יותר נשים מאי פעם מתמודדות השנה על ראשות עיירות ומועצות, אך טל שניידר עדיין איננה אופטימית. בשיחה עם ח”כ יפעת קריב וד”ר דניאלה שנקר-שרק, הן בודקות את הסיבות לייצוג הנשים המזערי בשלטון המקומי, והאם התחום בשל להעדפה מתקנת
שלא מתוך כוונה לרפות את ידיהן של כל המועמדות ושורת הארגונים שפועלים ללא לאות להריץ נשים לרשויות המקומיות – אני איני אופטימית.
גם אם מחצית הנשים המתמודדות כיום על ראשות רשות מקומית ינצחו בבחירות בסוף אוקטובר, מצב הפמיניזם בשלטון המקומי יוותר בכי רע. בפעם הראשונה אי פעם 37 נשים הציגו מועמדות לראשות עיר, אך כאמור, גם אם נחשוב ש 20 עשויות להיבחר במקומותיהן – נגרד בקושי ייצוג של 8%, מתחת לכל סף הגיוני.
התופעה הזו, של העדר נשים בשלטון המקומי אינה ייחודית רק לישראל. במחקר אמריקאי שהתפרסם ב 2011 מצאו שעל אף עליה בייצוג נשים ברשויות המקומיות הפערים עדיין עצומים. המחקר בדק את ייצוג הנשים בין השנים 1950 ל 2005 בכ 5,500 רשויות בהן חיים מעל ל 25 אלף איש.
בעוד שעד שנות ה 70 מספר הנשים בשלטון המקומי היה כמעט זניח (2%, כמו אצלנו ב 2013), הרי שמאז שנות ה70 בארה”ב חלה קפיצה משמעותית. שיעור הנשים ברשויות המקומיות טיפס בקצב מהיר ל 30% בשנות ה 90. אולם מאז, ייצוג הנשים ברשויות ברחבי ארה”ב נתקע ומעולם לא התקרב לשוויון מלא.
ומה עוד המסקנות המרתקות של אותו המחקר? נשים מנצחות יותר בערים בהן יש ממוצע הכנסה גבוה לתושב, ערים בהן רמות ההשכלה גבוהות ומשום מה – הן מגיעות להישגים פוליטיים טובים יותר במדינות החוף המערבי של ארה”ב מאשר במדינות המזרח. ועוד עובדה מרתקת נוספת שעלתה מן המחקר: בתחילת הדרך, שנות ה 70 ו ה 80, יותר נשים דמוקרטיות (שמאל) נחלו הצלחה בבחירות מקומיות מאשר הרפובליקניות (ימין), אולם הפערים הללו הטשטשו לחלוטין וכיום אין שום הבדל.
המסקנות מן המחקר האמריקאי מדכדכות.
ראשית, ישראל נמצאת היום במקום בו היתה ארה”ב בשנות ה 70. פער של 40 שנה, פחות או יותר.
שנית, נשים לא מתעניינות ולא יוזמות נטילת מושכות בשלטון המקומי, הן בישראל והן במקומות נוספים בעולם (לא אציג כאן, אך יש נתונים מחקריים, כמעט בכל מקום יש ייצוג גבוה יותר מאשר בישראל ובכל זאת אין שוויון)
שלישית, ערים כמו רעננה, הוד השרון, נתניה והרצליה – מובילות בישראל בהקשר של נשים בשלטון המקומי, ולכן, אולי גם אצלנו אפשר לחבר בין המגדר לעיר ולכפר. נדמה שגם כאן מדובר בתופעה איזורית מסוימת, אולי אפילו של ערים שבעות וערים עם אוכלוסיה משכילה. רעננה מובילה את הטבלאות, עם מספר חברות המועצה הגדול ביותר מבין כל הרשויות המקומיות, בהרצליה והוד השרון יש מספר רב של מתמודדות על ראשות העיריה, וכן – הרצליה ונתניה הן בין הערים הבודדות בישראל בראשן עמדה ועומדת ראשת עיר במשך זמן רב.
ח”כ יפעת קריב (יש עתיד) אשר פעילה כבר שנים רבות בעמותת כ”ן, ובעצמה נכנסה לפוליטיקה הארצית דרך הפוליטיקה המקומית (חברת מועצת עירית הוד השרון לשעבר) אומרת שאחת הבעיות הגדולות כיום בפני נשים, מעבר לחסמים רבים אחרים, היא האפשרות של ראשי העיריה המכהנים לשבת שם לכל החיים. “אי אפשר להחליף אותם. השלטון המקומי הוא מאוד פטריאכלי, והם לא רוצים אותנו (הנשים) במגרש המוניציפלי. אנחנו באות ומשנות את חוקי המשחק, מדברות על רווחה, חינוך, הורות וקשישים וזה לא השיח שלהם. השיח המוניציפלי כיום הוא של רשיונות עסק וכמה ניתן להרוויח מן הנדל”ן. תן לי ואתן לך, אפתח לך ותשיב לי טובה, תכניות בניין עיר וקבלנים”.
ואת לא חוששת שכל המאמצים שלך, של עמותת כ”ן, של גופים נוספים בסוף יטפחו על הפנים?
“אני מתרוצצת בין הרשויות. כל הזמן. ‘יש עתיד’ תומכת ומריצה לא מעט נשים לראשות ערים: בשדרות – אתי ביטון, במיתר – חדווה שקד, במגדל העמק -עפרה פינקלשטיין, בהוד השרון – שרונה הרשקו, בהר אדר -ענת כנפו, ביבנה- רונית ארנפרוינד ובתל מונד – לין קפלן. אבל אני לא יודעת להגיד מראש מה הולך להיות. התחושה שלי טובה”
אין טרנד של נשים להצביע לנשים כיוון שהם נשים?אני מרגישה שזה לא ניצב בעדיפות גבוהה אצל בוחרות וגם לא אצל בוחרים.
“אני דווקא מאמינה, שלפחות בהוד השרון, העיר שלי, מספר חברות המוצעה יזנק לשליש. זה עניין של היצע, של פעילות שטח בעיר. כיום יש שתי חברות מועצת עיר, אבל פתחנו שם הכשרות של כ”ן, הקמנו מועצת נשים עירונית וארגון שפועל לשילוב נשים בשיטת הריצ’רץ. ואני בטוחה שלפחות בהוד השרון יהיה שינוי. זו האובססיה הפרטית שלי”.
ואם לא תהיה הצלחה כזו גדולה, את מאמינה בחקיקה שמחייבת העדפה מתקנת?
“קודם כל צריך לתקן את החוק שמאפשר כהונה אחר כהונה ללא מגבלות. מדובר במערכת שאי אפשר להזיז אותה, ולכן אנחנו קוראות לזה ניפוץ תקרת הפלדה, לא הזכוכית. אני כן מאמינה בשינוי חקיקה ברמה המקומית כך שברשימה שלא תהיה בה אישה בכל שלישיה ברשימה, תקבל מימון מפלגות מופחת ב 15%. זו סנקציה של החוק, אך לא כזו שלוקחת כסף”
ד”ר דניאלה שנקר-שרק, ראש המגמה למנהל ומדיניות ציבורית ומומחית לשלטון מקומי במכללת בית ברל אומרת שהפוליטיקה הישראלית אינה בשלה להעדפה מתקנת, בטח לא בשלטון המקומי:
“ישראל נמצאת הרבה מאחורי העולם. בייצוג בראשות רשויות אנחנו עם פחות מ 2% (רק חמש מתוך 255) ובייצוג בקרב חברות מועצה, הנתון הישראלי הוא של 12% (לפי המרכז לשלטון מקומי), שזה בתחתית הסולם ההשוואתי לעולם. הנתונים הם ממש מביישים כאשר יש ערים, בעיקר ערביות ודתיות, שבהן אין כלל נשים. ובכל מקרה, גם ייצוג הנשים במגזר החילוני-יהודי, הוא מתחת לכל ביקורת”
ומדוע חשוב שיהיו דווקא נשים?
“כי זה אחד ממוקדי קבלות ההחלטות על החיים שלנו ואולי המוקד היותר משמעותי. הממשק הישיר לשלטון המקומי משפיע על טיפוח העיר, על הסביבה, החינוך, התרבות וגם הדיון הציבורי, מקלטים לנשים מוכות, פארקים ציבוריים. כאשר בודקים את הנתונים, הנשים נמצאות יותר שעות ביממה בסביבת המגורים מאשר הגברים. הזיקה שלהן למקום היא גדולה יותר, אבל עדיין נשים כבוחרות, אפילו לא כמועמדות, לא מפנימות שכך אנו צורכים את המשאבים המקומיים וכך כדאי גם להשפיע עליהם. בכל נקודה ונקודה בתהליכי קבלת ההחלטות, אך ישבו שם יותר נשים הן יתערבו ויביאו חשיבה שונה. זה יכול לבלוט מאוד בועדות תכנון ובניה מקומיות, בנושאי נגישות, שקיפות, פיתוח עירוני, הקמת גני ילדים לגיל הרך ועוד”.
מהו החסם המרכזי עבורן מלהתמודד?
יש המון חסמים, אבל דבר אחד בטוח, עצם העובדה שאין בחוק כיום הגבלה על שתי כהונות או מספר שנים של שירות למען הציבור – מהווה בעיה קשה. אין על ראשי הערים כיום תארך תפוגה. הם יכולים להמשיך עוד קדנציות, וכך גם סגניהם וזה בהחלט נותן עדיפות לראש העיר המכהן, כשהוא יכול לעשות שימוש, אפילו שימוש לא נאות (יזהירו אותו, אז מה?) כדי לקדם ולפרסם את עצמו. ואז, כל מי שמתמודד מולו – גברים או נשים – מוצאים את עצמם בעמדת נחיתות.”
את חושבת שחקיקה שיוצרת העדפה מתקנת נחוצה כאן?
“לא, זה קיצור דרך שאינו מתאים לפוליטיקה המקומית הישראלית. זה פתרון קל מדי. הדרך הנכונה היא להגדיל את מאגר הנשים שרוצות להתמודד. להגיע למסות קריטיות ואז משם גם תצמחנה ראשות ערים. אם בפני הבוחרים יהיו הרבה נשים לבחור מתוכן, ולא רק אחת שלא תמיד פשוט להזדהות איתה רק כי היא אישה”.
מדוע נשים לא מצביעות באופן יותר מסיבי עבור נשים?
“כל עוד נשים לא מבינות שהעדרן של נשים במעוזי קבלת החלטות פוגע בהן, הן לא יראו בכך עניין משמעותי. הנה, בבית שמש, שם כן הבינו שלהדרת נשים יכולה להיות גם משמעות על חיי היום יום, אנחנו רואים פתאום הנהגה מקומית שלוקחת כיוון ובפעם הראשונה מתמודדת שם אישה. אבל במקומות אחרים בארץ, העיסוק בנושא הנשי נתפס כצקצוק אינטלקטואלי, שלא נוגע לכלל האנשים ולכן הצורך בשינוי לא השתרש”.