5 קלישאות על הרכבת הממשלה

פוסט שלי מן הראשי של סלונה:

ח”כ לשעבר רחל אדטו כתבה השבוע טור ובו מחאה זוטא על כך שאף אחד לא מגלה עניין במשרד הבריאות. האמת, כפי שנודעה לי בשבועות האחרונים רחוקה מכך. לפחות שני חברי כנסת בכירים אמרו לי כי היו רוצים, מאוד רוצים אפילו, לכהן כשר במשרד הבריאות. ויש מספיק נבחרי ציבור איתם לא שוחחתי בעניין.

מתוך שני המעוניינים בתיק, איתם דיברתי, סיפר אחד בכיר במפלגתו שבמסגרת השאיפה לצמצום מספר שרי הממשלה הוא הציע לחבר בין תיקי הבריאות והרווחה לתוך משרד ממשלתי אחד ולהחזיק את התיק המורכב הזה אצלו. ח”כ אחר, ממפלגת השלטון ציין כי העובדה שתיק הבריאות נחשב בעבר ללא-פופולרי, גרמה לו לרצות לעסוק בתחום.

ברקע הקמת הממשלה, כשמנסים לפלס את הדרך מבין כל הספינים, השקרים והקלישאות, ניצבים כמה מיתוסים לא מבוססים. סלונה מנתב את דרכם בנבכי הקלישאות המיותרות והראויות להדחה.

1. אף אחד לא רוצה את תיק הבריאות

כאמור, לא מדויק. כמו כן, סגן השר יעקב ליצמן, ששירת כשר הבריאות בפועל ב 4 השנים האחרונות נחשב למי שעשה עבודה מקצועית ממש טובה. אנשים שמכירים היטב את מערכות הרווחה והבריאות, כמו חברת הכנסת החדשה מיכל רוזין, אמרו לי השבוע בכנסת, שדווקא יש הגיון רב באיחוד התיקים. “במקרים רבים בהם טיפלתי, בתחום נפגעות עבירות מיניות, משרדי הממשלה היו מטרטרים אותנו בין הרווחה לבריאות. אם ישבו שניהם יחדיו, יהיה אפשר אולי לפתור סבכים בירוקרטיים רבים” היא אמרה לי אתמול.

2.  צמצום מספר השרים יעזור בקיצוץ הוצאות הממשלה

זהו מיתוס שיש לשברו, כיוון שהוצאות כבדות אותן יש לקצץ אינן תלויות במספר השרים. קיצוץ הוצאות הבטחון בראש, וקיצוצים אחרים, יקלו על התקציב, ולא מספר שרי הממשלה. יחד עם זאת, להפחתת מספר משרדי הממשלה יש השפעה טובה אחרת, שאינה פיננסית-מיידית: השרים היוצאים ואלה הרוצים להיות שרים לחוצים לקבל תפקיד ביצועי, וכך כל משרד ממשלתי הופך ליקר בעיניהם. כולם רוצים לשבת בתיק הרווחה, שר השיכון הוא הדבר הכי סקסי הבא.

3.  ש”ס תמיד תהיה בממשלה.

אני הראשונה להודות שטעיתי בחיזוק וביסוס המיתוס הזה. במשך שנים שמעתי מרבים וטובים, שלא משנה מה יקרה, ש”ס לא יכולה להרשות לעצמה שלא לשבת בקואליציה. ושהם יעשו הכל, אבל הכל, על מנת שלא להגיע לאופוזיציה. עשר שנים חלפו מאז ישבו באופוזיציה וכל ההנחות הפוליטיות היו, שהם למדו את הלקח היטב ולא יתנו לטעות לחזור על עצמה.  ובכן, בשעת כתיבת דברים אלה, נראה שהקלישאה הזו מתנפצת. ש”ס יצטרכו ללמוד שוב, איך עושים דברים מן האופוזציה, איך מסתכלים על צינורות הכסף מרחוק וכיצד כדאי להם, אולי, בקמפיין הבחירות הבא, לא לתמוך אוטומטית בראש הממשלה מן הליכוד.

4. “התיקים אינם העיקר, אנחנו מעוניינים לדון במהות”

זו קלישאת הקלישאות על פיה הפוליטיקאים מעדיפים לדון בתכנים, בנושאים שעל הפרק, בקווי היסוד של הממשלה ובהסכמות העקרוניות. מינוי ושיבוץ השרים אינו חשוב, לכאורה. אני מעוניינת לשבור את הקלישאה הזו מן הכיוון הבלתי צפוי. האישים כן חשובים. המינוי של האדם הוא מסר. מספר הנשים בממשלה הוא עניין עקרוני בשל מגדרן, כי הוא מעביר מסר של שינוי לדורות הבאים. מינוי של שר דתות, שמעוניין לשבור את שוק השליטה בבתי הדין הרבניים, שמעוניין לפעול למען התרת נשים עגוונת, הוא מסר, כי האיש נושא את המסר. הויכוח בין שי פירון לבין גדעון סער, על מהות החינוך, הנו אמנם ויכוח אידיאולוגי, אך הוא בא לידי ביטוי באמצעות האיש עצמו. ומי לא יסכים איתי, שאף אחד מן העקרונות של פתיחת שוק התקשורת לתחרות לא יכול היה להתקיים, לולא האיש, משה כחלון, שעמד בראש משרד התקשורת?

5) ולקינוח, לקט קלישאות מילוליות

סיטואציות של מו”מ קואליציוני לילי הובילו, בעבר, כמעט תמיד לתיאורים בנליים מתחום הספורט. ‘מחכים לדקה ה 90′, ‘הצדדים בזמן פציעות’, ‘דוחק לפינה’ ועוד. והנה, ב 2013, הפוליטיקה החדשה מציבה גם סטנדרט לשוני מחודש. נפתלי בנט, עם דימוי משמח מחדר הלידות: “לו הקמת הממשלה הייתה כמו תהליך של לידה, היינו בשתי אצבעות פתיחה” הוא כתב בעמוד הפייסבוק שלו. ויאיר לפיד בתורו, שואל השראה מן הנעשה בותיקן: “‫לילה אחרי לילה נמשך המשא ומתן, מתח, עצבים, כולם על הקצה, העייפות הופכת להיות גורם מכריע, כל חמש דקות יש ספין חדש. למה אי אפשר לגמור את זה כבר? כמה זמן לוקח לבחור אפיפיור?”. אז האם אפשר להכריז על תיקו במערכה ושמתחיל כאן משחק חדש?