וילוז’ני מתלבט: או במה, או אובמה

בקאמרי, משחק שמואל וילוז’ני את ח”כ בני שבות. מאחורי הקלעים, הוא מנסה לשכנע את יאיר לפיד שייקח אותו אל המקום האמיתי, הכנסת. ואם לפיד יסרב, אז יש לו מה להציע לכל מפלגה. אפילו הבית היהודי.

אם זה תלוי בצופי התיאטרון, עדיף ששמואל וילוז’ני לא יעזוב את הבמה ויעבור לפוליטיקה. אם ירצה להיות חבר כנסת – אוהוהו, כמה שהוא רוצה – הוא לא יוכל להמשיך להופיע בתיאטרון. חבל, כי אחרי ההופעה שנתן וילוז’ני במוצאי שבת על הבמה של תיאטרון “הקאמרי” בתור ח”כ בני שבות – הבוגד באשתו תוך כדי שהוא בוגד במדינה, ואינו כובש את יצריו תוך כדי שהוא מזניח את המשך הכיבוש – ההפסד הפוליטי הוא של כולנו.

אל ההצגה “קיזוז” הוזמנתי על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, במסגרת “דמוקאמרי”, כשלאחריה נערך דיון על הפוליטיקה כפארסה. אם בסוף ההצגה היו מציבים קלפיות מדגם-אמת, האם על ח”כ בני שבות לעבור לפוליטיקה האמיתית, הייתי מצביעה נגד. אבל וילוז’ני רוצה מאוד להיות חבר כנסת. בחוג בית בנוף ים לפני כמה שבועות, הוא הסתובב בין חבריו של יאיר לפיד ואמר לדני טוקטלי, מקורבו של לפיד, עד כמה הוא רוצה לדבר עם לפיד ביחידות. קשה מאוד להשיג את לפיד בחודשים האחרונים, הוא כבר לא עונה לטלפונים כמו פעם. ולווילוז’ני בער לדבר איתו. בסוף האירוע, כשהאנשים במקום החלו להתפזר לדרכם, מצא לפיד סוף כל סוף זמן, לקח את וילוז’ני הצידה והשניים הסתודדו. ספק אם נסגר שם דיל פוליטי, אבל לפיד זכה בתומך נלהב.

מי שהולך לישון עם שמאלנים שלא יתפלא שהוא קם עם ערבים. קיזוז. צילום: יוסי צבקר

“כן. הוא איש יקר”, אמר לי אתמול וילוז’ני בשיחת טלפון, יום למחרת הצגת ההרצה של “קיזוז”, הפעם השנייה בלבד שהוצגה בפני קהל. “אני אוהב אותו ברמה האישית, מכיר אותו שנים ומעריך את פועלו. אני מעמיד את עצמי לרשותו, למרות שהיום הוא מוקף בכל כך הרבה אנשים וקשה להגיע אליו. שיהיה ברור, אני פניתי אליו ביוזמתי, אני נרשמתי אצלם ואני תומך בו”.

אחרי כל השנים האלה, אחרי שכשלת בבחירות לראשות העיר תל אביב ולא הצלחת להיכנס עם הירוקים לכנסת, החיידק הפוליטי שלך לא נרפא?

בצד השני של הטלפון, וילוז’ני יורה-מדבר בקצב בלתי נתפס: “יש בי את החיידק כל הזמן. למרות שקצת התבגרתי ועברתי דברים בחיים, אני עדיין רוצה אנשים טובים בכנסת ואני מאוד שמח על יאיר. והייתי רוצה בעצמי לקחת חלק כי אני ליצן החצר, וליצני החצר, הם אלה שאומרים את האמת וכולם מקשיבים להם. אני רוצה שיתחילו להקשיב לי. אני אתדפק על דלתו של כל אחד שייקח אותי. אני מוכן ללכת עם כולם, להיות בפוליטיקה. את אפילו לא תאמיני למי הצבעתי בפעם האחרונה בבחירות. מותר לי לגלות לך? זה בסדר להגיד?”

“מערכת בחירות אחת קודם לכן הצבעתי לגמלאים, ובפעם האחרונה הצבעתי לבית היהודי. זה טבעי שאהיה עם יאיר לפיד, אבל יש לי מה למכור לכל מפלגה ויש לי את הדעות הפרטיות שלי. אם יאיר לפיד לא ירצה אותי, אז שהבית היהודי ידעו שאני נולדתי בשדה יעקב עם כיפה על הראש לאבא ניצול שואה ולאמא מבית קומוניסטי. ואני רוצה לחבר בין ימין לשמאל כדי שכולנו ניקח ערבות הדדית זה על זה”.

בשלב הזה, בשיחה הקצבית עם וילז’וני, שוב לא ברור אם אנחנו באמצע הצגה או סתם מדברים על פוליטיקה בטלפון. כך חשבתי גם תוך כדי צפיה במחזה בשבת. המציאות היא מחזה, והמחזה הוא המציאות.

קיזוז, יו”ר הקואליציה וח”כ שבות. צילום: יוסי צבקר

“זה נכון”, אמר לי אחר כך המחזאי אילן חצור. “המחזה מחובר למציאות ואוהב להתייחס אליה ולהגיב לה, והמציאות משמשת כחומר גלם. וילוז’ני אפילו ביקש להחליף את אחת משורות הפתיחה במחזה, אחרי שח”כ אורי אריאל (האיחוד הלאומי) אמר שצריך לגנוז את ההצגה הזו. המשפט המקורי במחזה היה ‘אם היו כותבים על הסיפור הזה מחזה, אנשים היו אומרים שהוא לא אמין’ והחלפנו את זה ל’אם היו כותבים על זה מחזה, היו מבקשים לגנוז את זה’. רכבנו על הסיפור של ח”כ אריאל”.

אבל ההתכתבות עם המציאות לא נעצרת בהיסטוריה הפוליטית של השבוע האחרון ואמירותיו של ח”כ אריאל. לפני כשנה וחצי נטש המחזאי שמואל הספרי את הקאמרי בטריקת דלת אחרי שנים ארוכות של עבודה משותפת ופורייה. הספרי זעם על תיאטרון הבית שלו, שהחליט להעלות את המחזה “הבדלה” שכתב, על בימת התיאטרון החדש באריאל כשהוא עצמו מחרים התנחלויות. ההתנגדות של הספרי עוררה מהומה, עד כדי איום של שרת התרבות לימור לבנת בעצירת תקציבים לתיאטרון.

אילן חצור, שכתב את קיזוז, והוא גם חבר אישי של הספרי, אינו מתנגד שהמחזה שלו יועלה בשטחים. אדרבה, מבחינתו שכמה שיותר מתנחלים יצפו בה, ועל הדרך, הוא אף נוקם (או שמא צריך לומר – מתקזז) עם מי שחושב שניתן להכתיב למחזאים תכנים מסוימים. הכוכבת הראשית של ההצגה, אשתו של ח”כ בני שבות, מוריה שבות (אודיה קורן הנהדרת) מקוננת על ההרס הצפוי של היישוב שלה, כולל היכל התרבות הנפלא שהיא עצמה גייסה לו תרומות מיהודי אמריקה, ואומרת “תראה איך הכרחנו את התיאטרונים האלה לבוא ולשחק פה על אפם וחמתם של השחקנים המשתמטים האלה”.

“אני לא מתנגד שההצגה שלי תוצג באריאל או בשטחים או בכווית או בגרמניה. אני רוצה שהקהל בכל מקום יצחק ויעבור חוויה פוליטית ואמנתית תוך כדי הצפיה”, אומר חצור.

אתה חושב שמתנחלים ייהנו לראות את הסאטירה הזו על עצמם? על איך שהם נתפסים? המחזה הזה לא מציג אותם באור כל כך נעים.

“זו קומדיה וצריך לקחת את זה בהקשר הזה. מי שיש לו חוש הומור טוב, לא ייפגע מדבר. גם השמאל לא יוצא נקי מן המחזה, יש לא מעט על הצביעות של השמאל. חיפשתי את העניין התיאטרוני, שאנשים יצחקו, ולאו דווקא את העניין האידיאי. אם היו במחזה רק אידיאות, זה לא היה מצחיק אף אחד”.

בחזרה לווילוז’ני. השחקן הזה באמת רוצה להיות פוליטיקאי, וייתכן שח”כ בני שבות הוא הדבר הקרוב ביותר לכנסת שיקרה לו. בינתיים, על הבמה, פיו מלא כרימון בירידות על הדברים האמיתיים. “מי ששוכב עם שמאלנים, סופו שהוא מתעורר עם ערבים”, הוא אומר בסוף המחזה, כשלצדו באמת שוכב ח”כ ערבי. אבל לא ברור באמת למי הוא מתכוון.

קיזוז בקאמרי. צילום: יוסי צבקר

את הפוסט ניתן לקרוא גם בפלוג, באתר הארץ