מורה נבוכים לבחירות המקדימות מאת ד״ר יגאל נוימן

פוסט אורח מאת: ד״ר יגאל נוימן, כלכלן, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת סטנפורד, מורה מן החוץ בבי”ס אריסון למנהל עסקים במרכז הבין-תחומי ובפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב

בשבוע הקרוב יוחלף הילוך בהליך בחירת המועמדים לנשיאות של המפלגות הגדולות בארצות הברית לשלב הבא, כשלראשונה יבקשו המועמדים את אמון הציבור, קודם באיווה (אחד בפברואר) וניו המפשייר (תשיעי בפברואר) ואחר כך בשאר מדינות ארצות הברית. תהליך בחירת המועמדים, בדיוק כמו הבחירות לנשיאות עצמן, הוא הליך של בחירות עקיפות. בשלב הראשון בעלי זכות הבחירה בוחרים את נציגיהם, ובשלב השני מתכנסים כל הנציגים בועידת המפלגה (national convention) ובוחרים את מועמד המפלגה לנשיאות.

שלב בחירת הנציגים

בשלב הראשון נערכות בחירות מוקדמות (primaries) ו/או אסיפות בוחרים (caucuses) בכל מדינה.

בבחירות מוקדמות משלשלים ביום מסוים בעלי זכות הבחירה פתק בעד מועמד כלשהו לקלפי, בדיוק כמו בבחירות רגילות. בימים אלה פתוחות הקלפיות מן הבוקר עד הלילה והבוחרים זורמים, כל אחד בשעה הנוחה לו.

בעוד שאסיפת בוחרים או ׳היוועדות׳ (caucuses) מצריכה יותר תיאום כיון שכל בעלי זכות הבחירה באיזור מסוים מצביעים בו זמנית. מקובל להניח שבמדינות בהן נערכות אסיפות בוחרים הבחירה נעשית על ידי הגרעין הקשה של בוחרי המפלגה, בעוד שבחירות מוקדמות מאפשרות לציבור הרחב יותר להביע את דעתו. למעשה, בשתי השיטות בוחרים את נציגי המדינה לnational convention. בחירות עקיפות, כבר אמרנו?

נוסף על השוני בשיטת הבחירה, יש עוד מספר עניינים חשובים שנתונים לשיקול הדעת של המדינות:

א. האם כל מי שרוצה רשאי להצביע (פריימריס/אסיפת בוחרים פתוחה) או שמא רק מי שנרשם מראש כתומך במפלגה רשאי להצביע?

ב. האם הבחירות הן יחסיות (כלומר, מועמדים מקבלים נציגים בשיעור יחסי להצבעה עבורם) או רוביות (המועמד שזכה ברוב הקולות במדינה מקבל את כל הנציגים שלה)?

ג. והאם העדפות הבוחרים מחייבות את הנציגים שנבחרו, או שהן בגדר המלצות גרידא?

מעבר לנציגים הנבחרים, ישנם גם סופר-דלייגטס (super-delegates). אלו הם בכירי המפלגה ונבחרים מטעמה (למשל, כל הסנטורים, חברי בית הנבחרים, ומושלי המדינות מטעמה) שמקבלים אוטומטית מעמד של צירים ובעלי זכות הצבעה בועידת המפלגה.

ועידת המפלגה

לאחר שמסתיים הליך בחירת הצירים, מתכנסים הצירים בועידת המפלגה. זו נערכת כל שנה בעיר אחרת; השנה תיערך ועידת הרפובליקנים בקליבלנד, אוהיו וועידת הדמוקרטים בפילדלפיה, פנסילבניה. שתי הערים ממוקמות במדינות מתנדנדות, הקרויות לעיתים אף ״סגולות״ (על שם היותן שילוב של מדינות אדומות וכחולות), כלומר מדינות בהן שתי המפלגות מניחות מראש שיש להן סיכוי סביר לנצח בבחירות הכלליות.

זאת בניגוד למדינות ה״כחולות״ כמו קליפורניה או ניו יורק, או ה״אדומות״ כמו טקסס שבהן די ברור מראש איזו מפלגה תנצח בבחירות לנשיאות. מקובל לתזמן את שתי הועידות כך שלא יחפפו זו לזו, וכן (מתוך התחשבות ברשתות הטלוויזיה ובאוהדי הספורט) שלא יחפפו לתחרות האולימפיאדה. השנה ייערכו שתי הועידות ביולי, כשהרפובליקנים יפתחו והדמוקרטים יבואו אחריהם, ואולימפיאדת ריו תפתח בחמישי באוגוסט.

טקסים ונאומים

ברוב המקרים הועידה היא בסך הכל טקס הכתרה, זאת משום שאחד המועמדים כבר זכה ברוב קולות הצירים במהלך החודשים הקודמים. במקרים כאלו מקובל שהמועמדים שהפסידו ישחררו את הנציגים שהתחייבו לתמוך בהם מהתחייבותו על מנת שהבחירה במועמד תהיה פה אחד. עם זאת, במקרים נדירים אף אחד מהמועמדים לא זוכה ברוב קולות, ואז נערכות בועידה הצבעות ״אמיתיות״ במספר סיבובי בחירה שביניהם מתבצע סחר סוסים במיטב המסורת הפוליטית, עד שאחד המועמדים זוכה ברוב קולות. להליך כזה קוראים brokered convention.

הפריימריז של 2016

השנה מתבצעות הבחירות המוקדמות, כבכל שנה, בשתי המפלגות, אולם מהות התהליך שונה בתכלית. אצל הדמוקרטים מדובר בהליך של שיקוף רצון הבוחרים. כרגע מתחרים שלושה מועמדים, הילארי קלינטון, ברני סאנדרס, ומרטין או׳מאלי, אולם הקרב האמיתי ניטש בין השניים הראשונים. אם לא יהיו הפתעות מרעישות, ההתמודדות תימשך עד שהעדפות הבוחרים יתבררו ואחד מהשניים יזכה במועמדות המפלגה לנשיאות. למעט או׳מאלי שסיכוייו לנצח נראים כרגע קלושים (אם להאמין לסקרים) ושעלול להחליט על נשירה מהמירוץ משיקולים של חוסר סיכוי לזכות או פשוט משום שבשלב מסויים ייגמר לו הכסף, סביר להניח שקלינטון וסאנדרס יישארו במירוץ עד שאחד מהם יוכרז כמנצח. ההבדלים האידאולוגיים ביניהם ברורים, והשאלה שנותרה היא מה מעדיפים הבוחרים וגם איזה מועמד/ת בעיני חברי המפלגה יכול/ה לנצח את המועמד הרפובליקני.

המצב במפלגה הרפובליקנית שונה בתכלית. כרגע מתמודדים לפחות שנים עשר מועמדים: דונאלד טראמפ, טד קרוז, מארקו רוביו, ג׳ב בוש, ג׳ון קייסיץ׳, בן קרסון, קריס קריסטי, קארלי פיורינה, ג׳ים גילמור, ראנד פול, מייק האקאבי, וריק סאנטורום. דונאלד טראמפ מוביל בסקרים, אך הדינמיקה עוד לא התגבשה ובנוסף לתפקיד הרגיל של שיקוף רצון הבוחרים, לפריימריס הללו נכון תפקיד חשוב של סינון מועמדים.

למשל, כמה מהמועמדים הרפובליקנים מתחרים על אותו פלג של בוחרים, מה שמקובל לקרוא לו הממסד הרפובליקני. אלו הם הבוחרים המתונים יחסית, ואחריהם מחזרים: בוש, קייסיץ׳, קריסטי, ורוביו; ארבעתם מקבלים כרגע בסקרים מספרי שיא בעיקר לאחוזי שומן של גבינה רזה, ובכל מקרה למטה מגיל בר מצווה. ברור לכולם, כולל למועמדים עצמם, שלא כולם יוותרו במירוץ עד סופו; כמו כן ברור שקולות שניתנו למועמד שפרש יעברו, בסבירות גבוהה, למועמד הקרוב אליו בדיעותיו. לכן, ייתכן שהאחרון שיוותר עומד מארבעת המועמדים שהוזכרו לעיל יזכה בקולות שמראש ניתנו לכל הארבעה.

במצב כזה, יש חשיבות ניכרת לסדר הפרישה של המועמדים, כיון שהתחזקות של אחד המועמדים, למשל כתוצאה מכך שמועמדים דומים אליו פרשו מן המירוץ, עשויה ליצור את המומנטום המיוחל.  היסטורית, מועמדים פורשים מהמירוץ כאשר זרם התרומות אליהם מתייבש, מה שקורה כאשר תורמים קיימים מתייאשים ממועמד שסיכוייו אפסו ומעבירים את תמיכתם הכספית למועמד בעל סיכויים טובים יותר לזכות במועמדות.

הצלחה או כשלון יחסי בבחירות המוקדמות משפיעים על התורמים, ולכן נודעת חשיבות ניכרת לביצועי המועמדים (יחסית לציפיות המקדמות מהם) במדינות המוקדמות כמו איווה, ניו המפשייר ודרום קרולינה. עם זאת, מקובל להניח שלחלק מהמועמדים יכולות פיננסיות גדולות מלאחרים; כך למשל, ג׳ב בוש נשען על המכונה המשומנת של משפחת בוש, הפעילה ברמות הגבוהות ביותר של המפלגה הרפובליקאית לפחות מאז 1980. אורך הנשימה הפיננסי שלו כנראה גבוה משמעותית מזה של מועמדים אחרים.

בנוסף, מקובל להניח שחלק מהמועמדים מתחרים בעצם, החל משלב מסוים, על המעמדות לסגן הנשיא.

נקודות שכדאי לשים אליהן בשבועות הקרובים:

אצל הדמוקרטים כל מדינה חשובה באופן יחסי למספר הצירים שלה. למדינות המוקדמות יש חשיבות עודפת מבחינת יצירת מומנטום ותו לא. רצוי לשים לב לסקרים הכלל-לאומיים (להבדיל מסקר מקומי של איווה או ניו המפשיר) משום שהם משקפים את האוירה הכללית בציבור, וכמובן למספר הנציגים שבהם זכו קלינטון וסאנדרס.  מספר הנציגים בהם יזכה או׳מאלי יהיה חשוב רק אם תתגבר הסבירות שבגלל הצלחתו אף אחד משני המובילים לא יזכה ברוב קולות הבוחרים. אפשר להתעלם מן ה endorsment, הצהרות תמיכה של בכירי המפלגה, למרות שלרובם יש זכות בחירה כסופר-דלייגטס, משום שרובם ככולם נתונות להילארי קלינטון. ממילא הצהרות התמיכה אינן מחייבות ושמורה להם הזכות לשנות את דעתם עד לועידה, אם יתברר שסאנדרס זוכה לרוב.

אצל הרפובליקנים, בנוסף למספר הצירים של כל מדינה, המדינות המוקדמות חשובות גם משום שהן עשויות לגרום למועמדים לנשור מהמירוץ ולפתח עבור אחרים את מה שנקרא, אפקט כדור השלג. וכאמור, סדר הנשירה קריטי. רצוי לשים לב לסקרים הכלל-לאומיים אבל גם לסקרים במדינות המוקדמות, ועוד יותר מזה לקצב גיוס הכספים של המועמדים המשתרכים מאחור. להצהרות התמיכה של בכירי המפלגה יש חשיבות, כי מעבר להיותם צירים בועידה הם גם יכולים לבחור את התזמון הטקטי של הצהרותיהם כדי לעזור למועמד כלשהו בהתמודדות הקריטית על כיסי התורמים ולשנות את הדינמיקה של המירוץ. לפחות בשלבים המוקדמים של המירוץ, למספר המועמדים בהם זכה כל מועמד יש חשיבות מינורית בלבד, משום שנציגים של מועמדים שפרשו ישוחררו מהתחייבותיהם בבוא הועידה.

פוסט אורח מאת: ד״ר יגאל נוימן, כלכלן, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת סטנפורד, מורה מן החוץ בבי”ס אריסון למנהל עסקים במרכז הבין-תחומי ובפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב