ביום שישי התראיין שר החוץ אביגדור ליברמן (יומן, ערוץ 1, איילה חסון) ודיבר על ההישגים של משרד החוץ במהלך צוק איתן. עוד קודם לרשימת ההישגים, ניסה ליברמן להסביר שהיו גם אופציות אחרות ״לגמור את העבודה״, ול״גרש את ראשי החמאס פיזית כדי שיברחו״. אך מכיוון שלא ניתן לחשוף את ההצעות שהוא העלה בקבינט (לפלוש מדרום לשכונת א-רימאל, ככל הנראה) הוא היה מנוע מלפרט את ההיבט המבצעי במהלך הראיון.
בגדול, אם להבין מתוך דבריו, היתה אופציה לטפל בראשי החמאס בלבד, באמצעות תקיפה צבאית של מרכזי השליטה והבקרה ברצועה. אך ליברמן לא פירט כיצד ישראל היתה מתמודדת לאחר מכן עם 1.7 מליון עזתים (״במקרה הטוב 1.7 מליון. היום יש פחות מזה״, ליברמן אמר).
כאשר הוא נשאל על הביצועים של משרד החוץ, בראשו הוא עומד מאז 2009 (בניכוי 11 חודשי המשפט הפלילי), ליברמן נתן שלוש דוגמאות מרכזיות לעבודה המשובחת של משרד החוץ בהובלתו:
1) ״אשראי מדיני 50 יום ללא הפרעה זה בזכות הדיפלומטיה הישראלית והתנהגות חכמה״ (דקה :5:45)
ב 15 ביולי, ליברמן הצביע נגד הפסקת האש
ב27 ביולי, ליברמן הצביע נגד הפסקת האש אחרי שאמר ״נגמרו הפסקות האש״.
ב 1 באוגוסט נכנסה לתוקף הפסקת אש אשר הופרה באופן חומר על ידי החמאס כעבור פחות משעה (הרג לוחמי וקציני צה״ל וחטיפת גולדין). לא הצלחתי למצוא תיעוד להצבעת הקבינט לילה קודם, אך לאור הצהרתו הקודמת ׳נגמרו הפסקות האש׳ יש להניח שהתנגד גם לזו.
ב 26 באוגוסט נכנסה לתוקף הפסקת האש האחרונה (בינתיים). לא התקיימה הצבעה בקבינט וליברמן הודיע שלו היתה מתקיימת הצבעה, הוא היה מתנגד.
כלומר, הדיפלומטיה החכמה הנ״ל לא היתה חלק מן האג׳נדה של שר החוץ עצמו ואם היה מצליח לשכנע את חבריו לקבינט שהצדק עמו, אז גם לא היה לשר החוץ אותו האשראי המדיני אשר בדיעבד הוא מתגאה בו.
2) ״פעם ראשונה שבזכות משרד החוץ ועיקר השאפו מגיע לדיויד סגל הקונסול שלנו בלוס אנג׳לס, יותר מ 200 כוכבי הוליווד יצאו במודעות בתמיכה במדינת ישראל״ (דקה 6:00)
ובכן, עם כל הכבוד לסגל (ויש כבוד, הוא דיפלומט מנוסה איש משרד החוץ נאמן אשר יודע את העבודה), ההתגייסות של יותר מ 200 כוכבים אינה ראשונית. למעשה קיים גוף של כמה יהודים טובים הקרוי Creative Community for Peace (אין להם אתר, יש להם עמוד פייס) ומדי מבצע במבצע הם מגייסים בין 200 ל 250 שמות נוצצים לרשימות תמיכה המתפרסמות בארה״ב. עמוד ענן התמשך רק שבוע, אבל כבר בעופרת יצוקה (2009) הם גייסו 250 כוכבי הוליווד. בעמוד ענן (2012), הם פעלו גם כן ביחד עם Stand With Us והפיצו את המידע על כך שאלאניס מוריסט וסטיבי וונדר ממשיכים לבוא להופיע בארץ והיו להם עוד פעולות בשטח בנוגע לסלבים.
וזה מבלי שאמרנו דבר על עצם העובדה שהתגייסות סלבים בפני עצמה, נתפסת על ידי שר חוץ של מדינה רצינית כהישג משמעותי במהלך ימי לחימה. קצרה היריעה מלתאר. עם כל הכבוד לכוחם של סלבים, קצת יותר חשובה ומהותית היא תמיכה הבית הלבן, משרד ההגנה האמריקאי, גורמים רלבנטים באו״ם, מדינות אירופה. לפחות מערכת יחסי החוץ של ישראל וארה״ב, לא נשענת על הכתפיים הרחבות של ליברמן, אלא על מעט יותר היסטוריה ועומק מכך.
3) ״סקרים שהתפרסמו על ידי תקשורת מקומית במקומות כמו צ׳כיה, פינלנד, קנדה היתה תמיכה גדולה בישראל, הרבה יותר גדולה מאשר בצד הפלסטיני״
בקנדה התפרסם סקר, ממש לפני מלחמת עזה ועל פיו התמיכה בשני הצדדים היא זהה. אין לי מושג מה שיעורי התמיכה שם כעת בישראל ולמרות מופעי התמיכה העצמית של השכם של ליברמן, לא אתפלא אם הצניחה בישראל צנחה בעקבות המלחמה. לגבי סקרי תמיכה בפינלנד וצ׳כיה – האם מכוני סקרים מקומיים או עיתונות מקומית במדינות אלה סוקרת את הנושא הזה? תמהני. אתקן את הטקסט אם אגלה שיש סקרי דעת קהל מן הסוג הזה.
את הסיפור של עצרות התמיכה הפרו-ישראליות ברחוב הפיני אשר אולי מופיעות בעיתונות שם ואולי משפיעות באופן חיובי על דעת הקהל שם, אולי לא – אפשר לייחס לארגון נוצרי בשם ׳השגרירות הנוצרית למען ישראל׳ אשר מארגן בעצמו את האירועים הללו, ללא כל תמיכה או קשר עם משרד החוץ הישראלי. יחד עם Christian United For Israel הם פעילים בעוד כמה זירות כמו גרמניה וצ׳כיה, ומוזר ששר החוץ מנכס לעצמו ולמשרדו פעילות של גופים נוצרים עצמאיים.
שר החוץ ליברמן, חוד החנית של ההסברה הישראלית, הופיע ביום א׳ (אתמול) גם ברשת סי.אן.אן בתכנית חדשות החוץ הפופולרית של פאריד זכרייה וניסה להסביר מדוע התנגד למדיניות הממשלה תוך כדי המלחמה, אך בחר שלא לעזוב אותה.
עוד הוא נתן תשובה מעניינת בנוגע לבחירות בישראל: ״בחירות מוקדמות הן רעות לישראל״.
זה מעניין מאוד, כי סגנית השר פאינה קירשנבאום המרבה להתראיין בתקשורת הישראלית מציינת כמעט בכל מקום שהיא צופה שיהיו בחירות ב 2015.
אז יהיו או לא יהיו בחירות ב 2015?
ממליצה בחום לשמוע את הוידאו הקצר בו שר החוץ שלנו מנסה להסביר מדוע התנגד בקבינט אך לא התפטר
הימין אלוף בלהאשים את האמריקנים ואת העולם בכך שהם שותקים מול הרג במקומות אחרים בעולם ומתעוררים מול הרג פלשתינים.
הצביעות הגדולה היא דווקא של ליברמן, ששותק מול מה שרוסיה עושה כעת באוקראינה. הוא גם היה המדינאי היחיד במערב שתמך בפוטין על רק הטענות לזיופים בבחירות ברוסיה.
איווט ליברמן, הוא מדינאי בגרוש ודיפלומט בחצי לירה. מדהימה העובדה שההצהרות הריקות מתוכן שלו, (כל מילה והיפוכה המוחלט הרי כשרים אצלו בשביל השלטון), זוכות לכותרות ראשיות בכלי התקשורת השונים.
בין הדברים המעטים שליברמן צודק בהם זה כנראה העיקרי – לשמור על יחסים טובים על פוטין. אני שונא את פוטין. הוא איום על העולם. אבל אני מעדיף שהוא יאיים על האחרים ולא עלינו. יש לנו כבר מספיק ״חברים״ גם ככה. קוראים לזה ריאל-פוליטיק. זה גם מה שהמערבים עושים – הם פועלים רק על פי האינטרסים שלהם, ושום דבר אחר. לכן ה״ימין״ צודק כשהוא מאשים אותם בצביעות כי הם באים אלינו בטענות מוסריות כשברור שלא מעניין אותם המוסר. אבל אם הם רוצים לשחק את המשחק הזה אז עד הסוף.
ואגב, מוסרית, הקייס של ישראל מוצק. הבעיה אינה ״להרוג״ אלא איך ולמה. שום מדינה בעולם ובהיסטוריה לא עשתה מה שעשינו כדי למנוע הרג אזרחים. אני לא גאה בזה, להפך זו טיפשות וטעות מטומטמת שרק פוגעת בנו. אבל שהאמריקאים או הצרפתים או האנגלים נמצאים באותם מצבים כמו שקרה באפגניסטן – שלמיטב זכרוני לא עשה להם שום דבר – אחוז ה״אזרחים חפים מפשע״ בקרה הנהרגים עולה על 90%. הם מוחקים כפרים שלמים כדי לא לסכן את חייליהם. והתקשורת כמובן לא פוצה פה.
וזה בסדר אולי שהוא ביחסים טובים עם פוטין. אבל באיזה נקודה היחסים הטובים עם פוטין משפרים אותנו? אתן דוגמא, במהלך צוק איתן היתה הצבעה במועצת זכויות האדם של האו״ם (הצבעה נגדנו, כמובן). ארה״ב הצביעה נגד עמדת הרוב. היתה היחידה. איפה רוסיה? אפילו לא נמנעה. הצביעה נגדנו. בקיצור, יופי של יחסים עם פוטין ותכף יגידו לי שגם אי אפשר לספר את כל מה שנעשה מאחורי הקלעים ואני רק אשיב לכם – הרשו לי לגחך. רוסיה גם מחמשת היטב את בנות בריתה במזה״ת (סוריה) וזה בטח לא מועיל לישראל הקטנה.
רוסיה היא לא ידידה גדולה של ישראל, אבל אין לנו שום סיבה בעולם להכנס לפינה של מלחמה רוסית-אוקראינית, ולו רק מהטעם הפשוט שששית מאוכלוסייתנו מחזיקה משפחות שם, ואין בדל של סיבה להתקע באמצע. זה, כמובן, עוד לפני שנגענו בנקודה הקטנטנה שממש לא ברור שרוסיה אשמה בכל ואוקראינה זכה לתמימה…
יש לנו די והותר צרות משלנו.
בניגוד אליך אני כן חושב שרוסיה אשמה בסיפור ואוקראינה לא, ואני חושב שהאנטישמיים הם דווקא בצד הרוסי בעוד שהניאו נאציים באוקראיינה הם מיעוט זניח.
זה לא משנה שאין לנו שום סיבה להיכנס לעימות עם רוסיה. רוסיה הייתה בעבר אויב של ישראל. היום יש שת״פ מסוים בכמה תחומים והבנה מוגבלת באחרים. רוסיה היא בעלת הברית של סוריה, ותומכת בעקיפין באירן. הם לא יהיו פתאום ידידים שלנו אבל לא פוגע לדבר איתם ולאט לאט לשכנע אותם שלמשל אירן גרעינית היא גם איום עליהם.
אנטישמיים באוקראינה הם אף פעם לא מיעוט זניח. גם רוסיה הם לא מחובבי ציון, אבל אם נגזר עליך לחיות כיהודי נרדף באחת משתי המדינות, אני ממליץ בכ”ז על רוסיה…
הסיפור הרוסי-אוקראיני הוא מורכב להחריד, ואין דרך לקבוע בו אשמה בלעדית (מליונים רבים של רוסים חיים באוקראינה, וישנה מגמה של הצרת צעדיהם, שהחלה עוד לפני המלחמה – למשל, עניין השפה הרשמית, ושאלת שפת ההוראה בבתי ספר במזרח המדינה, בה רוב רוסי מובהק).
אני לא חושב שיש איזושהי תקווה לשכנע את רוסיה לעשות משהו שרוסיה (יותר נכון, פוטין) לא תראה כאינטרס רוסי מובהק – וכרגע הם פשוט לא מודאגים מהאיום האיראני (ואני די משוכנע שהמודיעין שלהם בגזרה ההיא, כמו בכל גזרה אחרת בגלובוס) הוא מקיף למדי.
אני לא חושב שצריך להכנס לסיפור ההיא מהטעם הפשוט שיש לנו צרות מספיק גדולות משלנו, גם בלי להגדיל עוד יותר את חוסר הסימפטיה שמגלה רוסיה כלפינו כבר היום. אוקראינה הם לא כזו ידידה היסטורית של העם היהודי שצריך להתעמת עם הרוסים למענה…
אכן, הגיע הזמן שישראל תצא לעזרתם של חובבי ציון האוקראינים. למשל, החבר’ה מסבובודה או סקטור הימין – הם בהחלט כאלה שראוי שנזדעק על המכות שהם סופגים…
צר לי לבשר, אבל הסיפור באוקראינה, בדיוק כמו מה שקרה ביוגוסלביה, בדיוק כמו מה שקורה בסוריה – הוא הרבה יותר מורכב ממה שהתקשורת המערבית מספרת. אני מסכים שתמיד כיף לצייר איש רע אחד (אסד/מילוסביץ’/פוטין) ולהציג את הצד השני כקרבנות שלוויםפ ועדינים – אבל זה אף פעם לא המקרה.
ביוגסלביה היו לך ארגוני מחתרת אלבניים, קרואטיים, ובוסניים-מסלמיים (שאח”כ גילו כמה וכמה בתוך תאים של אל-קאעדה וכמה חבר’ה מתוכם אף איישו תתאים בגיטמו…), בסוריה אני לא צריך לספר לך מיהם חלק מאלה ש”נלחמים נגד המשטר הרודני”, וגם באוקראינה יש לך את כל החבר’ה הנוסטלגיים לשנות הארבעים הנפלאות, בעת שטיפלו ברוסים וביהודים כמו שצריך.
באוקראינה היו בחירות לנשיאות לפני לפני 4 וחצי שנים (הקדנציה היא חמש שנים שם), וניצח מועמד פרו-רוסי שהיה די פופולארי שם (מפלגתו, מפלגת האזורים) הייתה הגדולה במדינה בעשור שלפני כן), והיה מוכר כמקורב לפוטין (שערוריית בחירות קודמת, בהן הפסיד ב2004, יצרה את המחאה הכתומה המפורסמת שם). בשנת 2014 היה דיון על הסכם עם האיחוד האירופי, שפוטין לחץ על ינוקוביץ’ לא לקבל, והוא אכן דחה אותו, אחרי שקודם הסכים לו. בעקבות הדחייה, החל מרד אלים בקייב (“הפגנות יורמיידאן”), וינוקוביץ’ נמלט. אחרי שברח, התפוררה מפלגתו (הגדולה במדינה, כזכור), והאופוזיציה הרכיבה ממשלה. בתגובה החלו אלמנטים פרו רוסיים (בלי ספק בעידוד רוסי, אבל הם לא באמת היו זקוקים ליותר מדי עידוד, שכן בקואליציה החדשה היו כמה מפלגות לאומניות מאוד, שדרשו את ביטול הרוסית כשפה רשמית, והטלת מגבלות נוספות על המיעוט הרוסי הענקי), להתמרד. בחצי האי קרים, שבו יש בסיסי צי רוסיים, ושרוב מוחץ של תושביו הם רוסיים, בוצעה הפיכה, והמקום פשוט סופח לרוסיה. במזרח אוקראינה, שגם בה רוב רוסי מוצק, החל מר, שאוקראינה החליטה לדכא בכוח. רוסיה כנראה מסייעת למורדים (כולל משלוח נשק ואנשים) באופן פעיל ביותר, והם נוחלים הצלחות גדולות בימים האחרונים. הבעייה היא, כאמור, שאין כאן צד טוב וצד רע. מזרח אוקראינה היא באמת-באמת רוסית מבחינה אתנית, וכך גם קרים. התושבים שם באמת-באמת שונאים את האוקראינים ופוחדים מהם. העובדה שפוטין הוא נוכל ציניקן, לא הופכת את המערב (שהתגייס לטובת ממשלת אוקראינה, שכאמור כוללת כמה יסודות מגעילים במיוחד) לפחות צבוע.
לישראל באמת אין מה לחפש בתוך הסיפור המגעיל הזה, ולפני שרצים לגנות מי מהצדדים, מוטב לקרוא מעט בעניין…
לא מבין מה ההתרגשות מליברמן ומפעילות (או אי-פעילות) משרד החוץ בעת המלחמה. ברור שהוא יטען שהיו הישגים, ברור שיריביו יטענו שלא – וברור כשמש שהמציאות תוכיח שוב שאין שום קשר בין מה שנעשה לבין מה שיגידו עלינו. דיפלומטיה של שגרירים זה שריד עתיק יומין מערי המדינה האיטלקיות של ימה”ב (כאשר העברת מסר ממדינה למדינהכ הייתה עניין של ימים עד חודשים) שמסיבות של כיף (מיוחסים נוסעים ע”ח הברון לגור בחצרות מלכות רחוקות) הצליחה לשרוד עד לעידן שבו התקשורת היא מיידית וגלובאלית.
ליברמן לא הזיק להסברה שלנו, ולא הועיל לה. גם הטענה שבזכות ההיענות שלנו להפסקות האש קיבלנו אשראי להמשיך בלחימה אחרי שחמא”ס הפר את הפסקות האש, היא טענה שאפשר להתווכח עליה (אין ספק שיעלון, שתמך בהפסקות האש והגדיר אותן כ”טעינת מצבר הלגיטימציה” – אחת ההתבטאויות האומללות ביותר שלו אי-פעם, שהוא עוד טרח לחזור עליה בשנית בסיום הלחימה). האמת היא שהעולם בכלל ושאר המזה”ת בפרט, עולים באש בצורה הרבה יותר דרמטית ממה שמתרחש פה, והסיקור המנופח-להחריד שזכתה לו התצגובה הישראלית למתקפת הטרור החמא”סית, היא סתם עדות נוסםפת שהיחס הצבוע כלפינו הוא בלתי תלוי בנו באופן מוחלט. אם לא נגיב, אז ירחמו עלינו ויגידו שמותר לנו להגיב – אבל אם נגיב, ישר יגנו אותנו ויתחילו לעסוק ב”מידתיות התגובה”.
ליברמן, כמו כל שר חוץ אחר, הוא רודף כבוד (ואין ספק שזה תפקיד פומפוזי שמספק הרבה כבוד לנושאו), אבל אינו מעלה או מוריד. כל הסיפורים-מטעם על אנשים פוליטיים שמעלים או מורידים את קרנה של ישראל בעולם, הם לא יותר מתעמולה יחצ”נית. אף אחד בעולם לא מתרשם מישראל יותר בגלל שפרס נושא עוד אחד מנאומיו המטופשים על ננו טכנולוגיה (נושא שהידע היחיד שלו לגביו, הוא עצם קיומה של המילה…), ואף אחד לא שונא אותנו יותר בגלל שליברמן אומר שמבארכ יכול ללכת לעזאזל. מי ששנא אותנו קודם, ישנא אותנו גם עכשיו, ומי שלא שנא, ימשיך לא לשנוא.