ברוכים הבאים לשלטון התאגידים

בחדר סגור בז’נבה יושבים פקידי ממשל ישראלים במשא ומתן קדחתני על הסכם סחר חובק עולם – טיס”א • לצד הצהרת משרד הכלכלה על חשיבותו, הדלפות מהדיונים חושפות הסכם אנטי-דמוקרטי, שעלול לשמש תאגידים כדי להבטיח את חופש הפעולה שלהם, לבצר את שליטתם בישראל ולדרוס בדרך את האינטרס הציבורי • אך הכנסת נותרת מחוץ לחדר, הציבור בישראל אינו יודע דבר והעיתונות כלל אינה מתעניינת •  עד עכשיו

ערן הילדסהיים, קרן התחקירים

התחקיר מתפרסם במסגרת שיתוף הפעולה של עיתונאים עצמאיים, כולל הפלוג הבלוג הפוליטי עם קרן התחקירים

הממשלה הקנדית רק רצתה לשמור על בריאות התושבים. אחרי הכל, המצע שהביא לה את השלטון כלל הבטחות מפורשות בנוגע לנושאים כמו איכות סביבה וזיהום אוויר. חקיקה נגד תוסף הדלק MMT, רעלן עצבי חזק, נראתה כמו צעד בכיוון הנכון. היסוד המתכתי שבבסיס התוסף כבר זוהה כגורם אפשרי למחלת פרקינסון, ומדענים קשרו אותו לשלל רעות חולות אחרות. לתוסף עצמו השפעות שליליות על החי והצומח, הוא מוכר כמזהם ובנוסף – יש לו תחליפים לא יקרים. גם מדינות אחרות כבר אסרו על השימוש בו ומספר יצרני מכוניות גדולים הצהירו כי יימנעו מהשימוש בו.

וכך העביר הפרלמנט הקנדי חוק המגביל יבוא והובלה של התוסף. זה עלה לו ביוקר. תאגיד אתיל האמריקאי, הספק הבלעדי של MMT בקנדה, תבע את הממשלה בסכום עתק של 350 מיליון דולר קנדיים. התביעה היתה אמורה להתברר לא במערכת המשפט הקנדית, אלא במסגרת מנגנון יישוב סכסוכים שנקבע בהסכם הסחר שקנדה חתמה עליו שנים ספורות קודם לכן. ההסכם העניק לאינטרסים התאגידיים זכות וטו מול המדיניות הממשלתית, והחשש מהפסד בתביעת מאות המיליונים הביא את הממשלה הקנדית לכניעה מהירה ומשפילה: היא הגיעה להסדר עם התאגיד האמריקאי לפיו החוק יבוטל והוא יזכה לפיצוי של 19.5 מיליון דולר קנדי. בנוסף, הממשלה התחייבה לפרסם הודעה על כך שהתוסף כלל אינו מסוכן. “בפרק ביזארי בהיסטוריה של קנדה, חוק ממשלתי שאושר בידי הפרלמנט בוטל על ידי תאגיד נפט מוירג’יניה”, נכתב על כך ב”טורונטו סטאר”.

כמה שנים קדימה: מדינת ישראל הפריטה את שירותי המים שלה ומכרה אותם לתאגיד הזר “ברייט ווטר”. למרות שמו המבטיח, תושבי השפלה התלוננו כי המים היוצאים מהברזים הולכים ונהיים עכורים. תוך שנה התפשטה העכירות בכל חלקי הארץ. חוקרים של משרד הבריאות מצאו כי החברה הזרה, כדי לחסוך בהוצאות, שינתה את מדיניות התחזוקה של צינורות המים. ועדה ממשלתית המליצה על הלאמה מחדש. “לאזרחי ישראל מגיעים מים נקיים”, קבע ראש הממשלה במסיבת עיתונאים דרמטית.

אלא שב”ברייט ווטר” לא התכוונו לארוז כל כך מהר. נציגים של החברה טענו כי העכירות היא פגם אסתטי בלבד וכי לא הוכח מעבר לכל ספק כי היא מהווה סיכון בריאותי. התאגיד הזר איים בתביעה בסך 4 מיליארד דולר בבית דין בינלאומי שנוסד מכוח הסכם הסחר שישראל חתמה עליו זמן קצר קודם לכן. תוך שבועיים הודיע דובר מטעם הממשלה כי ההפרטה תיוותר על כנה. בהמשך השנה התפרסמו בטלוויזיה וברדיו תשדירי שירות של לשכת הפרסום הממשלתית שהסבירו כי העכירות במים היא פגם אסתטי בלבד וכי אין שום ראיה לכך שהם מהווים סיכון בריאותי. בעיתונים התפרסם צילום של שר הבריאות כשהוא לוגם כוס מים בוציים. מניות חברות המים המינרליים עלו במאות אחוזים.

המקרה הראשון באמת התרחש. הסיוט הגדול של ממשלת ז’אן קרטיין אירע ב-1997, עת הסכם הסחר נפט”א (NAFTA) אילץ אותה להתקפל בבושת פנים בפני תאגיד אמריקאי שג’נרל מוטורס ואקסון מובייל הקימו בתחילת המאה ה-20. המקרה השני הוא כרגע דמיוני בלבד, בדיוק כמו חברת “ברייט ווטר”, אבל עלול להיות הסיוט הגדול של כולנו במידה וממשלת ישראל תאשר הסדר דומה לזה שחתמו הקנדים מול התאגידים הגדולים בשנות ה-90.

הדיונים על טיס”א (TiSA, ראשי תיבות של Trade in Services Agreement), הסכם שירותים בינלאומי שאמור להחליף את הסכם גאט”ס (GATS), נמשכים כבר לפחות שלוש שנים – תאריך תחילת הדיונים שנוי במחלוקת אפילו בקרב הנושאים ונותנים עצמם – ונמצאים כעת בישורת האחרונה. הסכם השירותים הבינלאומי, המקביל להסכמי הסחר הבינלאומיים הגדולים, מקבץ תחתיו את רוב הכלכלות הגדולות בעולם – למעט סין ורוסיה – והיה אמור להיחתם עד סוף השנה. כמעט 50 מדינות צפויות להיות שותפות להסכם, כ-70% מסך הסחר העולמי בשירותים. מבחינת ישראל מדובר בהסכם חשוב, שכן יצוא השרותים מהווה שליש מסך כלל היצוא אצלנו.

בימים אלה ממש יושבים פקידי משרד הכלכלה יחד עם נציגי מדינות זרות ותאגידים בינלאומיים בחדר סגור בז’נבה, שוויץ, ודנים על הצטרפותה של ישראל לטיס”א. בחדר הזה אמור להיסגר אחד מהסכמי הסחר המשמעותיים ביותר שחתמה עליהם ישראל, אך על מה בדיוק הם מדברים שם – לא ברור מי יודע. הישיבות נערכות הרחק מעיני המצלמות, העיתונות כלל אינה מתעניינת והציבור נותר עיוור לחלוטין.

לא רק הציבור נותר בערפל לגבי תוכן ההסכם. גם חברי הכנסת לא זוכים לעיין בפרטיו. חלקם אפילו לא יודעים על קיומו. הפעם הראשונה שבה יורשו לראותו יהיה רק כ-12 יום לפני אישורו בממשלה – וגם אז רק לצרכי עיון והפניית שאלות לשר הכלכלה. ההסכם עצמו כלל לא יוגש לאישור הכנסת. ואם לא די בכך – למרות הפוטנציאל ההרסני לגבי עצמאות המדיניות הממשלתית, החשיפה לסיכונים פיננסיים אדירים והפגיעה האנושה האפשרית בריבונות המשפטית של המדינה – כמעט בלתי אפשרי לבטל הסכמים מהסוג של טיס”א אחרי אישורם.

גם משרד הכלכלה עצמו אינו מכחיש את החשאיות האופפת את ההסכם. להיפך: “תכנית העבודה הנוכחית הינה לסיים את המו”מ על ההסכם עד לסוף השנה. לגבי תוכן ההסכם אין באפשרותנו לענות על שאלות ספציפיות או לפרט על הסעיפים המוזכרים”, נמסר בתגובה לסדרת שאלות שנשלחה אליו לצורך הכנת כתבה זו.

מאחורי הברקזיט וטראמפ

להסכמי הסחר הבינלאומיים חשיבות עליונה בעולם שהוא כבר מזמן כפר גלובלי אחד גדול. מספר הולך ועולה שלהם נחתמים במהלך השנים האחרונות בין מדינות העולם. ההסכמים מסדירים הורדת חסמים בפני סחר בינלאומי, מקלים על תנועת סחורות ושירותים ממדינה למדינה ואמורים לאפשר לאזרחי אותן מדינות ליהנות מיתרונות הגלובליזציה, ומרמת החיים והשפע שהיא יכולה להביא. אלא שמההדלפות מהדיונים על הסכם הסחר טיס”א עולה החשש האינטרס של האזרחים נדחק מפני האינטרס התאגידי, וריבונות המדינה נפגעת.

אם ההסכם אכן ייחתם בנוסח המסתמן מההדלפות, יתכן שנתעורר לעידן בו ממשלות ישראל יוגבלו מאוד ביכולתן לפקח על פעילותם של תאגידים בינלאומיים במדינה. כל חוק או תקנה יוכלו להיות עילה לתביעה שתתברר בבית דין בינלאומי. ממשלות גם יוגבלו מאוד ביכולתן להחזיר אליהן את השליטה על שירותים ציבוריים שהופרטו, גם אם יתברר כי מדובר בהפרטה כושלת. אבל אלו אינן ההשלכות האפשריות היחידות שעלולות להיות לחתימה על ההסכם ללא ביקורת ציבורית. למרות מעטה הסודיות שאופף את הבית בז’נבה – מסמכי ויקיליקס, הדלפות אחרות, ניתוחי מומחים וניסיון נצבר מהסכמים קודמים, מלמדים על ההיקף והעוצמה של היכבלות ישראלית לטיס”א, אם אכן יאושר הנוסח המיטיב עם התאגידים.

כך למשל, בתחום האנרגיה, עיגון עיקרון הנייטרליות עלול לגרום לישראל להפסיק להעדיף את השימוש באנרגיה מתחדשת על פני פחם, דלק ונפט; בתחום הפיננסים, דנים בז’נבה על החלשה משמעותית של הרגולציה שהיתה אחד הגורמים המרכזיים שהצילו את ישראל מהפגיעות העיקריות של המשבר העולמי ב-2008; בתחום התקשורת, ישראל עלולה להיאלץ להתיר למיליארדרים זרים לשלוט על גופי שידור מקומיים ללא הגבלה כלשהי; ההסכם הנידון עלול גם להיות סכנה גדולה לפרטיות ברשת, בשל החופש הגדול שהוא מאיים לתת לענקיות האינטרנט לסחור במידע אישי של גולשים ולחברות התשתית לתעדף גישה לרשת תמורת תשלום.

ברור אם כן מדוע התאגידים הגדולים הם מהתומכים הנלהבים בהסכם. “סקטור השירותים הוא הסקטור הצומח ביותר בכלכלה העולמית ואחראי לשני שליש מהתוצרת העולמית, לשליש מהתעסוקה העולמית ולכמעט 20 אחוז מהסחר העולמי. טיס”א מספקת את ההזדמנות להרחיב את הסחר בשירותים ביותר מ-50 מדינות. ההרחבה הפוטנציאלית שטיס”א מספקת תועיל לא רק לצמיחה העולמית, אלא גם לצמיחה בתוך ארה”ב”, נכתב באתר אינטרנט ייעודי שהקימו התאגידים, בשם “צוות טיס”א” (Team TiSA).

היתרונות השונים של ההסכם מוצגים גם בפרסומים רשמיים של משרד המסחר האמריקאי, הנציבות האירופית, ושל משרד הכלכלה הישראלי, שפועל בעניין בשיתוף פעולה עם משרדי הממשלה והרגולטורים הרלבנטיים בארץ. ניר ברנגה, ראש ענף קשרי הסחר במשרד הכלכלה, מייצג את המדינה בתהליכי המשא ומתן לקראת חתימת ההסכם, הכולל כ-20 נושאים בתחומי סחר שונים.

הסכם טיס”א, נכתב בהודעה קצרה של ברנגה, נועד “ליצור תשתית עדכנית רב לאומית לסחר בשירותים”. התפתחויות טכנולוגיות “שינו לחלוטין את פני המסחר העולמי בכלל ואת המסחר בשירותים בפרט” ו”שינויים אלה דורשים את עדכון מערכת הכללים לסחר הבינלאומי”.

בדיונים בז’נבה, כתב עוד ברנגה, עוסקים ב”הורדת חסמים ליצואני השירותים על מנת להקל עליהם את הגישה לשווקים רבים ומגוונים” וב”מניעת אפליה של ספקי שירותים זרים”. “תוצאה טובה במו”מ”, לשון ההודעה, “תאפשר ליצואני שירותים ליהנות מתנאים מועדפים בסחר בשירותים עם שותפות סחר ותיקות וחדשות, כגון: אוסטרליה, האיחוד האירופי, ארה”ב, טורקיה, יפן וקנדה, כמו גם טאיוואן, צ’ילה, קולומביה, קוריאה הדרומית ועוד. הסחר בין מדינות אלה מהווה מעל 70% מסך הסחר העולמי בשירותים, הזדמנות חסרת תקדים לשיפור תשתיות הסחר הבינלאומי של ספקי שירותים ישראלים בהסכם יחיד”.

“זו התמונה האידילית של טיסא המצטיירת מצד הממשלות והתאגידים. המציאות שונה בתכלית השינוי”, טוען מנגד אמנון פורטוגלי, חוקר הסכמי סחר בינלאומיים מטעם מכון ון-ליר. “כאשר נכנסים לפרטים, קוראים את המסמכים שהודלפו בויקיליקס, ואת הניתוח של מסמכים אלו, רואים תמונה שונה לחלוטין: הסכם שמהותו היא השתלטות התאגידים הגדולים על הדמוקרטיות הגדולות. הסכם הסחר הוא למעשה מסמך אנטי-דמוקרטי, שבו תאגידים משתמשים בהסכם סחר אשר כלליו נקבעים במשא ומתן חשאי, כדי להבטיח את חופש הפעולה שלהם, לבצר למעשה את שליטתם בעולם”.

פורטוגלי אינו היחיד שמחזיק בדעה זו. דניאל ברטוסה, בכיר באיגוד הסחר העולמי PSI, המייצג 669 איגודים מקצועיים ברחבי העולם, אמר לאחרונה בראיון ל”אינדיפנדנט” הבריטי: “כל מי שמעוניין בשמירה על הדמוקרטיה צריך להיות מודאג מאוד מטיס”א, שהמו”מ עליו נערך בחשאי. ההסכם ימחק נתחים משמעותיים מהריבונות הלאומית”. לדבריו, ההסכם הוא “חלק מיוזמה רדיקלית להגבלת הזכות הריבונית של ממשלות לפקח, בשירות האינטרסים של תאגידים זרים”.

מחוץ לישראל, ביקורת ברוח זו כבר חילחלה לציבור הרחב ואף היתה גורם משמעותי בשינויים טקטוניים עולמיים. כך למשל אחת הסיבות שהניעו בריטים רבים כל כך לתמוך בהצעה הדרמטית להיפרדות מהאיחוד האירופי (ברקזיט) היתה ההתנגדות העזה להסכם הסחר הבינלאומי TTIP- הסכם משלים לטיס”א ואחד משלושה הסכמי סחר בינלאומיים, “ה-T הגדולים”.

מחקר מעמיק שערך היועץ והסוקר המפורסם סטנלי גרינברג יחד עם מכון רוזוולט, העלה כי הסכמי הסחר הם בין המקורות העיקריים לחוסר השביעות של חלק גדול מהאמריקאים. הסכמי הסחר הבינלאומיים היו גם אחד הנושאים המרכזיים במערכת הבחירות האחרונה בארה”ב וההתנגדות להם תרמה לבחירתו של דונלד טראמפ, שהבטיח “לקרוע אותם לגזרים”.

בגרמניה יצאו 300 אלף אזרחים לרחובות ברלין ומינכן להפגין נגד ההסכם ובשלב זה הצליחו להקפיא את אישורו. מספר דומה של מפגינים נרשם גם במהלך הקיץ במחאה שהתרחשה ברחובות פריז. לא רק אזרחים – במחוז ולוניה הבלגי הקפיא הפרלמנט את הסכם סיט”א, הסכם משלים נוסף לטיס”א, עד שייענו דרישותיהם להגנה על העובדים הבלגים.

אנשי כלכלה בכירים כמו חתן חתן פרס נובל לכלכלה ג’וזף שטיגליץ העניקו גב לטענות המוחים: “חוקי המשחק חייבים שוב להשתנות – ומהלך כזה חייב לכלול כלים לאילוף הגלובליזציה. [הסכמי הסחר המקודמים כעת] הם צעדים בכיוון הלא נכון”, טען במאמר שפורסם במסגרת “project-syndicate” באוגוסט האחרון ואף תורגם לעברית.

“מחגר” משונן ו”עמוד דום”

כדי להמחיש את המשמעות האפשרית של טיס”א לגבי הריבונות הישראלית, מספיק לחזור אחורה חודשים ספורים בלבד: במרץ 2016 פסק בג”ץ כי מתווה הגז שהוצע אז על ידי הממשלה יבוטל. העילה: פסקת היציבות הרגולטורית. כזכור, הממשלה ביקשה להתחייב בפני מונופול חברות הגז שלא תבצע שינויים בפיקוח על תחום הגז במהלך 10 השנים הקרובות. בית המשפט הכריע כי מדובר בהתחייבות לא חוקית. “פסקת היציבות, שבמסגרתה מתחייבת הממשלה לעשר שנים, שבהן לא זו בלבד שלא תחוקק אלא תיאבק בכל חקיקה נגד הוראות המתווה, נקבעה בחוסר סמכות ודינה בטלות”, כתב שופט העליון אליקים רובינשטיין, “זאת מן הטעם כי היא נקבעה בניגוד לכלל הבסיסי במשפט המנהלי בדבר איסור על כבילת שיקול הדעת של הרשות. הוסבר כי כאשר מוקנית לרשות סמכות בחוק, הסמכות מקימה בצדה חובה – חובת הפעלת שיקול הדעת”. ובמילים אחרות: הממשלה אינה רשאית למסור את שיקול הדעת שלה לתאגיד עליו היא מפקחת. אלא שהסכם טיס”א עלול לכלול “פסקת יציבות” דרקונית פי כמה וכמה. היא תכלול תאגידים רבים ושונים ולא תהיה מוגבלת בזמן. למעשה, מדובר בחסינות מפני חקיקה ורגולציה.

“ראצ’ט” (ratchet) או “מחגר משונן” בעברית, הוא גלגל שיניים המסוגל להסתובב בכיוון אחד בלבד. “ראצ’ט” הוא גם שמו של סעיף בהסכם טיס”א, שנועד להבטיח שהמהלכים שההסכם יניע – יהיו חד-כיווניים. לפי הסעיף, הפרטה של שירות מסוים – שירותי תחבורה ציבורית, חשמל, מים, בריאות או כל שירות אחר – היא פעולה שאין ממנה חזרה. כלומר, גם אם תחליט המדינה כי ההפרטה היא כשלון קולוסלי שפוגע קשות באזרחים, יהיה זה כמעט בלתי אפשרי להשיב את הגלגל לאחור ולבטל אותה.  “Standstill”, או “עמוד דום”, הוא שמו של סעיף אחר בהסכם, הקובע כי לאחר שטיס”א ייכנס לתוקף, לא ניתן יהיה להעביר שום חוק היוצר העדפה לחברות מקומיות על פני מקבילותיהן הזרות.

ביחד, סעיפי “המחגר המשונן” וה”עמוד דום” מאיימים לסרס את יכולתן של ממשלות עתידיות ליזום מהלכים, לחוקק חוקים, לתקן תקנות, ולסכל את האפשרות להשיב שירותים ציבוריים לידי המדינה.

בית המשפט העליון בע”מ

מסמך של האיחוד האירופי מיולי השנה שנחשף על-ידי ויקיליקס, חושף טיוטת מנגנון ליישוב סכסוכים. לפי ההצעה, צוותים של  “מומחי סחר” יפעלו כשופטים במחלוקות סביב השאלה האם מדינות הפרו את התחייבויותיהן על פי ההסכם. “צוותים אלו יוכלו להחליט שהממשלות חייבות לשנות את החוקים, את המדיניות או את החלטותיהן הנוגעות למגוון רחב של שירותים, ולהטיל על הממשלות עונשים כלכליים חמורים עד שהן תבצענה זאת”, אומר פורטוגלי. “בהצעה האירופית לטיס”א לא יהיה מנגנון ערעור משום שארה”ב מתנגדת בתוקף לכך. זאת למרות שהסכמי סחר חופשי שנחתמו לאחרונה בין קנדה והאיחוד האירופי כוללים מנגנון ערעור. התוצאה היא שאין למעשה פיקוח על  צוותי המומחים הבוררים”.

ועדיין, מדובר בשיפור לעומת מנגנון קודם, דרקוני ואנטי דמוקרטי, שהתאגידים דרשו להכניס להסכם. מנגנון זה ידוע בשם ISDS, והוא משמש כיום כמערכת המגינה על תאגידי ענק מחקיקה ומרגולציה. במסגרת ה-ISDS תאגידים יכולים לתבוע את המדינה בטריבונלים בינלאומיים. על-פי טיוטת המנגנון שנחשפה בויקיליקס, רק מדינה תוכל לתבוע מדינה וההליך יכלול רמה מסוימת של שקיפות – אולם מעיון מעמיק בתוכן המסמכים שהודלפו מדיוני טיס”א, נראה שהתאגידים השאירו להם פתח גדול שיאפשר להם לתבוע גם על פי המנגנון הישן של ISDS.

ה-ISDS ספג ביקורת חריפה מנשיא בית המשפט העליון של ארה”ב, ג’ון רוברטס. לפי רוברטס, מנגנון יישוב הסכסוכים “מעניק לפוסקים פרטיים, שאינם בהכרח נבחרים על ידי המדינה, את הכוח שהמדינה שומרת בדרך כלל לבתי המשפט שלה ואת הזכות לשפוט בדין את מעשיה הריבוניים”.

“הבסיס לתביעה מטעם התאגידים במסגרת מנגנון ה-ISDS הוא כל חקיקה, תקנה או רגולציה שהם יכולים לטעון לגביהן שהן פוגעות בהשקעות של התאגיד, הרווחיות שלו או אפילו הציפיות שלו לרווח”, מספר פורטוגלי, “אין כל ביקורת שיפוטית על הטריבונל, ההחלטות שלו הן סופיות ומחייבות את המדינות, וכוללות קנסות ענק שיכולים להביא לפשיטת רגל של המדינות הנתבעות. כתוצאה מכך, הטריבונלים יכולים, למעשה, למנוע חקיקה ולבטל את הריבונות של בתי המחוקקים והפרלמנטים ואת הפסיקה של בתי משפט עליונים. לא מדובר בתרחיש אימים מופרך – תהליך משפטי כזה התרחש בפועל כבר מול ממשלת קנדה”, מזכיר פורטוגלי את הפיאסקו של תוסף הדלק בשנות התשעים.

פורטוגלי מבהיר שגם אם באופן רשמי יצאה הודעה מטעם משרד הכלכלה שטיס”א לא יכלול את מנגנון ISDS – הוא בהחלט נמצא עדיין על השולחן. “עדיין יש בהסכם פרצות ודרכים שיאפשרו לתאגידים ולמשקיעים פרטיים לתבוע מדינות החברות בהסכם לפי אותו מנגנון דורסני. זה מעורר דאגה בעיקר לגבי מגזרי שירותים שהם רגישים חברתית ודורשים רמה משמעותית של השקעה כלכלית כגון אנרגיה, פיננסים, תחבורה ותקשורת”.

חדשות ערוץ 2 מקטאר

ואכן, אחד התחומים הרגישים שהסכם טיס”א עלול להשפיע דרמטית על עיצובו הוא תחום התקשורת. במסגרת ההסכם דורש האיחוד האירופי ממדינת ישראל לבטל את המגבלות על זהות בעלי ערוצי הטלוויזיה המסחריים, כך עולה ממסמך חסוי שפורסם באתר ויקיליקס. במשרד הכלכלה אישרו את תוכנו של המסמך אך סירבו להוסיף פרטים.

“כיום, כל מי שרוצה לפתוח ערוץ טלוויזיה מסחרי כמו ערוץ 2 או ערוץ 10, או להקים חברת טלוויזיה רב-ערוצית כמו HOT או yes, צריך לעמוד במספר תנאים לקבלת רישיון. אחד התנאים קובע כי בעל השליטה בערוץ הטלוויזיה חייב להיות ישראלי ותושב ישראל ושהתאגיד שבאמצעותו הוא מקים את הערוץ חייב להיות ישראלי”, אומר אורן פרסיקו, כתב “העין השביעית”, החברה בקרן התחקירים. “הגבלה חריפה עוד יותר היום קובעת כי חברה שמספקת שירותי חדשות לטלוויזיה רב-ערוצית חייבת להיות לא רק ישראלית אלא גם מנוהלת על ידי ישראלי ובעלת הנהלה בכירה שרובה ישראלים”.

הגבלות אלה לא נכתבו כלאחר יד. לדברי פרסיקו, הן מונעות מבעלי הון זרים להקים בישראל כמה ערוצי טלוויזיה מסחריים שרק ירצו, לדחוק הצדה את הערוצים המקומיים ולהשתלט על המרחב הטלוויזיוני בישראל. “איש העסקים והפילנטרופ היהודי שלדון אדלסון, לדוגמה, לא יכול לקבל רישיונות להקמת ערוצי טלוויזיה מסחריים, ולהבדיל, גם לא שייח’ תמים בן חמד אל-ת’אני, אמיר קטאר ובעל השליטה בפועל ברשת החדשות העולמית “אל-ג’זירה”, מסביר פרסיקו.

אם מדינת ישראל תקבל את דרישות האיחוד האירופי, שוק הטלוויזיה המסחרית ייפתח לחלוטין וכל אדם יוכל להקים ערוץ טלוויזיה, או כמה עשרות ערוצים, ככל שידו משגת. “ערוצים מסחריים מקומיים, המנוהלים בידי ישראלים וממומנים בידי פרסום של חברות ישראליות, עלולים לקרוס ולהיעלם”, מזהיר פרסיקו מפני מצב בו ישראל תקבל את דרישות האיחוד.

משבר 2008 – היכונו לקאמבק

כמה מהתומכים המובהקים ביותר של טיס”א הן חברות שירותים פיננסיים. TheCityUK, ארגון המספק שירותי לובי לענקיות הפיננסים של לונדון כדוגמת ברקליס ומורגן סטנלי, מהווה חלק חשוב מקואליציית השירותים הגלובלית אשר הולידה את טיס”א מראשיתו. “לובי פיננסי כה חזק סביב טיס”א לא אמור להפתיע אף אחד. ההסכם מכוון להשיב לאחור את המצב לתקופת טרום המשבר הגדול של 2008, שהיו ימים של דה-רגולציה והתרה של רסן הפיקוח”, נכתב ב”אינדיפנדנט” על דו”ח מטעם Global Justice Now, ארגון בריטי שעוסק בנושאים של גלובליזציה וצדק עולמי. “בהתחשב בעובדה שהמשבר הפיננסי של 2008 הוצת במידה רבה באווירה של היעדר הרגולציה שבעטיה הופיעו מוצרים פיננסים ידועים לשמצה, הסכנה היא שטיס”א ירתיע ממשלות מלהגביל את השימוש במוצרים פיננסיים ‘חדשניים’ ויותיר אותנו חסרי אונים בנסיוננו למנוע את המשבר הפיננסי הבא”, נכתב בדו”ח.

“הצעדים שננקטו לאחר המשבר הפיננסי של 2008 אמנם אפילו לא התקרבו לרמה שתספיק לגרום להבראת המערכת הפיננסית שקרסה, אבל תעשיית הפיננסים כבר מחפשת להשיב את הגלגל לאחור” מזהירים בארגון. דוגמה להשבת הגלגל לאחור היא נטרול יכולת הממשלות לרסן את הבנקים כדי שלא יהפכו ל”גדולים מדי מכדי ליפול”. טיוטת טיס”א מציעה “להסיר את ההגבלות על הערך הכולל של טרנזאקציות של שירותים או נכסים, הגבלות הבאות בצורה של מכסות מספריות או של החיוב לקיים מבחן צרכים כלכליים”. כל הטלה של מגבלות על גודלם של בנקים, קרנות גידור וקרנות השקעה אחרות, עשויה גם היא להיות הפרה של טיס”א.

אם בזה לא די, בארגון מתריעים כי כחלק מהוראות טיס”א העוסקות בשקיפות, ממשלות תהיינה מחוייבות להודיע מראש לתאגידים הפיננסיים הגדולים באם הן מתכננות לחוקק חוקים חדשים הנוגעים אליהם. הדבר יקל על התאגידים בעבודת השתדלנות נגד רגולציה ובתכנון צעדים משפטיים כדי למנוע מראש חקיקה מגבילה.

אינטרנט לעשירים בלבד

לא רק בתחומים הפיננסיים טיס”א אמור להקנות לתאגידים הגדולים יד חופשית. בין הגופים שדוחפים את ההסכם נמצאות גם חברות אינטרנט וטכנולוגיה מהגדולות בעולם, כמו גוגל, מיקרוסופט, יבמ, אינטל, סיסקו, ורייזון וענקיות תוכן כמו דיסני ופוקס המאה ה-21. הן, כמובן, מעוניינות בהסרת מגבלות שהממשלות הטילו עליהן מטעמים של שמירה על הפרטיות, רווחת האזרחים וכיוצא בזה. בתחומים של זכויות האזרח ברשת, מה שמכונה גם זכויות דיגיטליות, התקיימו דיונים מעוררי דאגה סביב שני תחומים עיקריים: ניטרליות הרשת והגנה על מידע פרטי השייך לאזרחים, כלומר לנו.

“רשת האינטרנט נולדה ומנוהלת עד היום כרשת נייטרלית. המשמעות היא שלא משנה אם מדובר באיכר עני במצרים או בתאגיד גדול מארצות הברית, לשניהם ניתנת גישה שווה לרשת”, מסביר ניב ליליאן, עורך הבלוג הטכנולוגי “החיבור”, חבר קרן התחקירים. “לספקית האינטרנט אסור להתערב בזרימה של המידע ברשת או לתת גישה מועדפת לתשתית הרשת לגורם כלשהו – אם בשליחת המידע ואם בקבלתו. הרשת היא ‘עיוורת’ למידע ומטפלת באופן שווה בכל סוגי המידע שעובר בה, אם זה וידיאו, טלפוניה, תמונות, קבצי אקסל או דפי רשת טקסטואליים. העיקרון הזה מכונה ‘נייטרליות רשת’ והוא נשמר על ידי גופי הפיקוח עד כה באופן די קנאי”.

על פי ליליאן, החברות המפעילות את התשתית עליה “זורם” האינטרנט מאז ומעולם לא אהבו את ההסדר הזה וניסו לסכלו: “במרוצת השנים, ניסו תאגידי התקשורת הגדולים בארצות הברית כמה פעמים לשנות את חוקי המשחק ולהעביר חוקים בקונגרס שיאפשרו להם לתעדף גישה לאינטרנט תמורת תשלום, אך נדחו על ידי הרגולטור”. ליליאן מתריע כעת מפני ניסיון למחטף על-ידי ענקיות הטכנולוגיה במסגרת הסכם טיס”א.

“על מנת לעקוף את נסיונות החקיקה הכושלים מנסים התאגידים לדחוף לטיס”א מושג חדש ומכובס שנקרא Zero Rating, דירוג אפס. בשורה התחתונה מדובר באותה הגברת בשינוי אדרת”, הוא מסביר, “הרעיון שמאחורי ‘דירוג אפס’ הוא שלכל אחד תהיה גישה שונה לרשת, וכל אחד מאיתנו יקבל שירותים ואתרים שונים במקום שלכולנו תהיה גישה שווה לכל אתר שנרצה”. המשמעות: אם תרצו לגלוש לאתר שמשדר סדרות באיכות צפייה גבוהה – יתכן שיבקשו מכם לשלם עבור פתיחת הגישה אליהם, או שתישארו עם “אינטרנט לעניים”. “מי שיהיה אחראי להגיש לנו את החלקים של הרשת שלדעתו מעניינים אותנו יותר, הוא ספקית האינטרנט או חברת התקשורת שמקשרת אותנו לרשת”, מבהיר ליליאן.

סכנה אפשרית נוספת היא שספקיות האינטרנט יתנו תיעדוף לא הוגן לתכנים של שותפות עסקיות או חברות אחיות, ובכך יהרגו את התחרות החופשית על אספקת תכנים לנו הצרכנים. כך למשל, לצורך הדוגמא, פלאפון או בזק בינלאומי, שהן חברות אחיות של yes, יוכלו להציע את התכנים של חברת הלוויין בשידור ברשת בעדיפות, ולחסום תכנים של הוט או של נטפליקס ולדרוש עליהם תשלום נוסף.

אם לא די באיבוד הפרטיות שלנו, “דירוג אפס” מביא עלינו רעה חולה אחרת של הפיכת ספקיות התקשורת למתווך, ומעניק להן דריסת רגל גסה מאוד במידע שיוצא ונכנס מן המחשב שלנו. “הן ידעו בדיוק לאיזה אתרים גלשנו, באיזה שירותים אנחנו משתמשים, והפיכתן של ספקיות התקשורת למתווך מודע בינינו לבין רשת האינטרנט, ולא רק צינור עיוור – גם תפגע בשירותים שמגינים כיום על הפרטיות שלנו, כמו הצפנה מקצה לקצה”, מזהיר ליליאן.

פגיעה נוספת בפרטיות נוגעת לעיקרון “זרימת מידע חופשי” שמוצע במסמכים של טיס”א. “העיקרון מעורפל, וזה מה שהופך אותו למסוכן”, אומר ליליאן. ארגון Global Justice Now שחקר את הנושא, מצא שבמסגרת עקרון זה חברות פרטיות עשויות לקבל היתר להעביר מידע ממדינה למדינה בזמן אמת. חוקי הפרטיות של מדינת המקור צפויים להיות מכובדים, אבל כלל לא ברור איך תישמר פרטיות המידע במדינות היעד.

להשאיר את הכסף באדמה

ההשפעה שהיא אולי הרחבה ביותר שעלולה להיות להסכם טיס”א נוגעת לסביבה. ההסכם, קובע ד”ר יונתן איקנבאום, מנהל הקמפיינים בארגון גרינפיס, “עלול להקשות על המאמצים הבינלאומיים למגר את שינוי האקלים תוך מעבר משימוש בדלקים מחצביים למקורות מתחדשים, כמו שמש ורוח. על מנת להשאיר את טמפרטורת כדור הארץ מתחת לעלייה של שתי מעלות עד סוף המאה הנוכחי, צריך לנתב מחדש את ההשקעות הבינלאומיות מנפט, פחם וגז למקורות מתחדשים. דה-רגולציה של התחום הפיננסי עלולה להביא למצב בו יהיה קל לגייס כסף לטובת פרוייקטים מאוד מלוכלכים, כמו הפקת פצלי גז או פצלי שמן, ומנגד, יחול איסור לעודד – כפי שדרוש – השקעות באנרגיות מתחדשות”, טוען איקנבאום.

קושי סביבתי שני הקשור לטיס”א, נוגע לחיפושים בים או ביבשה של דלקים מזהמים. איקנבאום מסביר שדה-רגולציה של שירותים עלולה לדרבן את כל המדינות להגיע למכנה המשותף הנמוך ביותר בתחום, כשהרגולציה הסביבתית על קידוחים תצטמק ותוביל לאסונות אקולוגיים.

כאמור, בגלל הסודיות שאופפת את ההסכם, קשה לחזות מה יהיו השלכותיו. אולם, הכיוון הנכון לאור האתגרים הסביבתיים העומדים בפני האנושות כולה, היה צריך להיות ניתוב של מגמת הליברליזציה לטובת החברה והסביבה. “במילים אחרות”, אומר איקנבאום, “להקל על עסקים שעוזרים בצורה מובהקת לסביבה ולחברה, למשל בהפחתת פליטות גזי חממה, ולהקשות מאוד כשהדבר פוגע בסיכויים למגר את שינוי האקלים או לשמור על כדור הארץ”. הסכם טיס”א, מהמעט שידוע עד כה, לא פועל בכיוון הנכון.

מחכים לברנגה

הניצחון המהדהד של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה”ב הביא לתחושת אי-ודאות בקרב הנושאים ונותנים בז’נבה, שתכננו לסגור עניין עד לסוף השנה, וכנס השרים בן היומיים שהיה אמור להיערך בעיר בדצמבר – בוטל. טראמפ, כאמור, נבחר בין השאר על גלי ההתנגדות להסכמי הסחר הבינלאומיים, שנתפשים על ידי חלק גדול מהציבור האמריקאי כאחראים למשבר הכלכלי שהם שרויים בו, ובז’נבה מחכים לראות מה תהיה עמדתו בפועל.

כאן אצלנו, צפויה ועדת הכלכלה להתכנס ב-30 בנובמבר כדי לדון לראשונה בחלקה של ישראל במשא ומתן החשאי. בשבועות הבאים יפול דבר. קולם של התאגידים הבינלאומיים נשמע היטב בתוך החדר הסגור. כעת יכול הציבור להשמיע את קולו מחוצה לו.

למשרד הכלכלה נשלחו שאלות מפורטות ביחס להסכם ולהשלכותיו, אך מהמשרד הסתפקו בתגובה הלקונית הבאה: “תכנית העבודה הנוכחית הינה לסיים את המו”מ על ההסכם עד לסוף השנה. לגבי תוכן ההסכם אין באפשרותנו לענות על שאלות ספציפיות או לפרט על הסעיפים המוזכרים. חשוב להבהיר שההסכם משקף את רמות הליברליזציה הקיימות במשק הישראלי ואין בו משום דרישה להפרטת שירותים. כמו כן, יישוב הסכסוכים ינוהל במנגנון בין מדינתי”.

כתבה זו נוצרה על-ידי קרן התחקירים, ארגון גג של העיתונות העצמאית בישראל. בקרן התחקירים חברים הגופים הבאים: מאה ימים של שקיפות, “העין השביעית”, הכלכלה האמיתית, הפלוג הבלוג הפוליטי, צדק חברתי-חדר המצב, ניב ליליאן – החיבור, המקום הכי חם בגיהנום ו”החיבור“. כתיבה: ערן הילדסהיים (“הכלכלה האמיתית”). עריכה: שוקי טאוסיג (“העין השביעית”). קרן התחקירים ממומנת מתרומות הציבור