הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
בתור חובבת עימותים ידועה אני ממשיכה לפנטז על היום הזה, שבו פוליטיקאים ישראלים יבינו שעימות זה לא בשבילם ולא חלק מתהליך האדרת או הקטנת שמם – אלא צורך ציבורי. העדר מסורת מושרשת של עימותים, כפי שקיימת בדמוקרטיות אחרות, מרגיזה אותי.
אתמול שלח מטה חבר הכנסת יצחק הרצוג, סמס+סטטוס+אי מייל (טוב שלא התקשר גם ובכל מקרה את הפקס סגרתי בשבת) ובו קרא לשלי יחימוביץ’ לבוא לעימות בינה לבינו בנוגע להתמודדות שלהם על ראשות מפלגת העבודה.
הרצוג לא “קרא” ליחימוביץ’ בקול גדול להתעמת איתו. שם, שם בשולי הסטטוס הוא מזכיר בלחש את העסק הזה שקוראים לו עימות. אולי תבואי?
מכיוון שיחימוביץ’ לא ענתה בינתיים, סימסתי לאנשי הצוות שלה להתעניין. עדיין לא חזרו אלי. אמתין בסבלנות.
בפעם הקודמת שהרצוג רצה עימות עם יחימוביץ’, והיא לא נעתנה לאתגר – הוא פנה אליה בוידאו. עם הזמנה מעט יותר ברורה. עד כמה שזכור לי, היא לא התייחסה להזמנה הנ”ל. את וידאו ההזמנה לעימות של הרצוג משנת 2011 כבר אי אפשר לראות יותר. ככל הנראה הוסר במהלך 2012, כאשר מישהו חשש שההתקוטטות הפנימית בתוך העבודה תשרת את הליכוד (היו שם כמה אנשים אופטימיים שמשום מה ראו את העבודה בקרב ענקים מול הליכוד)
צילום מסך מתוך אתר ווינט
תוספת: ירון אברהם מערוץ הכנסת מצא בארכיון שלהם את הוידאו הבא:
* * * * * *
בכל מקרה, בזמן שממתינים לתשובת יחימוביץ’ – להיענות או להיענות לעימות – תדעו שאין לה משהו עקרוני נגד עימותים. ההפך הוא הנכון. בינואר 2013, כשהיא חשבה שעימות ישרת את מטרותיה, היא קראה לראש הממשלה (ורק לו, לא לראשי מפלגות אחרות) להתעמת איתה. היא אפילו הלכה את מרחק המקלדת הנחוץ כדי להזמין אותו אישית על הקיר שלו.
הכלל (למרבה הצער) בפוליטיקה הישראלית הולך כך:
מי שחש כמוביל בסקרים ובדעת הציבור – מסרב לעימות וגם מסרב להשיב האם הוא מסכים או לא מסכים להתעמת. עמימות שכזו. זה הרי היה פחות מכבודו של הוד רוממותו בירושלים להשיב בכלל ליחימוביץ’ – אז הוא שיגר חייל נאמן לענות לה במקומו.
על כל פנים, כאשר לא קיבלה יחימוביץ’ תשובה מנתניהו, לא אמרה נואש. אחרי הכל, עימות היה מאוד חשוב לה (באותו הרגע) ולכן ערכה העימות עם עצמה, מול מסך טלוויזיה. בהארץ קבעו שהיא גם ניצחה (נו, טוב, הם התלוצצו).
יחימוביץ’ עומדת בראשות מפלגת העבודה ולכן עשויה להוביל על הרצוג (אולי בארגון יום בחירות, בשימושים שונים במנגנונים, ברשימת חברי המפלגה וכו’). אולם למיטב זכרוני, ראשי מפלגות לא מתנגדים באופן אוטומטי לעימותים. לדוגמה, ציפי לבני, הרגישה את האדמה נשמטת תחת רגליה במהלך הקמפיין האחרון שלה על ראשות קדימה – מול מופז. ובהתאם למצב העגום היא לחצה לערוך עימות. מופז פתח את ‘ספר ההפעלה לפוליטיקאי הנוסק’, ובעמוד הרלבנטי קרא איך להשתמש בכלל עמימות העימות: לא התעמת ובטח לא לתת לה תשובה. כתבתי על זה פה בפלוג, ואפילו זכיתי להסבר מלומד מן ה’חרב להשכיר’ של מופז (שם, שם בתגובות).
יחימוביץ’ טוענת, שהיא מובילה ב 20% על פני הרצוג, על פי בדיקות שערכה בקרב המתפקדים ולפי ההגיון הזה, כל עוד היא תמשיך להוביל כך, תתנגד לעימות. מצד שני, אם פתאום תסכים לעימות (מעתה ועד ה 21 בנובמבר) – נוכל להסיק שהיא חוששת למצבה הפוליטי.
תוספת: העירו לי (בפייס) שהמשפט האחרון בפוסט אינו ענייני והעיקר הוא שיהיה עימות. נכון, מקבלת את ההערה. ברגע ששלי יחימוביץ’ תשיב לי (באמצעות דובריה) ו/או תתייצב לעימות מול הרצוג היא לבטח תזכה למחמאות, גם פה ובכל מקום.
הגיע הזמן שהפוליטיקאים יחליפו דיסקט ויצאו מהתחושה שהם יכולים רק להפסיד מעימות.
אני מדבר כאן על המישור הארצי בלבד: אין בליבי ספק שאם נתניהו ויחימוביץ’ היו מתעמתים ביניהם לפני מערכת הבחירות האחרונה, שניהם היו יכולים למשוך אליהם קולות ברגע האחרון ולהתגבר על התוצאות המביכות שקיבלו לבסוף בקלפי (31 לו, 15 לה). כבר הוכח פעמים רבות שעימותים רק משכנעים את המשוכנעים, ובמערכת פוליטית בה כל איש נאה עם ג’ל יכול להפוך לסיעה השנייה בגודלה בבית המחוקקים הישראלי, לעיתים דווקא נדרש לשוב ולשכנע את המשוכנעים.
או, בקיצור, עימות דווקא היה מועיל לנתניהו/יחימוביץ’ בזמנו. אבל זה כאמור רק במישור הארצי. במישור הפנים-מפלגתי קשה לראות את זה מתרחש, משום שזה עלול רק לפגוע במפלגה… גם הרפובליקנים בארה”ב הבינו עד כמה הם הגזימו עם אינסוף העימותים הפנימיים בתקופה שלפני הפריימריז המפלגתיים בשנה שעברה, עד כדי שבתקופה האחרונה הם ניסו להסדיר את הנושא לקראת הבחירות הבאות ולצמצם את מספר העימותים.
הרפובליקנים וגם הדמוקרטים בעבר ערכו כ 15 עימותים. אולי זה מוגזם בכמויות, אבל זה עדיין עימות פנים מפלגתי. אף אחד לא מתיימר למחוק את הויכוח שהיה שם בין מקיין לבין רומני (2008) או האקבי. זה לגיטימי שבתוך מפלגה יהיו גוונים. והרי הסיפור הזה, של אח”כ יעשו בזה שימוש במפלגה מתחרה – הוא ממש מגוחך. מה איתן כבל לא עולה בימים אלה בתחנות רדיו ומדבר דברים קשים על יחימוביץ’? בזה אי אפשר לעשות אחר כך שימוש?
והיה ויהיה עימות, היכן לדעתך צריך לשדר זאת ואת מי זה יעניין חוץ מחברי המפלגה. גם כך אנו מקבלים יותר מידי ניירת ואס אמ אסים מבוזי’ ויש לכל סניף במפלגה דף בו עולים מגוון של דעות והצהרות של כל הצדדים. בכל מקרה, אם שלי תחליט על עימות יהיה הרבה מה לומר על בוזי’ וחוסר העשייה בנושא המדיני בממשלת ביבי שלא לדבר על הנושא הכלכלי, או שכן לדבר ? כי הנסיון שיש לו הוא נסיון אנטי חברתי ולא מתיישב עם מפלגה סוציאל דמוקרטית. זה לא מספיק להציג נסיון בתור שר בעיקר כשהוא היה שר כושל. ידוע לכל כי אלטרנטיבה שלטונית לא מגיעה מתוך ישיבה בממשלה. אז ידבר על המנדטים שלא התאימו לסקרים וידבר על חוסר הדגשה שלה נושא המדיני, נו וזה לא ידוע לכל ? זה לא יקרא עימות, זה יקרא סתם פוסט עם פס קול כפי שהוא משגר בכל שבוע. לדעתי היא תנצח בעימות. אבל לא אני שקובעת אם יהיה או לא. פשוט נראה לי משעמם כבר. ראוי גם להזכיר שבוזי’ היה ראש המטה של הבחירות האחרונות ויש לו חלק בתוצאה. עימות צריך שיהיה לו טעם. אין הדבר דומה לעימות בין ביבי לשלי שלא נעשה, שם זה היה מייצר יותר מתח יותר עניין, פה אין אתגר.
בלי קשר לנושא העימות, בו יש צדק מסוים במה שכתבת (אם כי יש הבדל בין יריבים בני אותה מפלגה שאמורים לפעול יום לאחר הפריימריז מול אויב משותף לבין יריבים משני צידי המתרס),
יש לא מעט חוצפה בכך שאת כבר נותנת את התירוצים לניצחון: שימוש במנגנונים, רשימות חברים וכו’. יש לך תימוכין לכך שהיא תנצח בשל שימוש במנגנונים? את בכלל בדקת את הנושא או שניזונת מספינים של היריבים? קצת הגינות עיתונאית לא תזיק…
צודק.
נדמה לי שהבעיה היא לא רק שאין מסורת של עימותים טלוויזיוניים לפני בחירות אלא שבכלל אין מסורת דיון טלוויזיונית – הכל פופוליטיקה. זכור במיוחד העימות המטופש בו איציק מרדכי חוזר ואומר “תסתכל לי בעיניים ביבי”. יש כאן חוצפה (ביבי היה ראש ממשלה מכהן לא “ביבי”) ויש כאן טקטיקה עלובה על חשבון מסר או דיון וזה כנראה מה שיהיה בעימותים הבאים.
אבל לגופו של עניין – בארה”ב העימות משמש כהצגת המועמד/מועמדים שהגיעו מאנונימיות של ייצוג מקומי להתמודדות ארצית. אף אחד מקליפורניה (ובטח לא מאיידהו) לא שמע על רומני ממסצ’וסטס או על אובמה משיקגו לפני שש שנים. בטח שלא שמעו על המועמדים לסגן. המצב הזה לא ממש קיים בארץ הקטנה והדחוסה שלנו.
במצב אידיאלי עימות ישראלי היה משמש לחידוד נקודות במצע אבל כאמור, אין תרבות דיון, לא רק תרבות עימות.
אורן, גם תוך כדי העימותים בתוך המפלגה הרפובליקנית או הדמוקרטית – הציבור הרחב לא שומע ולא רואה. זה משודר ומעניין את אותם האנשים שהולכים להצביע ולא את הציבור הרחב (למרבה הצער). אבל לעימות יש ערך בפני עצמו, כי הוא מחייב לחדד טיעונים. על כל פנים, במקרה הנוכחי, דווקא יחימוביץ’ יכולה לצאת עם יד עליונה, כי רטורית אין לה מתחרים.
לצערי, הציבור לא “מעניש” את מי שמסרב לדבר.
לדוגמה, לליכוד לא היה מצע פעם קודמת, ובמקום שזה יגרום למפלגה להיראות מגוחכת וריקה מתוכן, ליכודניקים עדיין הצביעו לה.
אפשר לראות שאין לחץ ציבורי, ולכן אין עימות.
חבל, כי אם הייתה יותר בגרות דמוקרטית בציבור, היה יכול להיות נהדר.
אשמח אם תוכלי להקדיש פוסט שלם, מושקע, ובו תסבירי מה יש לך נגד יחימוביץ’ ומדוע את רודפת אותה בכל הזדמנות.
נו בחייך! זה כמו שתשאל עיתונאי/ת למה הוא כותב נגד ראש הממשלה כל הזמן? אתה לא מבין שמי שבצמרת תמיד מקבל הכי הרבה ביקורת? אתה יודע כמה פעמים כתבתי נגד יאיר לפיד? חלאס, לא הכל אישי בחיים. באופן טבעי אנשים במוקדי כוח ואנשים חזקים סופגים הכי הרבה ביקורת. מה שיפה זה שלהם עצמם זה לא כל כך מזיז כמו לכל גדודי המעריצים שלהם.
זה בכלל לא עניין של גדודי מעריצים. את משתמשת נגדה בביטויים חריפים שבהם אינך משתמשת כנגד אחרים (להזכירך הפוסט על מיכל בירן והבחירות בחיפה), ואם במפלגת העבודה עסקינן – גם על בוז’י יש המון מלים “חמות” לומר (נניח, תרגיל התולעת שלו בהצבעת התקציב האחרונה, או כשלונו בכל תפקיד אפשרי, או חתירתו המתמדת אל עבר כסאות עור הצבי, או…) ואני לא רואה את זה מגיע מכיוונך.
איזה ביטוי חריף כאן כל כך?
ועל כל פנים, גיא – אני כותבת את הדברים כפי שאני רואה אותם. אם זה מוטה בעיניך ולא הוגן, אינך חייב לקרוא את הבלוג הזה. רצינית. זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת עליה באופן ביקורתי וגם לא הפעם האחרונה. יש כותבים ושדרנים אחרים שמאוד מפרגנים לה – נניח, יוסי ורטר או רביב דרוקר – והם בכיר, מפורסמים, נפוצים ומשפיעים פי כמה ממני. אז תקרא ותקשיב להם. לא אעלב (ומבטיחה לך שגם יחימוביץ’ לא נעלבת)
כאן ספציפית את מאשימה אותה מראש “בשימושים שונים במנגנונים, ברשימת חברי המפלגה וכו'”.
בינתיים, ע”פ מניין הסמסים שבטלפון שלי (חבר מפלגה), בוז’י מוביל בדיוק בשימושים האלו, ומי שנתפס מפיץ את ספר הבוחרים של המפלגה הוא דווקא אראל מרגלית (במו ידי גיליתי זאת), מתומכיו של הרצוג.
זה סיקור שהוא, אפעס, לא אובייקטיבי. אין לי בעיה עם העובדה הזו – אין נייטרליות מוחלטת, וזה בסדר גמור, רק רוצה לשמוע למה את נגדה.
המשך לגיא: ספר המתפקדים – צירפתי לינק. אתה מוזמן לקרוא אותו (אם תרצה לקצר, בעיקר החלק השני). לגבי השאר – באופן טבעי, במפלגת העבודה, בראשות עיר, בראשות ממשלה ואפילו בנשיאות ארה”ב למכהן, מה שקוראים incumbent יש יתרון מובנה מערכתי. כולם יודעים את זה, זה כמו השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב. אין בכך שום דבר חדש או נשכני. זו בטח לא האשמה. אלא עובדות החיים. תראה לדוגמא, איך חיליק בר המזכ”ל המקפיד לכאורה על נייטרליות נמצא לידה בכל עת. זה שימוש במנגנונים. בכל מקרה, אם אתה מתעקש לחפש את ה”נגדה”, שיש אצלי, אז בפירוש כתבתי בעבר וגם שוחחתי איתה על זה – הנושא המדיני-פלסטיני. הדברים נכתבו פה בבלוג עשרות פעמים וגם בכך אין חדש ואף לא מקוריות (שכן, הרבה כתבו בתקשורת על כך). בקיצור, בתור תומך שלה (אני מניחה שכך אתה), אני מבינה שזה נוגע ללבך הביקורתיות הזו שיש כאן, אבל אני מבטיחה לך שאם היית תומך יש עתיד/יאיר לפיד – היית כועס עלי לא פחות ואפילו יותר.
קיבלתי את התשובה שלי – הנושא המדיני. סבבה, תודה.
לגבי ספר הבוחרים:
https://www.facebook.com/guy.ashiri/posts/10151691134307440
גיא, ככה בשביל האנקדוטה ושתראה שאני עקבית. זה מלפני שנתיים ועשרה חודשים, עוד לפני שהכריזה שהיא מתמודדת על ראשות המפלגה ישר עם עזיבתו של אהוד ברק.
http://www.talschneider.com/2011/01/17/מה-אמרה-חכ-יחימוביץ-על-הבניה-בשטחים/
סבבה, כל מה שרציתי לדעת הוא למה את נגדה, לגיטימי לגמרי.
אגב – גם לי יש נושאים שבהם אני לא מסכים עם דעותיה או התנהלותה (נניח, תחב”צ בשבת או בנייה בהתנחלויות), ובכ”ז היא נראית לי כמו הבחירה הנבונה יותר, עכשיו כמו לפני ארבעה חודשים (עת היו ארבעה מתמודדים).
מגניב. רק שאני לא מתפקדת, לא חברת מפלגה לא מצביעה לה או למישהו אחר. ואני רק מחכה שהיא תודיע על עימות – כי זה יהיה בהחלט מעניין ומחדד עמדות. אגב, יש לה סיכויים הרבה יותר טובים לצאת מנצחת בעימות – כי רטורית היא מעל לרוב האנשים.
אוהו, אז מסתבר שבכ”ז יש משהו שהוא חשוב יותר מהיות הפוליטיקאי/ת מהמגדר הנכון – חשוב שתמיכתה/ו בנסיגות תהיה עקבית ונחושה…:-)
אני חייב לומר שהנימוק הזה, שגוי ככל שיהיה, דווקא מבשר טובות. סופסוף נכונות להביע תמיכה במועמד/ת על בסיס ענייני כלשהו, ולא רק על הבסיס המגדר שלו/ה.
כאמור, הדברים כתובים מהרגע שקם הפלוג הזה. ואפילו הבאתי לעיל לינק להמחשה מינואר 2011 – אז מאיפה ה”סופסוף” הזה שלך?
מאיפה הוא בא? אנא קראי מעט למעלה ותראי שהטענה המקורית שלך היא שאת תוקפת אותה בסה”כ כי “אתה לא מבין שמי שבצמרת תמיד מקבל הכי הרבה ביקורת? אתה יודע כמה פעמים כתבתי נגד יאיר לפיד? חלאס, לא הכל אישי בחיים”…
העובדה שאת נגדה מזה זמן רב (הלינקים שלך מוכיחים שזה החל ה-ר-ב-ה לפני שהפכה למנהיגת “העבודה”…), רק מדגישה את הפן האישי שבעויינות הזו. כאמור, אני חושב שטוב שלפחות מסתבר שהבסיס לעויינות הזו (שהפכה כל טור שלך שקשור בה, לתוקפני ללא סיבה אמיתית) הוא עניין אידיאולוגי אותנטי (היא שמאל, ואת עוד יותר שמאל…), ולא סתם שנאה בעקבות היכרות אישית.
כך או כך, מוטב לעיתונאים להפסיק עם הטענה המתחסדת ש”תמיד תוקפים יותר את מי שלמעלה”. ביבי הותקף ע”י העיתונות כשהיה בשלטון, והותקף כשהיה באופוזיציה, והותקף שוב כשהיה בשלטון. אני יודע שאת מאמינה באגדה המשעשעת על כך שהעיתונות בישראל אינה מוטה (ואם כבר, אזי היא “מרכזית לאומית”), אבל מובן מאליו שהתקשורת נמצאת ברובה המכריע איפשהו באזור שלך (הממוקם שמאלה למנהיגת גוש השמאל בישראל…), וההתקפות שלה באות בדיוק מאותו מקום שבאות ההתקפות שלך: משמאל לימין (במקרה זה, גם יחימובייץ’ היא ימין, באופן יחסי…), ללא שום קשר לשאלה האם המותקף הוא בשלטון, באופוזיציה, פרש מפוליטיקה, או נפטר…
ההתלהבות מעימותים היא יותר בקטע של האקשן (ברמה של אהבה לקרב אגרוף). מי שראה את שלושת העימותים במהלך בחירות 2012, יכול היה להתרשם מכך בעצמו (ואני לא מדבר דווקא על העימות המביך שבו מנחת העימות התערבה לטובת אובמה אחרי שהסתבך באי-אמת אופיינתץ לגבי בנג’אזי…). אז יש ויכוח וסיסמאות ולפעמים הם קוטעים זה את זה. בראבו. האם זה מקדם את היכולת להבין מי ינהל טוב יותר, או שזה רק ידגים לנו מי טוב יותר בפליטת סיסמאות שעליהן התאמן במשך שבועות יחד עם יועציו באינספור סימולציות?
עימות הוא בסה”כ תשדיר בחירות כפול, ארוך ומבולבל. לעתים הוא נוטה יותר לצד כזה או אחר, אם בגלל מיומנות טלוויזיונית כזו או אחרת של צד מסויים, ואם בגלל הטייה של מנחה העימות לטובת צד מסויים.
אני חושב שיש המון דברים במשיטה הפוליטית-משפטית של ארה”ב שכדאי לחקות (בראש ובראשונה את שיטת מינוי השופטים השקופה שישנה שם, להבדיל מהפוליטיקה המלוכלכת והעלק א-פוליטית שיש פה), אבל תעמולת הבחירות שם (כולל העימותים) לא מקדמים שום דיון פוליטי שקוף. אחרי 2012 וקנדי קראולי, אני משער שגם שם העימותים ייראו אחרת לגמרי בעתיד…