ציר המתונים של נתניהו

אנחנו רגילים לשמוע את ראש הממשלה בנימין נתניהו מפרט ומפחיד ומסביר את האיום האיראני ולכן, גם  הנאום שלו אתמול בפתח מושב החורף בכנסת היה more of the same. אך פסקה אחת מדבריו תפסה את האוזן:

“בפעם הראשונה מאז קום המדינה גוברת ההבנה בחלקים רחבים של העולם הערבי שישראל איננה האויב.” אמר נתניהו “בנושאים רבים אנו נמצאים עמם בחזית אחת וייתכן שההבנה הזאת תפתח הבנות חדשות באזורנו. אני מקווה שהיא תסייע גם לתהליך השלום בינינו לבין הפלסטינים. אני כן יכול לומר שמדינות רבות נושאות עיניהן אלינו כי הן חשות בעקביות ובנחישות של עמדותינו ובנכונות שלנו לפעול בעת הצורך להגנתנו”.

משפט מן הסוג הזה, יכול להיות מובן מאליו עבור שרת המשפטים ציפי לבני. שנים שהיא מדברת וחוזרת ונואמת בנוגע לציר המדינות המתונות: “משא ומתן זה לא רק ויתורים. זה גם הזדמנויות. המהלך הזה מייצר הזדמנויות בנוגע לבריתות עם גורמים מתונים במזרח התיכון וגם זה חשוב ליחסים עם ארצות הברית” היא אמרה לפני כמה חודשים.

ברית המתונים היא: מצרים, ירדן, מדינות המפרץ, ערב הסעודית. לעומתן ציר הרשע כולל את: חיזבאללה, סוריה, איראן, חמאס.

האם ראש הממשלה אימץ את הגישה של לבני?

שני גורמים נפרדים בליכוד, מן הקבוצה המתנגדת להכרה בעתיד במדינה פלסטינית אמרו לי לאחרונה, כי כמות השעות שמבלה לבני במשרד ראש הממשלה מטרידים מאוד. “אני חושב שמה שאתם מדווחים שם בתקשורת, לא תואם את מה שאני שומע” אמר לי אחד מהם. והשני: “אתם העיתונאים מפספסים בגדול. כמות השעות שלבני מבלה בחדר סגור עם נתניהו מטרידה מאוד. מה היא עושה אצלו כל כך הרבה שעות? לפי כמות הזמן, זה ברור שיש התקדמות”

אתמול ערכתי בירור נוסף, לא בתוך הליכוד, אלא מאדם המכיר את העניינים מקרוב וקיבלתי אישור נוסף. לבני, לרבות עו”ד מולכו, יושבים אצל ראש הממשלה ימים ושעות. “מה שהתקשורת הישראלית מספרת לציבור, רחוק מן האמת” נאמר לי בפעם השלישית.

אני מודה שהסקפטיות שלי, ביחס למהלכי מו”מ בעבר, גרמה לכך שלא כתבתי מילה על שתי השיחות הראשונות, בתוך הליכוד. והנה אתמול, אשרור נוסף.

ובכן, האם הפסקה הנ”ל בנאומו של ראש הממשלה עשוי לשקף גישה מדינית חדשה? על פי התפיסה הזו, על ראש הממשלה להשקיע מאמצים בתכנון שיתופי פעולה שקטים עם מדינות ערב המתונות. היתכן, שעבור קואליציה בין ישראל לחלק ממדינות ערב, ראש הממשלה יסכים אף לרצותם בהקשר הפלסטיני?

* * * * *

בהמשך דבריו התייחס נתניהו לנושא הפלסטיני “יש לנו מטרה נוספת, הרצון להשיג שלום עם שכנינו הפלסטינים” הוא אמר “השלום מושתת על שני יסודות: בטחון והכרה הדדית. במישור הבטחוני, הולך ומתברר עד כמה חשובה הקביעה שלנו שבכל הסדר ישראל תוכל להגן על עצמה בכוחות עצמה מול כל איום ושהיא לא תשען על כוחות זרים. והכרה הדדית: כיצד יתכן הדבר, שבשעה שהפלסטינים דורשים מישראל להכיר במדינת לאום פלסטינית, הם מסרבים להכיר במדינת לאום יהודית?” (ההדגשה שלי, טל)

רק לפני מספר ימים, אמר שר האוצר יאיר לפיד, בראיונות לתקשורת זרה, כי הוא אינו מבין את התעקשות ראש הממשלה על דרישת ההכרה בישראל כמדינה יהודית. “אבי לא הגיע לחיפה מהגטו בבודפסט כדי לקבל הכרה מאבו מאזן” אמר בדרכו הפשטנית.

במרכז-שמאל הישראלי יש דעות מגוונות לגבי הדרישה הזו (שהועלתה לראשונה לפני כמה שנים ולא היתה חלק ממו”מ בתקופת אולמרט). יחימוביץ’ חשבה שההכרה בישראל כ”יהודית” היא חשובה. לבני חשבה שזה לא חיוני. במרצ, אני די בטוחה, חושבים שנתניהו, תמיד יוסיף איזה תנאי או דרישה, כדי להקשות ולהרחיק את הצדדים מליבון של בעיות האמת (נחוץ פה לינק, אם למישהו יש).

היתכן שלפיד יוצא מתוך נקודת הנחה שנתניהו לא הולך ממילא להתקדם במו”מ והוא מוסיף משלו ולו רק כדי לבדל את עצמו מן הליכוד ומתפיסתו הנוקשה? את דברי הפתיחה בסיעתו, בתדרוך לתקשורת אתמול במשכן הכנסת בירושלים, הקדיש לפיד לנושא המדיני. הוא קרא לפוליטיקאים בימין שלא לנצל את מקרי הטרור והרצח האחרונים, ובכלל, כדי לעצור את התהליך “כי לא ניתן להם להכתיב לנו משהו שהוא מדיניות שאנחנו רוצים בה”.

אם יהיה חידוש כלשהו במושב הקרוב, יהיה זה אולי לפיד שיתחיל ללחוץ ולדחוף את ראש הממשלה לכיוון המרכז הפוליטי של המפה.

פרשנות שנכתבה במקור לאתר אל-מסדר והעלתי אותה, בניסוח משופץ, כאן.