פער מגדרי: ניציות יותר בתפיסה אך מעדיפות את השמאל-מרכז בקלפיות

לפני כשבועיים הוזמנתי להשתתף ביום עיון של מכון ון-ליר ומכון שוות שהוקדש כולו לפערי הצבעה מגדריים. שורה של חוקרות/ים, פרופ׳ מיכל שמיר, פרופ׳ חנה הרצוג וד״ר עינת לחובר הציגו מחקרים מעניינים בנוגע למערכת הבחירות של 2013 ולפערים בהצבעה ובתקשורת בין נשים לגברים בפוליטיקה.

אתחיל מן החלק הפחות Juicy אבל חשוב מבחינת תפיסות והבנת מערכת בחירות. המחקר של פרופ׳ שמיר, חוקרת ותיקה ומוכרת בתחום התנהגות פוליטית אמור להופיע בפרסומים של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ובינתיים היא נתנה לי הצצה לנתונים.

שמיר ביצעה מחקרי עומק בקרב מצביעים במה שנקרא ׳סקרי יציאה׳ (אנשים שנשאלים מיד אחרי ההצבעה) או קצת לפני כן וכך תשובותיהם אמורות לתאום ככל האפשר את הצבעתם ביום הבוחר.

על פי שמיר, אם בוחנים את סך ההצבעות לימין לעומת שמאל-מרכז, נשים מצביעות יותר לשמאל-מרכז. זה עולה בקנה אחד עם מגמות בהתנהגות בוחרים ובוחרות בעולם המערבי כולו. בישראל, הסיפור (כמו תמיד) יותר מעניין, כי לפי שמיר אחד הנושאים שעל סדר היום המעסיקים יותר מכל נושא אחר הוא הנושא הבטחוני-מדיני. היא ליוותה את מחקר פערי ההצבעה, בחלוקה מגדרית לשלושת הנושאים הבאים: בטחון-שלום, כלכלה-חברה ודת-מדינה.

 וכאמור, התוצאות מרתקות:

בעוד נשים הן יותר ניציות בתחום הבטחוני-מדיני, ובמחקר שלה השיבו שהן נוטות פחות להסכים להקמת מדינה פלסטינית (48% לעומת 57% גברים), פחות מוכנות לפינוי יישובים (53% לעומת 65%), חוששות הרבה יותר מן הטרור (63% לעומת 46%) ותומכות הרבה יותר מן הגברים בהגדלת תקציב הבטחון (51% לעומת 38%) – הרי שעדיין אחרי כל זה, הן מצביעות בשיעורים גדולים יותר למפלגות השמאל מרכז.

הסיבה לכך אולי נעוצה בפערים המגדריים שניתנו בתשובות הגברים-נשים בנושאי כלכלה וחברה. נשים השיבו שהן יותר מאמינות בגישות סוציאליסטיות מאשר קפיטליסטיות (63% לעומת 54%), מוכנות הרבה פחות מן הגברים להעלאת המסים (21% לעומת 40%), אבל סבורות שהמדינה צריכה להוציא יותר על חינוך, בריאות, קצבאות אבטלה וילדים (בנושא הקצבאות אבטלה 36% לעומת 28%, בנושא חינוך 86% לעומת 80%, בנושא בריאות 91% לעומת 83%).

בנושא הפער בתחום דת ומדינה לא נמצאו הבדלים עמוקים.

כדי לעקוב אחרי דפוסי ההצבעה, שמיר חילקה את המפה הפוליטית למפלגות ימין: הליכוד ביתנו, הבית היהודי, יהדות התורה, ש״ס, עוצמה לישראל, עם שלם וכוח להשפיע. ולמפלגות מרכז ושמאל: העבודה, התנועה, יש עתיד, מרצ, קדימה, הירוקים, עלה ירוק, חד״ש, ארץ חדשה. בכל אחת מן המפלגות נערכה בדיקה מחקרית של שיעור התמיכה בקרב נשים בלבד לעומת שיעור התמיכה בקרב גברים בלבד.

ושמיר קובעת:

״מסענו לנבכי הפער המגדרי תיעד הבדל ברור בין נשים וגברים בדפוסי הצבעתם בבחירות לכנסת ה-19. בקרב הבוחרים היהודים, שבהם התמקד מחקרנו, הצביעו יותר נשים למפלגות שמאל ומרכז מגברים בפער של 5 נקודות אחוז, וגברים הצביעו יותר לימין בפער של 9 נקודות אחוז. גם בקרב הבוחרים הערבים, נמצא כי נשים הצביעו יותר לבל”ד מאשר לחד”ש ולרע”מ, אם כי ההבדל אינו מובהק. ההסבר לכך הוא מועמדותה של אישה, ח”כ חנין זועבי, במקום ראלי ברשימה, כפי שהיה ב-2013״

הליכוד ביתנו, יצא במחקרים של שמיר כ״מפלגה הגברית ביותר״ כזו שמצביעים לה הכי הרבה גברים, בעוד אפילו הבית היהודי, הממוקמת יותר ימינה מבחינת אידיאולוגיה ותפיסות של דת ומדינה, היא פחות ״גברית״ מן הליכוד ביתנו.

 הפערים המגדריים נוכחים בהצבעה, בישראל כמו בעולם כולו. בישראל זוהה הפער הזה החל משנות ה 90. אבל שמיר טוענת שכבר ב 2009 ועכשיו גם ב 2013, יש ממצאים יותר ברורים במחקרים. לטענתה, גם הנושא של פוליטיקה של נוכחות, כלומר הימצאותן של יותר נשים  מועמדות בזירה הפוליטית השפיעה על הבחירה, אבל עדיין רוב האנשים/נשים מצביעים יותר בהסתמך על תוכן הרעיונות ולא רק על פי הפוליטיקה של זהות.

״הנסיבות שעל רקען התקיימו בחירות 2013, וכן גישתנו, הקוראת לחבר בין ייצוג כרעיונות לבין ייצוג כנוכחות בחקר הפער המגדרי בהצבעה, מובילות אותנו לבחון העדפה לייצוג קיבוצי נשי כגורם נוסף להסבר הפער המגדרי בהצבעה. בבחירות אלה עמדו שלוש נשים בראש מפלגות בשמאל ובמרכז: שלי יחימוביץ’ בראשות העבודה, זהבה גלאון בראשות מרצ, וציפי לבני בראשות התנועה; מול מנהיגי מפלגות שכולם גברים במפלגות הימין והדתיים. יתר על כן, ברשימות מפלגות השמאל–מרכז מוקמו יותר נשים במקומות ראליים מאשר במפלגות הימין: מתוך 27 הנשים שנבחרו לכנסת, 10 הן מהימין ו-17 מגוש השמאל–מרכז.

על בסיס הנתונים של שמיר, הכינה ח״כ לשעבר נעמי חזן טבלה שפילחה חלק מן המפלגות ואף הסתכלה על הנתונים בציר הזמן (לעומת 2009). בעמודה הכחולה בצד ימין, אפשר לראות שמפלגות ימין ב 2009, סבלו מפער מגדרי של מינוס 6. וב 2013, הפער התרחב למינוס 9. לעומת זאת, מפלגות מרכז-שמאל ב 2009 היו בפער מגדרי חיובי של 3 וב 2013, העמיקו את הפער החיובי ל 5.

מה המסקנה המדהימה העולה מן המחקר לעיל?

רשימת מועמדים לכנסת הבאה – הכנסת ה 20, אשר תציג תפיסות ביטחוניות ניציות יותר מן השמאל מרכז, ואשר תשלב נשים במקומות ריאלים ויחד עם זאת תדבר את שפת הסוציאליזם, עשויה לתפוס בוחרות רבות. לתשומת לבם של: כחלון, יאיר לפיד, הרצוג. התנועה של ציפי לבני מעולם לא הציגה מצג כלכלי-חברתי עם נסיון לפתור את הבעיות של האזרחים בישראל בתחום יוקר המחיה ומשבר הנדל״ן. גם הליכוד ובמיוחד ראש הממשלה בנימין נתניהו, עם נזק מוכח לכלכלה הישראלית בשש השנים האחרונות בתחום יוקר המחיה ומשבר הנדל״ן יתקשו ל״מכור״ את עצמם כמועמד ומפלגה עם התחשבות בנושאי החינוך, בריאות, רווחה. הם ימשיכו להיות מוקד המשיכה לקבל הבוחרים הגברי.

מחקר מרתק אחר שהוצג בכנס הוא של ד״ר עינת לחובר ממכללת ספיר באשר להתנהלות התקשורת ותפיסות המועמדים והמועמדות את התעמולה ואת המסרים הפוליטיים כדי ללכוד קהל בוחרים. לחובר, אמנם הציגה את הממצאים בשפה מעודנת, אך התובנות שאני לקחתי מן המצגת שלה הן כדלקמן (הערה: לא קיבלתי את המחקר הסופי שלה בכתב, אני מסכמת את רוח הדברים של לחובר, אך כפי שאני מבינה אותם, כמי שגם סיקרה את מערכת הבחירות הזו):

כלי התקשורת נזהרו מאוד מלפנות לנשים המועמדות הבולטות (יחימוביץ׳, לבני, גלאון) בשפה מזלזלת או משפילה. העיתונאים לא נפלו לתוך הפח, של ראיונות מגדריים, חדירה לעניינים האישיים או התעסקות יתר עם המראה החיצוני. בהקשר הזה, העיתונות מקבלת מד״ר לחובר ציון טוב, אפילו טוב מאוד.

מנגד, דווקא המועמדות בעיקר מי שראו את עצמן מתאימות לראשות ממשלה לבני ויחימוביץ׳, עשו שימוש בנושא המגדרי בתעמולת הבחירות  שלהן. לבני חשפה את נפתלי הבעל, יותר מתמיד, הרבתה להצטלם עם החתולים או במטבח, מבשלת עבור הבנים שלה. תמונות רכות, שיאזנו את היותה אישה קשה ורצינית.

סרטון הקופסאות בפריזר של שלי יחימוביץ׳ זכור לכולם, כמו גם הכנסת כלי התקשורת לתוך המטבח שלה בערב חנוכה, והשיח על הבישולים, על המוצרים, על הסנדוויצים. הדברים הללו בלטו מאוד דווקא כשהגיעו מצידן של שתי המועמדות. הן חשבו משום מה, שאלה הם המסרים שימשכו יותר בוחרים/בוחרות במרכז-שמאל. אף צרכן תקשורת לא קיבל את אביגדור ליברמן, בנימין נתניהו, נפתלי בנט או יאיר לפיד, עומדים במטבח עם סינור.

היועצים האסטרטגיים של המועמדים/ות המובילים/ות או המועמדים/ות עצמם/ן – היו ככל הנראה אלה שחשבו שזו מנת המסרים שהציבור הרחב רוצה לקבל (עד עצם הרגע הזה, קשה לי אישית להאמין ששלי יחימוביץ׳ הלכה על תשדיר מגדרי כה מגוחך ורדוד). כך הם ניסו לעצב את התודעה של מה שהם חשבו לנכון ומקובל. זה מזכיר לי את אותם הפרסומאים (לפעמים אלה אותם הפרסומאים שגם עובדים בקמפיינים) החושבים שכדי למכור חיתולים, רצוי לפנות לצרכנית הפוטנציאלית בלשון נקבה. שמישהו יעיר אותם שם ויספר להם שב 2013- 2014 רוב הגברים מחתלים לבד והיטב את התינוקות שלהם. ושלא רק הנשים המועמדות לכהונה, עושות בישולים במטבח.

 

המחקר השלישי (הוצגו מחקרים רבים נוספים, אני דגמתי חלקית) שמצאתי שהוא ממש חשוב ומרתק, היה בדיקה השוואתית שערך ד״ר אסף שפירא מן המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בנוגע לחסמים החוקיים על חקיקת העדפה מתקנת. או במילים אחרות: מדוע לא מצליחים להעביר בישראל חקיקה שתאפשר העדפה מתקנת בבחירות לכנסת.

לדבריו של שפירא חברות כנסת מנסות מאז 1994 לתקן את החקיקה הישראלית והוגשו יותר מ20 הצעות חוק פרטיות שניסו בדרכים שונות למסד מכסות ייצוג לנשים. למעשה לפני חצי שנה, הצליחו בפעם הראשונה אי-פעם בישראל, חברות הכנסת עליזה לביא ויפעת קריב (יש עתיד) בשיתוף פעולה נרחב עם סיעות נוספות להעביר חקיקה שתצ׳פר רשימות מועמדים ברשויות המקומיות (בלבד) שתיכלל בהם אישה בכל שלישיה. מי שיפעל לפי הכלל החדש יזכה לתקצוב נוסף, פעוט יחסית, של 15% במימון בחירות.

החקיקה הנה צנועה, לא מחייבת ובכל זאת, פעם ראשונה שהחוק הישראלי מכיר בתעדוף פוליטי מגדרי.

שפירא ציין את צרפת, בה החל משנת 2000 החוק מחייב כל מפלגה להציג רשימות המכילות לפחות 49% נשים ומפלגה שלא עומדת בסטנדרט, אינה נפסלת, אך נושאת בקנס כספי.

הוא הביא כדוגמא גם את ספרד, שם כל רשימה מפלגתית חייבת לכלול לפחות 40% לבני המגדר הפחות מיוצג. רשימה שלא עומדת בכך, פשוט נפסלת. והכלל בחקיקה מוחל על כל חמישה מועמדים. כלומר בכל חמישיה שניים עד שלושה גברים וההפך.

שפירא תיאר, כיצד החסמים הפוליטיים והחברתיים נראים בסופו של דבר דומים בכל המדינות. גם בצרפת ובספרד קמו טענות, אותן משמיעים גם בישראל: המכסות הן התערבות באוטונומיה של המפלגות. לדבריו, את הטיעון הזה ״ניתן לסתור בטיעונים ליברליים נוגדים״.

שפירא מוסיף שבישראל מושמעת רבות הטענה שהחסם הוא החברה החרדית, והתנגדות עד כדי משבר קואליציוני עם החרדים. ״אבל החסם הזה הוא לא נכון במבחן המציאות. משתמשים בכך כתירוץ. אם זה יוכרז כמהלך, אולי יתעורר משבר עם החרדים, אבל אף ממשלה עד היום לא קידמה את הנושא של המכסות ולכן השימוש בחרדים כטיעון הוא פשוט תירוץ״

לדבריו, החסם המרכזי בישראל הוא חוקתי. יועצים משפטיים בכנסת טענו בעבר (2005, חקיקה של אתי לבני) שכדי שהחוק יעמוד במבחן בג״צ, עליו לקבל 61 קולות בעד בכל אחת מן הקריאות. ״זה הוא חסם משמעותי, על אף שניתן להתווכח על העמדה של היועמ״שים, כי הטיעון שהחקיקה הנ״ל מתנגשת עם עקרון השוויון היא גם הפוכה. העדר חקיקה פוגע בשוויון״.

שפירא מסכם שהחסם המרכזי הקיים, בכל המדינות, הוא החסם האינטרסים. הגברים המכהנים בכנסת פשוט לא רוצים לראות חקיקה שתפגע בהם ישירות. לדוגמא, בליכוד, אם יוכנסו כיום מכסות של שליש סיעה, זה יפגע בח״כים של השורות האחרונות, כמו שטייניץ, אקוניס והנגבי.

״איך מתגברים על החסם הזה? פשוט מכניסים בשלב ראשון מכסות לא מחייבות, עם קנס על מפלגות שלא מקיימות או באמצעות חקיקה הדרגתית. בסופו של דבר, הגורם החשוב ביותר להובלת תהליכים כאלה, כפי שהתרחשו בספרד, צרפת ובלגיה, הוא הלחץ הציבורי. תנועות ציבוריות למען מכסות. בצרפת המחוקקים הגיעו פשוט למצב שכבר לא יכלו להתנגד ציבורית כך. מי שהתבטא נגד המכסות, זה הפך לנטל פוליטי ונתפס כמזיק לו ברמה הציבורית״.