השאלה הבאה בוודאי מקננת בלב כולם, “איפה הימין במחאה הזאת?”
אני בטווח שאני לא הראשון שמעלה את השאלה הזאת לדיון ועם העלאת ספקולציות שונות, חלק מהאנשים מעלים את הטיעון הרגיל: “זה פוליטי נגד הממשלה ולכן הם לא שם”. סלחו לי אבל זהו אינו טיעון רציני. לא מחזיק מים. הרי כספו של אדם ממעמד הביניים זהה הן מימין והן משמאל, אז השאלה נשארת איפה הם? ובנוסף לכך, למגזר הדתי יש מספר עמותות שדגלן הוא המאבק החברתי (פעמונים, מגדל אור ועוד). אז איפה הם?
בצורה הפשוטה ביותר, אנשי הימין “איבדו” את דרכם, הם נמצאים היום בדילמה מאוד קשה, הרי המאבק הינו מאבק צודק, כולם נפגעים מהמצב הזה ולא משנה איפה הם גרים, אך סדרי העדיפויות של גוש הימין כבר לא זהים למה שהיו בעבר.
מצד אחד הליכוד, אשר הוקם על בסיס גח”ל הליברלית, לא מסוגל כיום לתת מענה למחאה חברתית לגיטימית והפך למשתלח במפגינים על חוסר הסולידריות שלהם אנשי הדרום. אופיר אקוניס, הוא דוגמא לדובר שלא מתמודד עם תוכן הדברים.
מצד שני, הבית היהודי, לשעבר המפד”ל, שהוקמה על בסיס הפועל המזרחי והנהגת הקיבוץ הדתי, וכיום לא מביאה לידי ביטוי את ערכי האחווה, נשיאת העול המשותפת והעזר ההדדית. ועד הפועל המזרחי, תמיד התייצב לצידם של מעמד הפועלים, וכיום זהו גוף ללא רוח.
גוש הימין איבד את דרכו לפני מספר שנים, כאשר את המקום של העשייה החברתית, עידוד הפריפריה, עידוד ההתישבות הן בנגב והן בגליל, תופס המאבק בערבים וקידום ההתישבות היהודית ביו”ש. אפשר לכנות זאת “קידוש האדמה” על פני “קידוש העם”.
בתקופה האחרונה אפשר לראות תחילת דרך של יציאה ממקובעות הזו שתפסה את הימין, על ידו של נפתלי בנט וחבריו לדרך. צרופה של שקד (חילונית) דיבורים עם אמסלם (חרדי –ציוני), אנשים שאינם גרים ביו”ש אלא במרכז, וראייתם אינה רק דתית המקובעת ל”קידוש האדמה” אלא פונים לעם. גם בליכוד יש חברי כנסת ששינו את תפיסתם, כגון בני בגין ורובי ריבלין.
בשיחות עם אנשים מגוש הימין, כולל עם אנשי מפתח ותיקים, נשמעת הטענה: הבו לנו מנהיג שיסחוף לא רק את הגוש הזה אלא את הציבור כולו, כולל את אנשי המחאה. אדם שיתן תקווה ויתנתק מקידוש האדמה.
אני מאמין שבנט בכיוון הנכון, כינסה דרך מפלגה קיימת ולא בניה מאפס (כמו לפיד), הכנסת הרוח שלו לאותה מפלגה וכעת רק נותר לו להתחיל להביע דעה נחרצת, ללא מורא מן הרבנים, בנוגע למאבק החברתי.
הציבור הימני חסר במאבק הזה וחבל כי יחד איתו (ולא בגללו) השינוי אולי כבר היה קורה.
* אמיתי וייס, לשעבר עוזר דובר מועצת יש”ע, שותף להקמת התנחלויות. כיום דוגל במציאת המשותף על פני השונה באמצעות רב שיח בין דתיים וחילוניים.
מאמר טיפשי
מתוך אתר סרוגים:
“נפתלי בנט: אנשי הצדק החברתי דופקים את החלשים
יללות מעורפלות, מאהלים, וזעקות “צדק חברתי” אינן תחליף למדיניות. דווקא שוק חופשי ותחרות חופשית כמו במהפכה המדהימה שמתחוללת מול עינינו בתחום הסלולרי, הובילו ליצירת מאות שקלים פנויים אצל כלל אזרחי ישראל.”
מה בדיוק רצית להגיד? שבנט יצליח למתג את הימין הדתי בצורה שגם הסאקרים של המחאה החברתית יסכימו לאכול? שהוא למד היטב מביבי איך לדבר למצלמה בסאונד-בייטים?
http://bit.ly/Mq1AWX
מצד שני אורי, בנט גמר את יחסיו עם מועצת ישע על הרקע של התמיכה שלו (בשלב הראשון) של המחאה.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/288/863.html
טור חשוב ואמיץ – ברכות.
אבל המציאות ההיסטורית היא כי תנועות החרות והליברלים (שהתמזגו לליכוד) מעולם לא היו בעלות פן של רגישות חברתית אלא ליברלי-כלכלי, בניגוד למפד”ל שמקורו בפועל המזרחי. לכן, אין בכך תמהון שישועה חברתית לא תגיע מראש ממשלה שבית מדרשו הוא תנועה שכלכלית תמיד דגלה בתפיסת הזרם הליברלי בה … ודי אם נזכיר את שרי האוצר מטעמה: ארליך, הורביץ, ארידור, מודעי, ניסים, נתניהו ואפילו אולמרט, בר-און והירשזון שהם בשרה מבשרה של תנועה זו וכולם בעלי זהות ליברלית מובהקת (ושלום שמחון ושיטרית הם היוצאים מן הכלל המצביעים על הכלל).
לא נכון להערכתי להשוות את המאבק החברתי של היום לאותה ראיה חברתית- כלכלית שהיה בעבר.
המטרה היתה להבין מדוע מפלגות שלהם היה בסיס כל שהוא במדיניות רווחה (גם אם זה לא הדרך שלך אותה מדיניות) מדוע הם הזניחו אותה לטובת מטרה שגם אם היא טובה ונכונה לדעתם, אבל היא מתאימה רק לחלק מהאוכלוסיה כאשר כל העם מושפע מהחלק הכלכלי.
בנוסף הבעיה היא לא רק עם המפלגות אלא עם בעיקר עם הציבור שאותם הם מיצגים..
הטורון הזה הוא פשוט שיטחי. “גוש הימין” הוא לא ממש גוש ולא מקשה אחת והוא גם לא ממש איבד את דרכו. במידה מסויימת הוא דווקא התחזק והמחאה החברתית נחלשה (בטח במספר המעורהים, גם אם לא ברעש התקשורתי). כשדווקא השנה יש קולות חזקים שקוראים לפוליטיזציה של המחאה ונוטים לקשור אותה עם צדק (או “צדק”, לא ניכנס לזה) כולל – שליטה בעם אחר וכו’. ברור שימנים לא ירגישו טוב עם זה. בעיקר כשראשי המחאה (או “ראשי” , שוב המרכאות האלו) מזוהים מאוד עם דעות מדיניות רדיקליות וכך גם מרבית המטיפים בעיתונים.
גם הטענה השחוקה שהימין מתרכז רק באדמה ולא החברה היא מוטעית. כלומר זה נכון שיש דגש חזק, אולי חזק מדי על אדמה אבל הציבור הדתי דווקא מתנדב בלא מעט עמותות סיוע, גם אם אלו לא עמותות סיוע לזרים.
וכן, יש גם את הבורגנים השבעים ויש את האידיאולוגים הימנים-כלכליים ויש את הלא מודעים ויש גם גזענים…
ומילה על נפתלי בנט, או נכון יותר על איילת שקד – בראיון איתה לפני שבוע-שבועיים היא הצהירה שהספרים של איין ראנד הם מודל חברתי בשבילה. לא הייתי בונה על זה כדלק לתנועה חברתית סוציאלית.
קצת מוזר לצפות מהימין לקדש משהו אחר חוץ מאשר אדמה. האידיאולוגיה הימנית מורכבת משני אלמנטים: קידוש הלאומיות, ושוק חופשי ובורגני. לכן, גם אם נסנן את סעיף הלאומיות, עדיין הם יישארו עם אג’נדה כלכלית דורסנית שמעודדת יצירת פערים בחברה. כשיתפשטו אנשי הימין גם מהדרך ההרסנית הזו, מה יוכל לאפיין אותם שוב כאנשי ימין? זו פשוט תהיה סוציאל -דמוקרטיה במיטבה. לכן אני חושב שכותב הטור פשוט התכוון שמצביעי הימין ואנשי הציונות הדתית, צריכים להבין שדרכם שוב אינה דרך.
ולשאלה: איפה הימין במחאה? כדאי להיזכר בכל ח”כקי הליכוד שאצו רצו בשנה שעברה למאהל, ודיברו על כך שהם “הבהירו לנתניהו שהוא חייב להתחשב” וכו’ וכו’. ומי מדבר על ביבי ושטייניץ שדיברו ניסים ונפלאות על הטרכטנברג שהם יצרו. והנה חלפה שנה, נשמו קצת לרווחה, הלחץ הציבורי והתקשורתי ירד, והרטוריקה הימנית המתלהמת נשלפת החוצה: אנרכיסטים, כינתה אותם מירי טרנד רגב.
סליחה? הייתה לכם שנה שלימה לתקן, ומה עשיתם חוץ מלקפוץ מספין לספין?
ומילה על ההתלהמות סביב דפני ליף: אני לא מכיר אותה אישית, אבל דבר אחד אני יודע: היא הראשונה שקמה ועשתה מה שאחרים רק דיברו, גם בשנה שעברה וגם השנה. אחרייך דפני, אני הולך באש ובמים.
יש כאן בלבול מושגים.
יש חלוקה מדינית בין ימין ושמאל (להלן יונים-ניצים)
יש חלוקה חברתית בין ימין ושמאל (להלן קפיטליסטים וסוציאל-דמוקרטים=סד אם תרשו לי חלוקה גסה במקצת).
עכשיו מה שואל הכותב ? היכן הימין המדיני או היכן הימין הכלכלי ?
אם המחאה החברתית נתפסת כיושבת בעצם על המחלקות המדינית ובעצם היא סוג של מחאת שמאל מדיני בתחפושת – ברור למה לא ימצאו בה אנשי ימין מדיני.
השאלה היא האם יתכן שבאמת מדובר על מחאה ס”ד של שמאל חברתי שאז יש לשאול היכן כל הציבור הדתי הימני (שהוא ומפלגותיו הן ס”ד במהותן וגם ברקורד העשיה הפרלמנטרי שלהן). דומני שגם השמאל החברתי הדתי או הניצי אם תרצו, לא מאמין כל כך לאותנטיות של המחאה.
עיינו במה שכתב קלמן ליבסקינד – http://bkend1.maariv.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=79974780b5e0d394fddbd1a00f4f21d3&id=2748
או במאמרו של אורי אליצור במקור ראשון האחרון.
שתי הערות לסיום:
א. בניגוד לדברי הכותב, הבית היהודי (או המפדל) עדין דבק ופועל בהתאם לערכי הס”ד. כל אחד מוזמן לבדוק את מגמות החקיקה של המפלגה בשנים האחרונות (אתר כנסת פתוחה). המפדל שמה הרחק מאחור את העבודה ומרצ בכל הקשור לחקיקה חברתית.
ב. הערה של ‘פוליטקלי’ מאד עצובה. היא מראה עד כמה אנשים מפנימים תעמולה חסרת בסיס. הוא עושה סלט בין ימין מדיני ובין ימין חברתי-כלכלי (אין קשר). הוא גם טועה בהבנת מניעי הימין המדיני. הימין המדיני לא מקדש אדמה כמו שהוא מקדש חיי אדם ומכבד את ההיסטוריה היהודית. הימין המדיני נטוע בתוך הריאל פוליטיק ולא שוגה באשליות כמו השמאל המדיני.