הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
מכירת עיתון הוושינגטון פוסט לממציא “אמזון” היא סופה של תקופה בתקשורת האמריקאית: החזקת עיתונים על ידי משפחות. טל שניידר משרטטת קווים לדמותה של המו”לית היוצאת, קתרין ויימוט’
עסקת המכירה של ה”וושינגטון פוסט” אתמול בלילה לג’ף בזוס, האיש שהמציא והוביל את ענקית מסחר הספרים, אמזון, זעזעה את שוק העיתונות האמריקאי. ובצדק. הוושינגטון פוסט, נצר לעיתונות שמרנית, איכותית שמודפסת על הנייר הוא כמעט אחרון העיתונים שעוד הוחזק בידי משפחות פרטיות. אמנם בזוס, קנה את העיתון מהונו הפרטי ולא באמצעות אמזון, אך הציפיה ממנו, בשוק עיתונות קורס שמחפש כל הזמן מודלים עסקיים חדשים, היא להביא לעיתון את הרוח הרעננה של עסקי האינטרנט. העסקה התקבלה בתדהמה, אך גם עם ציפיה גדולה, בכלי התקשורת המתחרים, שמסקרים את הרכישה.
סוף 2008. מכון אספן הוושינגטוני שלח לי הזמנה מוזהבת למפגש מצומצם של עיתונאים עם המו”לית החדשה-ישנה של אחד העיתונים החשובים והמובילים בארה”ב, הוושינגטון פוסט. קתרין ויימוט’, נכדתם של קתרין ופיליפ גראהם דור רביעי לבעלות על אחד העיתונים החשובים והמשפיעים בארה”ב ביקשה לשוחח עם עיתונאים כמה חודשים אחרי שנכנסה לנעליים הגדולות והמורכבות בתפקיד המו”לית. מיד הבנתי שיש כאן טעות (מי מזמין עיתונאית ישראלית שולית למפגש כזה?) ומיד שיגרתי RSVP והתייצבתי בבטחון של אחת שהוזמנה למפגש הסגור. האמריקאים המנומסים הנחמדים האלה, תהו בחביבות מי אני, אמרו שמקומי לא שם ושיותר לי לקחת חלק רק אם לא אכתוב ציטוטים ישירים. בסדר, הסכמתי ונותרתי. כמו טעויות אחרות שמתרחשות לפעמים עבור עיתונאים (יש לי עוד כמה כאלה) זה הפך לפורום מרתק שלימד אותי רבות על הקשיים של עולם העיתונות.
שבועות מעטים אחרי שנשיא שחור נכנס לבית הלבן, משק כנפי ההיסטוריה נשמע ברחובותיה של עיר הבירה והעיתון המשפיע היה לנכס חובה על כל מפתן דלת. ההתרגשות מנשיאותו של אובמה ניכרה על כל עמוד ועמוד בעיתון ועותקי הנייר ביום הבחירות ויום ההשבעה, הודפסו בקצב מוגבר. אך את האמת יש לומר: כבר ב 2008, להתלהב מאחזקת נייר דפוס ביד, עם תמונה היסטורית בעמוד הראשי, היה עניין אנכרוניסטי. לי באופן אישי היה כבר אייפון והעדפתי לקרוא את המדווח בוושינגטון פוסט באמצעות גלישה במכשיר של סטיב ג’ובס.
באותו המפגש, ווימוט’ דיברה בגילוי לב ולא ניסתה להתכחש ולהסתיר את הקשיים: ירידת כמות המודעות המתפרסמות, ירידת הכנסות ממפרסמים (במיוחד על רקע המשבר הכלכלי הקשה של 2008), ירידה מתמדת בתפוצה, מנגנון עיתונאי עב-כרס של עיתונאים ותיקים וטובים שמקבלים משכורת עתק. זכור לי שיצאתי מאותה הפגישה ואמרתי לעצמי בלב (וגם בטור) – פתרון וידע כיצד להשתנות, אין לה.
יוג’ין מאייר, סבא-רבא של קתרין ויימוט’ (אביה של קתרין גראהם) רכש את העיתון המקומי, של עיר הבירה בשנת 1933 במכרז של חברות פושטות רגל. הסבתא-רבא, אגנס מאייר, חובבת אמנות, פעילה פוליטית רפובליקנית, בוהמיינית, אירחה בסלון ביתה סלבים של התקופה: אלברט איינשטיין, אוגוסט רודין ואלינור רוזוולט. אגנס גם כתבה קצת בעיתון, בימים בהם לא נחזו עיתונאיות נשים בוושינגטון ובכלל.
קתרין גראהם, הסבתא, עמדה בראש העיתון, כמו”לית הקשוחה והמפורסמת שלו והיתה לאחת הנשים החזקות והמשפיעות בארה”ב בתור הזהב של העיתונות המודפסת. תמונותיה המפורסמות מימי חשיפת פרשת ווטרגייט, כאשר שני העיתונאים השכירים שלה, בוב וודוורד וקארל ברנשטיין חושפים סיפור אחר סיפור בעמוד הראשון של העיתון בתחקירים שבסופו של דבר הובילו לחיסולו הפוליטי של נשיא מכהן, הפכו את הוושינגטון פוסט לאבן יסוד של העיתונות האמריקאית.
ב 2008 סבתא גראהם העבירה את שרביט הניהול לנכדה, קתרין (שמונתה להיות המו”לית), והיא נכנסה לניהול יחד עם הדוד, בנה של גראהם, דון גראהם (יו”ר מועצת המנהלים). כל המשפחה המשיכה להיות שקועה עד צוואר בעסקי העיתונות. בכירי הפוליטיקאים הישראלים מכירים היטב אולי את השם לאלי ווימוט‘, אמה של קתרין ווימוט’, מראיינת ותיקה ממגזין ניוזוויק ששיחותיה עם הישראלים הופיעו גם בוושינגטון פוסט. רק בחודש יוני האחרון, התפרסמו ראיונות חשובים של ווימוט’ האם עם הפולטיקאים-אחים שלנו. ראיון עם שר האוצר יאיר לפיד וראיון מקביל עם שר הכלכלה נפתלי בנט. חומרים מן הסוג הזה, נקראים בשקיקה ובקשב רב על ידי האליטה של וושינגטון, קובעי המדיניות ומובילי מהלכים.
עם כל הרקע הזה, קתרין ווימוט’ נשמה, אכלה וצמחה עם העיתונות, אך כאמור כבר אז באותו מפגש ב 2008, ידעה שיתכן ומשפחתה לא תוכל להתפתחויות שוק העיתונות. היא רצתה להפוך את הוושינגטון פוסט לעיתון רווחי, יציב, שעברו המפואר אינו רק היסטוריה. היא רצתה שזה יהיה עיתון עם עתיד. אך בשנים האחרונות ווימוט’ הרגישה, שכל מה שהיא ודודה דון גראהם עושים זה לעסוק בהישרדות. נסיון אומלל שלה לפני כמה שנים לפצוח במיזם אירוח עיתונאי (מעין כנסים, משהו שבתקשורת הישראלית עושים השכם וערב), תוך יצירת קשרים עם יחצ”נים זכה לביקורת קשה מקיר לקיר. מן הוושינגטון פוסט כולם דרשו אתיקה של האתיקה ולא היו מוכנים לקבל, אפילו לא קריצת עין של הליכה עם יח”צנים.
זרם ההכנסות מפרסום באינטרנט עדיין לא מספק את התשובה הכלכלית לעיתון ומיזמים שונים של העיתון בשנים האחרונות – רדיו אינטרנטי וטלוויזיה ברשת לא מייצרים הכנסות או מוצרי מדיה יציבים. העיתון היה אמור לעבור לחומת תשלום, על פי הנתיב שהלכה בו לפני שנה, האחות הגדולה, הגברת האפורה ממנהטן. אך כעת הכל נמצא בתקופת מעבר.
קתרין ווימוט’ היתה ותמשיך להיות אישה מאוד מרשימה ומשפיעה, אך מכירת העיתון אתמול, בכאב לב וצער של כל משפחתה היא הודאה שלה, שלא הצליחה במשימתה.
גב, שניידר,
בכל הקשור לוושינגטון פוסט ולניו יורק טיימס ולעיתונים נוספים שמתרסקים ונעלמים את יכולה ללכת סחור סחור ולצייר את ההיסטוריה המרשימה של העיתונים הללו בין אם בבלוג שלך או אצל ה-OLD TIMERS לונדון וקירשנבאום ואחרים אבל שום דבר מזה אינו קשור לסיבה האמיתית שהעיתונים הללו ודומיהם נמוגים או יימוגו אל תוך ההיסטוריה וחבל שהאמת לא נאמרת על ידכם כל כמה שהיא כואבת: הסיבה לכשלונם של העיתונים הללו, בדיוק כמו “הארץ” אצלינו או ערוץ 10 בטלביזיה היא הנטייה לשמאלנות קיצונית הנגועה בסוציאליזם עמוק, בסגידה לתרבות הקלוקלת של זכויות אדם בכל מחיר והשאיפה לשלום עולמי על חשבון האושר האישי של הפרט ודריסתו.. עיתונים כדוגמת “הארץ” כמו גם הוושינגטון פוסט ימשיכו להיות מוקצים ויעלמו מכיון שהם חיים בלה לה לנד ואין להם את הכישורים והיכולת לראות את התהליכים המתרחשים בעולם כהוויתם.
מדהים. לטענתך אין לשינויים באופן שבו אנשים צורכים חדשות, לשינויים בדפוס הצריכה בכלל והמדיות שדרכן צורכים מידע שוב קשר בכלל לדעיכה של העיתונות העולמיות (בדגש על העיתונאות העולמית ולא רק השמאלנית)?
אתה מבלבל בין סוציאליזם שהיא תפיסה כלכלית לבין ליברליזם, שהיא תפיסה שמתייחסת לזכויות אדם (וכנראה לא מתיישבת עם תפיסת עולמך שנמצאת אי שם בימין הלאומני). וממתי השאיפה לשלום הפכה להיות דבר רע???
דוד, כלומר, רק לו היו ימניים ולאומיים – אז הכל היה בסדר? אז איך אתה מסביר את הבעיות של השיקגו טריביון השמרן- תומך רפובליקנים? איך אתה רואה את כשלון הדיילי (של רופרט מרדוק?). ואיך אתה רואה את העובדה שעיתון הימין ישראל היום מחזיק תכנית כלכלית שהיא כיס עמוק של רווחי קזינו ולא משהו אמיתי?