בגבעות עולם ראיתי את סוף פתרון שתי המדינות

פוסט אורחת: שקד אורבך

בין הגבעות של חבל ארץ שאת שמו, השומרון, אני תמיד מתאמצת להימנע מלהגיד, ראיתי את סוף פתרון שתי המדינות כפי שמכרו לי אותו עד אותו היום. בין משטחים לבנים, גגות אדומים ומתלה כביסה ריק נמתח אופק בהיר ושומם. ככל שיפה האופק, כך נעלמה ממנו תקווה ונעלם ממנו פתרון. חינכו אותי שנולדתי לשלום ולשם עודני מקווה להגיע, גם אחרי מאה שנה. אבל אני רואה איך משקרים לי בדמות מפעל ההתנחלות הענק של גבעות עולם ליד איתמר, בחומת ההפרדה שקורעת את ירושלים, בכפרים של דרום הר חברון שזזים לפי עונות שטחי האש ובהרג של חפים מפשע שנדמה לפעמים שהוא שרירותי עד כאב ולפעמים, במבט-על, פתאום מסתדר תחת יד מכוונת.

גבעות עולם, 2014. צילום: טל שניידר

נחל תרצה ואדי אל-פארעה, 2014. צילום: טל שניידר

אלו שמתיימרים לייצג אותנו, מתיימרים להתוות לנו דרך, משקרים בפנינו יום אחר יום. החל בבנט ו“תוכנית ההרגעה” שספק אם תרגיע את שאיפתו הלאומית של פלסטיני אחד, דרך יאיר לפיד והוועידה האזורית המדומיינת וכלה בשגרירי מרצ והעובדה שקוראים לעקור מבתיהם 120 אלף מתנחלים בשם מהות גזענית לפיה יש להגביה את החומות עד שלא יוותר זכר לקצות שערותיהם של הפלסטינים שאנו יושבים בתוכם ויושבים הם בתוכנו.

אם לא כואב לאנשים בשמאל על אובדן חבלי מולדת, שייזכרו מה עשתה עקירתם של פחות מעשירית. שייזכרו כיצד נקרע העם הזה לשתיים עם תלישתם של 8800 יושבי גוש קטיף.

לא נותר לי אלא להאמין שכל הפוליטיקאים הם שקרנים, כי האפשרות שהם טיפשים מפחידה יותר.

תומכי המדינה האחת, מימין ומשמאל, יוכלו ללהג כמה שירצו על שוויון ועל צדק כשבפועל הם מקדמים משטר אפרטהייד במקרה הטוב ומרחץ דמים במקרה הרע. הכל בשם עקרון פילוסופי תיאורטי שאין דבר בינו לבין המציאות.

מימין, משום שהגדרתה של המדינה האחת כיהודית, לעולם תתנגש עם העיקרון הדמוקרטי לפיו אנשים זכאים להחליט על זהותם הלאומית. כל תחושת בעלות, אפילו תחת צו אלוהי, לא תשנה כהוא זה את קיומם של הפלסטינים. ואם ספירת תפוקת רחם או עידוד הגירה הם פתרונות סבירים, הרי שפוספס משהו מהותי – רעיון אמור לשרת את האנשים היושבים תחתיו, לא ההיפך. אני גם יודעת שנמאס למתנחלים, לא להיות חלק מהפתרון אלא רק הגדרת הבעיה. אני יודעת שלא לעוד הרבה זמן יוכלו מתנחלים להימנע מלהסתכל בעיניים לעוול השלטון הצבאי על מיליוני בני אדם.

משמאל, משום שמשמעותו של פתרון המדינה האחת הוא במקרה הטוב רק סוף המפעל הציוני ובמקרה הרע מלחמת אזרחים מתמשכת. האנשים המרכיבים את המרחב האלים הזה לא מעוניינים בישות שלטונית סימביונטית אחת. אם הפלסטינים זכאים לייצוג של זהותם הלאומית בדמות מדינה, כיצד יוכלו לשלול את זו היהודית?

גבעות עולם, 2014. צילום: טל שניידר

נחל תרצה ואדי אל-פארעה, 2014. צילום: טל שניידר

אבל אין שקר גדול ונבזי יותר מ”פתרון” ההפרדה לשתי מדינות. לא עבור אלו הרואים בארץ ישראל השלמה כבית וקשורים בליבם אל שכם וחברון. גם לא עבור פלסטינים האומרים שהם מחיפה בעודם חיים תחת גגות מחנות הפליטים, בשועפאט או בירדן. שתי מדינות מופרדות, שחומה בליבם, היא שאיפתם של הגזענים והפחדנים.

מול כל אלו, הרעיון של “שתי מדינות מולדת אחת” מביא שיח חדש של תקווה לציבור הישראלי והפלסטיני. היוזמה מציעה פתרון שלום צודק, מימוש הזהות הלאומית יחד ולחוד, תיקון עוולות העבר ללא יצירה של עוולות חדשות. במבנה של קונפדרציה יוכלו שני העמים לשמור על הזיקה הרגשית וההיסטורית למולדתם – ישראל מהנהר עד הים, פלסטין מהים עד הנהר.

בעוד אלפי מצטרפים חדשים בוחרים לבנות את החזון העתידי הזה יחדיו, מלמטה למעלה, יש את אלו שנותרים בעיקשותם הממורמרת. מנסים לכפות על המציאות מודל מיושן. מחנה השלום נהיה סרבן השלום הגדול ביותר ואסף אליו את גרגירי המאבק האבוד של הימין, שלו נותר סל פתרונות ריק ותוכניות מדיניות כלואות באופק צר. לא חייבים להסכים על כל פרט בתוכנית של “שתי מדינות מולדת אחת”, אבל זהו זמן לחזון חדש. בקרוב יגיע הרגע בו תהיו חייבים להסתכל מה עושה לכם הייאוש, ולראות מה עושה לנו התקווה.

שקד אורבך היא פעילה ב”שתי מדינות מולדת אחת” ועורכת חדשות ב”הארץ”

שקד אורבך היא פעילה ב”שתי מדינות מולדת אחת” ועורכת חדשות ב”הארץ”