באמת שצריך לחשוב על שם חדש) כל שרץ וכל שחיתות?

עתיד המפלגה הזאת דורש פוסט נפרד כמובן. די ברור שזאת מפלגה של קדנציה אחת. ברור שאין שום קשר מהותי בין עמיר פרץ לאלעזר שטרן או בין דוד צור, שוטר בכיר לשעבר, לשטרית, שעלול למצוא את עצמו, אם הדברים ימשיכו להתגלגל כפי שהתחילו, על ספסל הנחקרים. אבל בחזרה למפסידים:

מרצ, כמובן. מפלגה אידיאולוגית שמדברת יומם וליל על טוהר כפיים הוכיחה גם היא בלבול ערכי ושלומיאליות פוליטית כשתמכה במועמדים בעייתיים בגלל מחנאות פוליטית. “תמיכה במדינה דו לאומית” לא אוכל גם כאן. מבחינה פוליטית, אם כבר, תמיכה בריבלין מוציאה “תומך במדינה דו לאומית” ממעגל ההצבעות בכנסת ומכניסה אליו ח”כ שכבר יצא נגד “ימניות היתר” בליכוד. גם כאן היה צדיק אחד בסדום, ח”כ אילן גילאון שהקדים להודיע על תמיכתו בריבלין ומהסיבות הנכונות – כי יושר אישי קודם לדעות פוליטיות, בטח ובטח שלהשתייכות מחנאית. לזכותה(?) של המפלגה יאמר שהגיבה במהירות לגלי התרעומת שנישאו אליה בפייסבוק בין ההצבעה הראשונה לשניה ואיימו בנטישת המפלגה אם תתמוך בשטרית. מהמפלגה נמסר בבהילות על חופש הצבעה.

חברים מכובדים במצעד המפסידים הם שני מנהיגי מפלגת השלטון, ליברמן ונתניהו. הראשון תמך בדליה איציק. לאחר שנכשל בהצנחת מועמד משום מקום לעיריית ירושלים החליט להיכשל גם בהצנחת מועמדת משום מקום לנשיאות. בשני המקרים הכשלון היה צורב, אבל חייבים להודות (בדאגה) שהקרב היה צמוד. 28 קולות לדליה איציק? פוליטיקאית שזוכרים ממנה רק תככים וטריקים, בגידות ומעברי מפלגות ותחקיר אחד על שיפוץ הדירה שגרם לה להחזיר לכנסת 25,000 ש”ח? כנראה שכן, בדיוק כמו 45% (!) מהקולות בירושלים למועמד אלמוני מגבעתיים. למועמדים של ליברמן עדין יש כח, אבל פחות.

על נתניהו ומסע הצלב ההזוי והמגוחך שניהל נגד ריבלין נאמר ונכתב כבר הכל. שניהם, גם חשוב לזכור, פעלו מאחורי הקלעים ומאחורי הקלעים בלבד. שני פוליטיקאים שהמילה “שקיפות” זרה לעולמם.

צריך רק לשים לב שאת ההתבזות של חברי מפלגות השמאל אפיינה היצמדות למחנה הפוליטי במחיר תמיכה במושחתים לכאורה ואצל ליברמן ונתניהו ממחנה הימין ההתבזות אופיינה בבגידה במחנה הפוליטי בגלל שנאות אישיות או חשבונות פוליטיים אחרים (אני לא חושב שליברמן מאמין במחנות פוליטים בכלל. מבחינתו החברות האישית קובעת. אני בטוח שהוא מרגיש שאולמרט, דרעי ואיציק הם המחנה שלו יותר מסער או ארדן, בעצם גם מחברי מפלגתו יאיר שמיר ועוזי לנדאו. בקרוב נדע).

מתוך הפייסבוק של אביגדור ליברמן

מי בכל זאת יצא טוב מהמירוץ? מי שמיעט לזגזג ולהתאים את עצמו לכותרות הנערמות במהירות. חברי הבית היהודי ובראשם אורי אורבך שהצהירו על תמיכתם במועמד המחנה שלהם והפגינו גם טעם טוב וגם נאמנות פוליטית. ויאיר לפיד. כן כן, לראשונה בתולדותיו הפוליטיות האיש גילה את יתרונותיה של השתיקה. האם יש לו יועץ תקשורת חדש שלא ידוע לנו עליו? אם כן, שישמור עליו. הוא הציל אותו מהתבזות כשהמליץ לו לסגור את הפה ואת הפייסבוק ולא לומר מילה על הנשיאות. חברי יש עתיד, לעומת זאת, מצטרפים למפסידים כשהם נראים כמו עדר ללא רועה בלי הוראות מדויקות מהמנהיג ובשעה ששלח בוחש נגד איציק וכהן מגייס חברים לטובת גיסו, המועמד מאיר שטרית.

את הרשימה חותמת ח”כ רות קלדרון, הח”כית היחידה שהצביעה לפרופ’ שכטמן לנשיאות (שני הח”כים האחרים שאמרו כי יצביעו לו, השר פרי וח”כ מיכאלי מש”ס, נעלמו ברגע האמת). שכטמן אולי הפסיד, אבל לפחות קלדרון הוכיחה שהוא לא האדם עם ההבנה הפוליטית הכי נמוכה בכנסת. יש יותר נמוך.