פוסט רביעי ואחרון בסדרת סוף השבוע של הפלוג. לפוסטים הקודמים:
על הסיור במערכת הוושינגטון פוסט, וושינטגון
על ההצגה קמפ דיוויד, וושינגטון
על הסיור במערכת Buzzfeed, ניו יורק
כשחברת AOL רכשה ב 2007 את קויגו הישראלית תמורת 363 מליון דולרים, אבי (קיצור של אביבית), חברתי הטובה מימי השירות הצבאי במורן עברה לעבוד ב AOL ומאז היא איתם. אבי, מן הצנועות, לא העמיסה עלי יותר מדי פרטים על עבודתה וממילא, עם חברים טובים מפטפטים לאורך השנים על כל מיני נושאים (ילדים, ילדות, הריונות ואיפה יותר כדאי לגור, אמריקה או ישראל) ופחות על מה מתרחש במקום העבודה.
כך קרה, ששבת האחרונה בחודש מארס, כשישבתי עם אבי לצהריים ב Public, ברחוב אליזבת’ והיא הציעה שאולי אקפוץ ביום שני לראות את המשרד שלה וגם כדי שתמסור משהו להוריה בארץ – רק באותו הרגע קלטתי שהמשרד בו היא יושבת, ממש, נמצא באותה הקומה ואותו הבניין עם מערכת האפינגטון פוסט, במנהטן.
האפינגטון פוסט, כלי התקשורת הקיים רק עשור והפך תוך כמה שנים למוביל ומשפיע, נרכש ב 2011 על ידי AOL במה שנתפס אז כעסקת ענק בתחום התוכן (להבדיל מעסקאות רכש טכנולוגיה). המייסדים של האפינגטון פוסט, חוץ מאריאנה האפינגטון עצמה הם שמות ענקיים בתחום התקשורת בארה”ב: קנת’ לרר, המשמש כיום כיו”ר באזפיד, ג’ונה פארטי, שהקים את באזפיד ואנדרו ברייטבארט, בעליו של אחד מאתרי חדשות האגרגציה הראשוניים ועורך ראשי של דרדג’ ריפורט במשך שנים. האחרון הוא גם הימני-שמרן היחיד מבין כל אנשי התקשורת הנ”ל.
כמובן שידעתי היטב, שאחד הישראליים המצליחים בתעשיית התקשורת האמריקאית, רן הר נבו, הוא סמנכ”ל וידאו בכיר ב AOL, מאז נרכשה החברה שלו 5Min על ידי AOL ושהוא מעורב גם בנעשה בהאפינגטון פוסט. אבל כל המידע הזה משום מה לא הוביל אותי לתובנה שהעולם שלהם (שם באמריקה הגדולה, אותו מקום שאני מכירה כל כך טוב) מתכנס בסופו של דבר לשתי קומות בבניין במרכז מנהטן. AOL בדמיוני הוא תאגיד ענק הפזור בכל רחבי אמריקה, יותר בלוס אנג’לס מאשר בניו יורק (משום מה) וכך לא קבעתי מראש שום פגישות בהאפינגטון פוסט.
הכל נהיה שטוח ונגיש, כתבתי בפוסטים הקודמים בסדרת סוף שבוע רגוע בפלוג והנה ההוכחה הטובה מכל. אפשר להסתובב במסדרונות אחד מגופי התקשורת המובילים בעולם ושהדברים יקרו מעצמם, ממש כמו שזה לפעמים בישראל.
אבי אמרה תקפצי בשני בבוקר ונעשה לך סיור בהאפינגטון פוסט וגם באולפנים של השידורים החיים וכמובן שבאתי. תוך כדי סיור במסדרון, היא ואני ממשיכות לפטפט (ילדים, בעלים, בלה בלה), והנה אנחנו פוגשות באקראי את אחמד שיהאב אלדין, שדרן האפינגטון פוסט טיוי, מנחה שידורי החוץ של האתר. חודש קודם לכן העלה אחמד אייטם על שעון העצר של נתניהו. הוא עשה זאת בהמלצתה של עיתונאית קולגה, אמילי האוזר, המכירה אותי מן הטוויטר בלבד. אמילי עניינה אותו בעובדה שראש ממשלת ישראל מחרים את התקשורת המקומית ואכן, היא התראיינה אצלו בתכנית, תוך מתן קרדיט נרחב לפלוג, לאושרי הרב.
אחמד: ‘אז מה את עושה פה? ולמה את לא עולה לשידור חי להתראיין בנושאים פוליטיים ישראלים?’
אני: ‘הלוואי. אני מבקרת את אבי. אתה יכול להכניס אותי ככה ספונטנית לשידור?’
אחמד: ‘קורה משהו מעניין היום בישראל?’
אני: ‘ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט הורשע היום בשוחד (!) וגם: מדברים על זה שהאמריקאים ישחררו את ג’ונתן פולארד מן הכלא אחרי 29 שנים תמורת המשך השיחות בלבד. אתה מאמין? אפילו לא תמורת הסדר שלום, רק תמורת המשך הפטפטת חסרת התוחלת הזו’
אחמד: ‘ווואו. ברור שכדאי שתעלי לשידור ותפרשני. אבל היום הליין-אפ כבר סגור. מתאים לך לבוא מחר?’
אני: ‘אויש, לא. יש לי טיסה חזרה לארץ ב 13:00 בצהריים. אם תעלו אותי לשידור ב 09:00 אז אולי אספיק…’
אחמד: ‘לא. רק ב 11:30 זה אפשרי. תדחי את הטיסה, שווה לך’.
אני: ‘אמממ.’
אבי: ‘תדחי, תדחי, תדחי, תדחי.’
אני: ‘יש לכם חדר איפור פה?’
חזרתי למחרת (אלא מה?), הרווחתי גם פגישה עם רן הר נבו (שהספיק לחזור למערכת מנסיעת חוץ), זכיתי באבי לעוד כמה שעות ועליתי ל 7 דקות בשידור חי, באנגלית (אמממ. יש מקום לשפשוף ושיפור, הוידאו עצמו מצורף בסוף הפוסט),
על הדרך, בתיווכה של הפרופ’ והדודה קרין נהון, הכרתי גם את תום דן, עורך התוכן של אריאנה האפינגטון שמוביל את הצוות שמסייע לה לכתוב את הציוצים, הפוסטים בפייסבוק, הטורים ולהתכונן להופעות המרובות שלה. דן, צעיר ישראלי שסיים לימודים בהארוורד השיג את העבודה הנחשקת הזו בדרך הפשוטה והישנה: שליחת קורות חיים. לא יאמן.
AOL והאפינגטון יתחילו לשים דגש בתקופה הקרובה על יותר וידאו, סדרות ושידורים. כך למדתי מהר נבו ומשאר האנשים איתם שוחחתי ומאז הדברים התפרסמו אף בעיתונות האמריקאית. גופי תקשורת אמריקאיים הגיעו למסקנה (כבר לפני כמה שנים), שהכנסות מפרסום באנרים לא יחזיקו אותם בחיים ואותם ספוטים, של 15 שניות לפני קטע וידאו הם מקור הכנסה טוב יותר. את המגמה הזו אפשר לראות בשנים האחרונות כשרבים מאתרי החדשות פתחו אולפני שידור חיים ועכשיו, AOL ישימו עוד יותר דגש על הוידאו ועל התכנים בעמודי הבית של האתרים הנגלשים ביותר שלהם.
הר נבו, שקצב הדיבור המהיר שלו אינו מדגדג אפילו במעט את קצב החשיבה המטורף שלו, לקח אותי למשרדו – שלושה קירות, ללא דלתות ופתוח לגמרי לכיוון מרכז המערכת – והדגים לי במהרה את המערכת החדשה שהם מפתחים, אשר תזרים וידאו וסדרות און-ליין עוד יותר מהר לטלוויזיות, למי שהשידורים שלו מוחברים לרשת. אנחנו בבית, לדוגמא, מחוברים לסדרות וסרטים באמצעות אפל-טיוי ואני מבינה שגם דרך הקופסה הזו, העסק הזה עם AOL יתקתק והצע הסדרות על המסך שלי יצמח שבעתיים (לגנותם של אפל טי.יו. ואייטונס, אפשר לומר שההיצע כיום אינו מספק).
ומה עוד קורה בהאפינגטון פוסט?
דווקא התקופה האחרונה אינה מן המשובחות. נתוני הגלישה באתר מצביעים על ירידה בכמות הגולשים. אחת הסיבות לכך היא ככל הנראה מדיניות התגובות החדשה שלהם, המחייבת אנשים להזדהות באמצעות חשבונות הפייסבוק שלהם. האפינגטון הצליחו להשתחרר כך, במידה מסוימת, מריבוי הטרולים, אך גם פגעו בעצמם מבחינת דירוג האתר.
אי אפשר היה שלא לשים לב לדמיון החזותי בין שתי הקומות של האפינגטון לבין משרדי באזפיד, בהם ביקרתי יומיים קודם לכן. מרחבי הליכה פתוחים ורחבים, המון קיוביקלס, פינות אכילה/נשנוש/שולחנות ארוכים. חלונות גדולים עם הרבה אור, משרדי מנהלים ללא דלתות, שולחן פינג-פונג (כמובן), פינות ישיבה מעוצבות לקבוצות עבודה וכמובן – חדרי המנוחה המפורסמים של האפינגטון, שם העובדים יכולים להיכנס באמצע היום, לכבות מכשירים וללכת לישון.
אז אני מעלה פה עוד תמונות וגם את הראיון בהפינגטון פוסט טיוי.
הראיון בשידור חי, החל מדקה 03:30
“חדרי שינה באמצע יום העבודה. לא כזה ביג דיל. במשרדי הפלוג שילבנו את האלמנט הזה מן היום הראשון”. ידעתי שאפגוש בהומור שלך גם בכתבה זו. חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח רק בעבור זאת היה כדאי להכנס ולקרוא.
לאחרונה הוספתי שותף לפלוג וגם הוא, בלשכתו הנפרדת מקפיד על שינה באמצע היום.
העיקר שה”שינה” נפרדת; לא כל כך חשוב האם הלשכה נפרדת…
הכתבות על המסע שלך בארה״ב מרתקות. מערכות חדשות מבפנים בעידן החדש, לאן הולכת התקשורת, איך מוצאים מקורות הכנסה חדשים וכו׳ הם נושאים שמעניינים גם אנשי תקשורת וגם סתם סקרנים כמוני, וסיפור החיים שלך הוא חלק בלתי נפרד מהם.. כיף לקרוא.
אה ואת עולה בדקה 3:30 לא 7
תיקנתי והמון תודה על המילים החמות
*לישון* את דרכך לפסגה? בחירת תרגום מעניינת 🙂
מחפשת איזה בלשן זמין שימליץ לי על תרגום משופר. רעיונות?
טוב, זה משחק מילים שאי אפשר באמת לתרגם כמו שצריך. האפשרות השניה שהיתה לך היא “לשכב את דרכך לפסגה”, אבל זה בלוג לכל המשפחה (לא?).
“לישון כל הדרך עד לפסגה”
“לישון כדי שהדרך תוביל להצלחה”
שוב הטענה הלא נכונה כאילו שחרור פולארד הוצע “רק תמורת חידוש השיחות”? מעבר לעובדה שהטקסט נשמע כאילו את ממליצה לאמריקנים להשתמש בפולארד כקלף מיקוח באופן אגריסיבי יותר (עניין מפוקפק להחריד מהפן המוסרי-משפטי), הרי שכאמור, מדובר בעיוות מוחלט של המציאות.
שחרור פולארד הוצע לישראל כדי להמתיק גלולה מרה-להחריד של שחרור עוד 26 מחבלים רצחניים (את יודעת, HTML.net למשל כאלה שלקחו גרזנים ושחטו שלושה עולים חדשים במיטותיהם …). חידוש השיחות הוא לא תמורה שהאמריקנים נותנים לנו, אלא תמורה שהפלסטינים נותנים לאמריקנים, שמשיגים עבורם את שחרור הרוצחים הללו.
אתה שוכח שישראל התחייבה מלכתחילה לשחרר את האסירים האלה גם מבלי שהובטח לה שחרורו של פולארד ולכן אין כאן שום גלולה שצריך להמתיק.
אפשר להתווכח אם מלכתחילה ישראל הייתה צריכה להסכים לשחרר אסירים כחלק מתהליך המשא ומתן אבל מרגע שעשתה זאת היא מחוייבת לתהליך.
אתה *כמובן* צודק.
קרי הבטיח על דעת עצמו שיחורר אסירים רוצחים שהם ערבים-ישראלים, נתניהו הלחיץ נטה להענות לתכתיב הגס אך נוכח פחדו משותפיו החליט לבסוף לא לשחרר את הרוצחים הנ”ל.
אבל מה משנות העובדות. אפשר לכתוב משהו שיטחי ושיקרי ולהאשים את ישראל, אז בוא נרוץ על זה.
למה שאשכח משהו שלא קרה? ישראל הבהירה מהדקה הראשונה שהעניין של שחרור רוצחים כחולי-תעודה, הוא דבר שהיא מתנגדת לו. ג’ון קרי, כראוי לאיש ממשל אובמה, הרשה לעצמו להתחייב בשמה של ממשלת ישראל, ולהניח שהוא כבר ימצא דרך לסדר את העניינים. כשהגיע הרגע התברר לו שממשלת ישראל, הפלא ופלא לא מוכנה לשחרר את מי שמראש אמרה שהיא מסרבת לשחרר – ואז הוא הציע בתמורה את שחרור פולארד. שוב, פולארד הוצע לא בתמורה לחידוש השיחות, אלא בתמורה להסכמת ישראל לשחרר 26 רוצחים נתעבים, שחלק גדול מהם, נושאים תעודת זהות כחולה.
ארה”ב לא הציעה את שחרור פולארד בתמורה לחידוש השיחות, אלא הציעה את שחרור הרוצחים בתמורה לחידוש השיחות, כשישראל, בתמורה, תקבל את שחרורו של פולארד.
אני לא חושב שאתה צודק. ביבי בסופו של דבר הסכים לשחרר אותם וגם “עובר אורח” אומר כך. יכול להיות שקרי הכניס אותנו להריון ויכול להיות שביבי נלחץ לפינה אבל הוא התחייב לשחרר אותם ועובדה שהתחיל התהליך של המשא ומתן.
דבר נוסף – אם פולארד הוצע בתמורה לשחרור האסירים ושחרור האסירים הוצע בתמורה לקיום בשיחות אז בטרנזיטיביות אפשר בהחלט לטעון שפולארד הוצע בתמורה לקיום השיחות…
גם אני לא חושב שאני צודק – אני יודע שאני צודק. עניין המחבלים כחולי-התעודה לא בדיוק היה סוד, מרגע שדובר על שחרור 104 המחבלים בארבע קבוצות. כבר בהתחלה אמרה ישראל שהיא מתנגדת לשחרור בעלי אזרחות ישראלית במסגרת הקבוצה הרביעית, וכבר אז נאמר בערך “כשנגיע לגשר נראה מה נעשה” (ולפלסטינים כנראה נאמר שיהיה בסדר…).
באשר לפלפול המתחכם שקובע שאם בתמורה לשחרור פולארד, תשחרר ישראל 26 רוצחים נתעבים והפלסטינים יסכימו בתמורה לעוד כמה פוטו אופים עם לבני ואינדיק, משמעו שבעצם הסכמנו לחידוש השיחות בתמורה לפולארד,צר לי, אבל מדובר בפלפול חסר שחר והגיון.
שיטת מתיחת המציאות עד לגבול האבסורד, היא נחמדה ויפה, אבל המציאות מחורבנת דיה גם בלי שנמציא לעצמנו כל מיני תרחישים חסרי שחר. ממשלת ישראל מעולם לא העמידה תנאים לחידוש השיחות. להיפך, היא כל הזמן התעקשה על חידוש שיחות ללא צתנאים (ובסוף נכנעה להתניות פלסטיניות וללחץ אמריקני). מי שרצה בחידוש השיחות הם האמריקנים, אלא שהפלסטינים סירבו, אלא אם כן יקבלו את סממן השלום האולטימטיבי(26 רוצחים שפוטים). ישראל, שהתנגדה מההתחלה לשחרור כמה מאותם רוצחים, קיבלה הצעה אמריקנית לשחרור פולארד בתמורה להסכמתה לשחרור השאר. הניסיון לחיבור בין פולארד ךבין השיחות, תוך השמטת העובדה שישראל מעולם לא התנתה את הסכמתה לשיחות באיזשהו אופן, היא פשוט עיוות המציאות.
בתגובה לאורי מ 22/4 23:18.
אפשר להמשיך להתמם ולהגיד “אבל לא באמת הסכמנו” אבל ישראל ידעה מה מצופה ממנה והסכימה להכנס לתוך התהליך. אם באמת לא רצו לשחרר אותם המעשה ההגון היה להגיד שלא מוכנים להתחיל את השיחות. הדבר המגוחך הוא שבכל התקופה הזו לא היה שום משא ומתן רציני.בעיני זו שוב דוגמא לטקטיקה של נתניהו לקנות זמן ולדחות החלטות משמעותיות ככל האפשר. הרי הוא היה יכול להחליט שהוא מפוצץ את העניין לפני תשעה חודשים אבל לא עשה זאת ובמקום זאת נכנס לתהליך שהבטיח לו שקט תעשייתי ממושך.
אגב, גם לישראל היו תנאים מוקדמים. אחד שאני זוכר די בוודאות הוא שהפלסטינאים לא יפנו למוסדות בינלאומיים וגם משך המשא ומתן לדעתי היה תנאי של ישראל שלא לדבר על התנאי של הכרה בישראל כמדינה יהודית שאני לא זוכר אם עלה כבר לפני תחילת השיחות או תוך כדי אבל בוודאות הקשה על התהליך.
אגב, מבקש להדגיש כי אני לא מחווה דעה האם התנאים מוצדקים או לא אלא רק מציין שהאמירה שישראל לא דרשה תנאים מוקדמים אינה מדויקת
אין כאן שום היתממות. כשאתה אומר “אני לא מסכים”, בדר”כ המשמעות היא שאינך מסכים. אין לך שום מחוייבות להסכים בדיעבד לויתור שמישהו עשה בשמך.
אני שמח לראות שבעיניך מי שבזבז זמן זה דווקא נתניהו, ולא חבורת אבו מאזן, שבניגוד אלינו, יצאה עם נכס מוחשי מבחינתה: שחרור 78 רוצחים שפוטים.
התנאי של הכרה בישראל כמדינה יהודית, לא היה קיים – ובכל מקרה הם לא נענו לו, מבלי שישראל שברה את הכלים.
להציג את דרישת ישראל שבמהלך מו”מ דו-צדדי לא יבצעו הפלסטינים מהלכים חד-צדדיים, כתנאי מוקדם, זה חסר הגיון להחריד. זה בערך כמו להציג כתנאי מוקדם, ציפייה פלסטינית שישראל לא תעביר את המשולש לשטחי A במהלך המו”מ. מו”מ הוא מטבעו תהליך שסותר מהלכים חד-צדדיים. להתנגד למהלכים חד-צדדיים במהלך מו”מ זה לא תנאי מוקדם, אלא סתם התנהלות נורמלית. שחרור רוצחים בתמורה למו”מ, זה אכן מו”מ. לו דרשנו שבתמורה למו”מ, על הפלסטינים להרוס כל כיכר שקרוייה על שם מחבל, ושאבו מאזן יכתוב את הדוקטורט שלו מחדש, הפעם בלי הכחשת שואה בתוכו – ז-ה היה תנאי מוקדם…
ואין התייחסות לזה שהאפינגטון פוסט הוא אתר צהוב וירוד ? שילוב של חדשות ופרשנות פוליטית עם תמונות עירום וחדשות סלבס ופליטי ריאליטי. די מבחיל.
האף-פו הוא לא רק צהוב, אלא גם ירוד מבחינת תוכן. סטיבן קולבר בשעתו עשה קטע אדיר על כתבה שם ששואלת האם צאצאנו היה היטלר בגלגול הקודם