ביום שלישי בבוקר, רגע לפני ההצבעות על חוקי המשילות במליאת הכנסת, עלה שר החוץ ויו”ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, לנאום מעל דוכן המליאה. בכל זאת, על החוק הזה הוא מדבר כבר שנים רבות, את החוק הזה הוא הציב בראש סדר העדיפויות, באופן כזה שחייב את ראש הממשלה ללכת איתו, הגם שאף נתניהו לא מרוצה מרוב תוכנו, לשון המעטה.
דקה לפני כן סימן השר ליברמן בידו ליו”ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, ח”כ דוד רותם, שנשא דברי סיכום, להפסיק לדבר כיוון שהוא, כן כן הוא, רוצה לעלות ולומר מספר דברים. רותם כמובן ראה את הסימון. כשליברמן מסמן אי אפשר לפספס. בצעדים קטנים ואיטיים עלה השר ליברמן לדוכן, ופתח את דבריו באמירה המדהימה הבאה: “אדוני היו”ר, רבותיי השרים, כנסת נכבדה, אני כבר, למען האמת, שכחתי מתי הייתי מעל דוכן הכנסת. בדרך כלל אני לא נוהג לעלות לדבר, אבל דווקא בחוק הזה אמרתי שזאת אולי ההזדמנות לסכם..”
קראתם נכון. אחד משלושת השרים הבכירים בממשלה, ואולי האדם הכי משפיע על מדיניותה למעט ראש הממשלה, אומר בקולו שלו, כי “שכח מתי הייתה הפעם האחרונה שהיה מעל דוכן הכנסת”. ישאל השואל: מה הסיפור הגדול? אז זהו, שיש סיפור, ואפשר לספר אותו די בפשטות: מישהו כנראה שכח להזכיר לשר ליברמן (ואגב, גם ליתר השרים), שהוא גם חבר כנסת, ושהמקום שבו הוא צריכים לתת תשובות, לספק דיווחים, למסור מידע, הוא בדיוק מעל אותו דוכן עמום ששר החוץ כבר שכח את מראהו ואת חשיבותו. מה שמעניין הוא, שעד לפני חמישה חודשים ליברמן היה חותם על האמירה הזו. ליברמן היה אז יושב ראש ועדת חוץ וביטחון, ממתין על כיסא הנאשמים לזיכוי מהדהד. מעניין לדעת איך היה מגיב לסירובים של שרים או ראש ממשלה להגיע לוועדה החשובה ביותר בכנסת, שבראשה הוא עצמו עמד. אבל יודעים מה? אולי אני בכלל קצת מגזים עם כל ה”דיבורי כנסת הזו”. מי בכלל צריך את הכנסת? יש ממשלה, והיא קובעת, לא כך? ובכן, גם כאן: התשובה היא לא.
האמירה של ליברמן גרמה לי לדבר עם כמה מיועצי התקשורת של השרים. שימו לב להסברים ששמעתי להיעדרות של השרים מדיוני המליאה, לעובדה שהגעה לכנסת נתפסת בעיניהם כנטל: “אפשר לא לעלות לפודיום במליאה ועדיין לעשות עבודה ולקדם דברים, וגם לחוקק חוקים”, אמר לי דובר של שר בכיר בממשלה. “אם נלך לפי שיטתך, אז ניסים זאב צריך להיבחר למחוקק הכי טוב בהיסטוריה”. דובר אחר סנט בי: “אתה מגזים. שר לא חייב לתת דין וחשבון בפני הכנסת. הוא חייב לתת דין וחשבון בפני הממשלה”. הסברתי ששר הוא קודם כל חבר כנסת (למעט מקרים ספציפיים שלא קיימים בממשלה הנוכחית), שהכנסת היא הריבון, שיש חשיבות לפיקוח הפרלמנטרי, שבעידן של שקיפות שר לא יכול לחוות את דעתו רק בפני הדרג המקצועי במשרדו. בלפחות ארבעה מקרים טענותיי נפלו על אזניים ערלות.
האווירה המזלזלת הזו של שרי הממשלה בכנסת איננה חדשה. היא מצטרפת לשורה של החלטות ואירועים שקרו בחודשים האחרונים, שצריכים להטריד את כל מי שחושב שיש עדיין חשיבות לפרלמנט במשטר דמוקרטי. בראש ובראשונה אפשר להצביע על העובדה שראש הממשלה לא מוצא לנכון למנות יושב ראש קבוע לוועדת החוץ והביטחון. אז נכון, הוא כבר הודיע (בתשובה לעתירה לבג”ץ, לא ביוזמתו כמובן) שיביא מינוי קבוע עד סוף החודש. אבל הוועדה הזו מיותמת כבר חצי שנה. מה היה לנו בחצי שנה הזו? מתקפות של שיירות נשק בסוריה (על פי מקורות זרים), מגעים להסכם מסגרת, שינוי המצב הגיאו-פוליטי בעקבות ההפיכה הנוספת במצרים, התחזקות ג’יהאד עולמי בסיני, ושלל התפתחויות נוספות של המזרח התיכון המבעבע. וראש הממשלה? מה הוא צריך את ועדת החוץ והביטחון הזו, הנודניקית, המעצבנת, ששואלת שאלות בכנסת? ‘אם הנגבי ושלח רבים, אני לפחות ארוויח’, הוא מקרין כלפי חוץ.
זו רק דוגמה אחת. אם ניקח את סדרי הדיון שנכפו על האופוזיציה השבוע (שגם הגזימה בתגובתה, כמובן, וזלזלה בכנסת באופן בולט כשיצרה “מליאה אלטרנטיבית”), הרי לנו הוכחה נוספת לכך שמשהו התקלקל בדרך, באופן שבו הממשלה מתייחסת לכנסת. הגיע הזמן שחברי הכנסת שאינם שרים יחברו, יגשרו על הפערים הפוליטיים ביניהם – ידרשו להחזיר את כבוד מקום העבודה שלהם. בימים שהתאגדות היא ההפך ממילה גסה, הם יכולים להוות דוגמה נפלאה, לא?
זה אכן מזכיר תקופות אפלות, משטרים חשוכים ושאר קלישאות דרמטיות, שברור ששכחתי.
אכן, ברור לגמרי שהתדרדרנו לדיקטטורה מחרידה שבה אין פתחון פה לדעות מנוגדות לשלטון, התקשורת כולה נשלטת ביד ברזל בידי הממשלה הדורסנית, ורק עיתונאים אמיצים במיוחד ועשויים ללא חת, ממשיכים לבטא את עמדתו של הציבור המדוכא עד עפר.
אני חושב שיכול להיות מועיל לבחון את אימוץ המנהג הבריטי בשם QUESTION TIME.
בפרלמנט הבריטי, פעם בשבוע נדרש ראש הממשלה לעמוד מוך הפרלמנט לכשעה ולענות לשאלות חברי הפרלמנט במגוון נושאים לגבי פעולות ממשלתו.
הדבר מחייב כל ראש משלה לתת באופן שבועי דין וחשבון בפני הציבור, לא רק לתת הודעות לעיתונות אלה לענות לשאלות שאולי לא היה רוצה לענות, וכן לקחת אחריות ורדת לעומק עבודתם של השרים השונים עליהם הוא ממונה.
דיון שבועי שכזה יכול להפול להיות במרכזו של דיון ציבורי בריא ממנו כולנו נרוויח.
1. אני עם עם רוני, אחלה רעיון.
2. ירון, אחלה טקסט
3. ירון וטל, כיף לקרוא כותבים נוספים, המשיכו כך!
רוני, לגבי “שאלת השאלות”. כשיולי אדלשטיין נכנס לתפקידו כיו”ר הכנסת, הוא חשב לבחון את העניין. למיטב ידיעתי, ההבנה הייתה שיש את כלי השאילתות וsיון 40 חתימות’, שמבחינתו מגשימים את המטרה של דין וחשבון בפני הכנסת. אני מסכים איתך שזה יכול להיות הרבה יותר אפקטיבי אם רה”מ היה עונה לשאלות של חברי הכנסת בשלל תחומים, וללא הכנה מראש. אגב, שרי הממשלה נאלצים לעמוד במבחן הזה, אין סיבה שגם רה”מ לא יעמוד באתגר.
ראשית, תודה.
שנית, מקווה שככתב פרלמנטרי משופשף, אתה לא באמת חושב שיולי אדלשטיין הוא יו”ר כנסת ניטראלי שמעוניין בפיקוח של הפרלמנט על פעולות הממשלה, ובגישור בין עמדות הקואליציה והאופוזיציה (ע”ע הפשרה המדהימה להאריך את הדיונים בחוקי המריבה במחצית יום נוספת), ולא רואה את תפקידו בשימור האינטרס הקואליציוני. (אגב, לא בשונה מאוד מרובי ריבלין שלא פעם יכולנו לראותו משתמש בתקנון כראות עיניו. שלא לדבר על דליה איציק)
תודה למפרגנים, כיף גדול לכתוב כאן
ליברמן ודמוקרטיה? מה הקשר בכלל?…