מי ומי בסוכת כ”ץ

ברמקול הריצו שירי חג עברי, אבל הקהל עמד בתור לנקניקיות ולהמבורגרים ולא זימר בליבו ‘שלומית בונה סוכה’ או כל שיר חג אחר. את “הסוכה” המדוברת כלל לא ראיתי וממילא עוד לא הומצאה סוכת חג אמיתית היכולה להכיל 3000 איש. אם יש כזו סוכה, הרי קוראים לה ‘גן אירועים’ והדרך לביתו של השר כ”ץ במושב כפר אחים משופעת בגנים כאלה.

הנאום של השר ישראל כ”ץ היה מהיר מדי. הוא הסתיים לפני שמישהו הספיק להתרכז בכך שהוא מדבר. אי-ניצול של הרגע, אמרתי לעצמי. אך ליבת האירוע, לפחות מבחינתו של כ”ץ היתה לחיצת הידיים והחיבוקים. להתרועע ולפטפט עם 3,000 איש זה אקט לא פשוט. במיוחד כאשר מתיימרים לעשות זאת פנים אל פנים ולא באמצעות צ’אט בפייסבוק. מנסה לחטט בזכרוני, מתי פטפטתי באמת עם אנשים אמיתיים, שלא בצ’אט? טוב, אני במקצוע אחר.

אגב, פייסבוק ורשתות חברתיות, צ’אבי גם לא הגיע לאירוע. חסרונו הורגש. בכל זאת, השדות והמרחבים סביב הבית של כ”ץ הם חלק מדף המסרים שלו.

כלבים לחוד, המעניין דווקא הם הליכודניקים הבכירים שלא היו שם. איך אפשר לוותר על התחככות עם 3,000 תומכים ומצביעים? השרים גדעון סער וגלעד ארדן אשר נגדם מתכוון כ”ץ לפתוח חקירה פנימית בליכוד (בנוגע לכשלון בבחירות) נעדרו. גם השרים סילבן שלום, משה יעלון ולימור לבנת לא באו. כ”ץ לא פספס את ההזדמנות ו”הכניס” לארדן מעל לבמה. ‘מי כיבה את השידור באמצע הנאום שלי?” הוא אמר פתאום באמצע דבריו “קול ישראל משדרים את הנאום בשידור חי ואני בטח לא רוצה לסגור את השידור הציבורי”.

הקהל המפוזר, חסר הריכוז לא צחק בקול מספיק רם, אז כ”ץ חזר על החוכמה פעם שניה. לרגע זה היה נשמע כמו התחכמות שתוכננה מראש, אבל כששאלתי את הדוברת של כ”ץ היא חייכה ואמרה לי שזה היה רגע ספונטני. סתם כך קרה, ועל הדרך, מכה קטנה לארדן.

אחד מפעילי הליכוד, לאו דווקא איש של כ”ץ אמר לי בשולי האירוע: “זה מפגן כוח אדיר. כך נראית הפקה של אדם המחשיב עצמו כמנהיג התנועה הבא, למרות שבליכוד כיום אין אף אחד שמסוגל להוריד את נתניהו מן הראשות. לא כ”ץ ולא אף אחד.”

וזה אולי הקושי הגדול של אנשי הליכוד כיום: סילבן שלום, משה יעלון, גלעד ארדן או גדעון סער. שלא לדבר על רובי ריבלין, דני דנון, ציפי חוטובלי, לימור לבנת או יריב לוין. בין אם הם עם נתניהו, כל אחד לעצמו או מתכנסים לתוך מחנה כלשהו – מתפקדי הליכוד אוהבים את ראש הממשלה שלהם ולא רואים חלופה אחרת באופק. גם לא באופק הירוק של שדות כפר אחים.

* * * * *

את הפוסט ניתן לקרוא גם בפלוג, באתר הארץ