אידיוטיזם ללא עבר

נחה עלי הרוח להשוות את המצב הפוליטי (בחלקו) לספרות יפה. לא פעם ראשונה שזה קורה. כבר היו דימויים ספרותיים בעבר פה בבלוג.

הפעם אני עם גבריאל גארסיה מרקס ומאה שנים של בדידות. חלק מדברי החקיקה שעלו בכנס הקיץ של הכנסת צלצלו לי מוכר. כדבר מה שקראתי לפני הרבה שנים ונזכרתי בכפר מקונדו ותושביו שנכנסים להסגר מרצון כיוון שמחלת נדודי השינה מכה בהם ומתפתחת מנדודי שינה למחלת השכחה. הם שוכחים את שמות החפצים אשר מולם ונאלצים לתייג ולשלט כל דבר. בכניסה לכפר הם מציבים שלט, פן ישכחו ״אלוהים חי וקיים״.

מן הספר:

״האיום ביותר במחלת נדודי השינה אינו אי היכולת להירדם, כי הגוף אינו חוש עייפות כלשהי, אלא ההתפתחות שאין למנעה לתופעה מחרידה ביותר – השכחה….. כאשר החולה מסתגל למצב הערות, מתחילים להיטשטש במוחו זכרונות הילדות, ואחר כך השם ומשמעותם של דברים ולבסוף זהותם של האנשים ואפילו תודעת קיומו שלו, עד שהוא שוקע במין אידיטיות ללא עבר״

כשתושבי הכפר מבינים שהמחלה מדבקת וכל הכפר לוקה בה ואין הם זוכרים את שמות החפצים הם מנסים למצוא פתרון –

״אאורליאנו הוא שהגה את הנוסחה שהגנה עליהם חדשים ארוכים מפני אבדן הזכרון. הוא גילה את הדבר באקראי. מכיוון שהיה מראשוני החולים במחלת נדודי השינה ומנוסה בה, למד על בוריה את מלאכת ריקוע הכסף. יום אחד חיפש את הסדן הקטן שהשתמש בו לריקוע המתכות ולא זכר את שמו. אמר לו אביו: ״משען״.

אאורליאנו רשם את השם על פתק והדביקו על בסיס הסדן הקטן: ״משען״. 

כך היה מובטח שלא ישכחנו עוד בימים הבאים. לא עלה כלל על דעתו שהיה זה הגלוי הראשון של השכחה, שכן לחפץ היה שם קשה לזכירה.

אבל לאחר כמה ימים נתברר לו שהוא מתקשה להיזכר בשמות רוב החפצים שבמעבדה. אז סימנם בשם המתאים, ודי היה לו לקרוא את השם ולזהותם. כשסיפר לו אביו כמה הוא חרד מפני ששכח גם את המעשים רבי הרושם של תקופת ילדותו, הסביר לו אאורליאנו את שיטתו וחוסה ארקדיו בואנדיה התחיל להשתמש בה הלכה למעשה בכל הבית ולאחר זמן הנהיג אותה בכל העיירה.

במברשת טבולה בדיו סימן על כל חפץ בשמו: ״שולחן, כסא, שעון, דלת, קיר, מיטה, סיר״

יצא אל מכלאות הבקר ואל הגנים וסימן את הבהמות והצמחים: ״פרה, עז, חזיר, תרנוגלת, יוקה, מלאנגה, בננה״.

״קמעה קמעה עד שהוא מתחקה אחר האפשרויות האינסופיות של השכחה, הבין שיכול לבוא יום שיכירו את החפצים על פי הרישום, אבל איש לא יזכור למה הם משמשים. אז התחיל לפרט. השלט שנתלה בצוואר הפרה היה דוגמה ומופת לנכונותם של תושבי מקונדו להילחם בשכחה: ״זוהי הפרה, חובה לחלוב אותה בוקר-בוקר כדי שתתן חלב, ואת החלב צריך להרתחי כדי למזגו בקפה ולהכין קפה בחלב. וכך הוסיפו לחיות במציאות מעומעמת, שנתפסה באורח ארעי על ידי המילים, אבל צפויה היתה להתחמק ללא תקנה לכשישכחו את ערך המילים הכתובות.

 בראשית הדרך החוצה את ערבת הבצות התנוסס שלט ועליו השם ׳מקונדו׳ וגם שלט גדול יותר הציבו ברחוב המרכזי ועליו המלים: ״אלוהים חי וקיים״.

בכל הבתים רשמו שמות צופן כדי לזכור את החפצים ואת התחושות. אבל השיטה דרשה כוח עמידה על המשמר וכל כך הרבה עצמה מוסרית, שרבים נכנעו לכשפיה של מציאות דמיונית שבדו הם עצמם, ולא נמצא בה מועיל אבל נמצאו בה ניחומים.…חוסה ארקדיו בואנדיה, מובס בידי ארחות נחמה אלה, החליט לבנות את מכונת הזכרון, שרצה בה פעם כדי לזכור את ההמצאות המופלאות. המכונה הפרימיטיבית התבססה על האפשרות לשנן כל בוקר, מהחל ועד כלה, את מכלול הידיעות שקנה אדם בחייו. הוא ציירו בדמיונו כמלון המסתובב שאדם העומד על הציר יכול להפעילו בעזרת ידית, וכך בתוך שעות ספורות יכולים לחלוף לנגד עיניו המושגים הנחוצים ביותר להמשיך בחיים….״

ובכן, מדוע נזכרתי באופן שבו סימנו תושבי מקונדו את חפציהם, כדי שידעו איך לכנות אותם ומה הם אוחזים? נזכרתי בכך, בגלל כמה פיסות חקיקה אשר נדמות לי כתוויות על החפצים. כל כך רדוד ובלתי נחוץ לדעת ששם המדינה הוא מדינת ישראל או שהדגל הוא הדגל, עד שהחוקים העוסקים בדבר נראים כאילו נוצרו במוחם של אנשים שחלו במחלת האינסומניה והאמנזיה.

ראשון הלוקים הוא השר אקוניס, שר-אחד-ליד-שר-התקשורת, אשר מציג שני יעדים-לכאורה בהליך החקיקה המחודש של חוק רשות השידור. הראשון, ביטול האגרה, שזה כמובן החלטה ושינוי של שר התקשורת הקודם גלעד ארדן, והשני, שינוי השם. במקום ׳רשות השידור׳, הוא מכנה את התאגיד החדש שיוקם ׳השידור הציבורי הישראלי׳. היום במהלך ראיון של אקוניס באחד מכלי התקשורת, ניסתה המראיינת להבין, אם היא משדרת ממילא עשרות שנים מ״קול ישראל״, במה ישתנה הדבר אחרי שינוי השם. כמו כן, השר אקוניס הסביר יותר מאוחד בערוץ הכנסת, שהוא ישאף גם להציב דגל קטן על המסך, שהצופים ידעו במה הם צופים ולא יתבלבלו עם דבר מה אחר. גאווה ישראלית, עיצוב תבניות הזכרון.

שני חוקים נוספים נכנסים לטעמי לקבוצת חקיקת-מאה-שנים-של-בדידות (אתם מוזמנים להציע עוד חקיקת המובן מאליו אם תתקלו).

אחד מהם החוק של ח״כ ינון מגל והשני החוק של ח״כ אורן חזן.

איך הדברים נפתרים בסופו של דבר במאה שנים של בדידות? מגיע לכפר מישהו זר ומביא להם מזור.