השר גלעד ארדן בעד הגבלת חופש הביטוי

ג’וזף ביהוראניס, נשיא ליגת החוג הלבן בשיקגו (white circle league) נעצר בינואר 1950, אחרי שעמד בפינת רחוב וחילק עלונים פוגעניים. הוא קרא לראש עיריית שיקגו “לעצור את הסגת הגבול, הטרדות, פלישה אל האנשים הלבנים… על ידי הניגרו’ס (השחורים)”. ביהוראניס הואשם בהפצת פרסום החושף “אזרחים מגזע, צבע, אמונה או דת לבוז, לעג או גידופים”, הורשע ונקנס ב 200 דולרים. אחת מטענות ההגנה של ביהוראניס, שהגיע עם התיק שלו עד לבית המשפט העליון של ארה”ב היתה כי הפרסום שלו מוגן על ידי חופש הביטוי וכי לא ניתן להשמיץ ציבור כללי. השמצה, כך נטען, הנה רק של אדם, לא של קבוצה.

כללי לשון הרע, בחקיקה המודרנית של מרבית המדינות, מכירים בכך שציבור שלם יכול להיפגע מהוצאת לשון הרע, אך אין מקנים לאותו הציבור זכות לתבוע לשון הרע. ההגיון פשוט: נניח שגדוד צה”לי נעלב מסרט מכפיש בטלוויזיה. האם הגדוד, כגדוד, יכול לתבוע? אולי יש אחד או שניים מתוך חיילי הגדוד שלא נפגעו? הקבוצה מסוגלת להחליט כקולקטיב עבור הפרט בנוגע להכפשה, שהיא עניין אישי לחלוטין?  מי מחליט עבור גדוד צה”לי (או כל קבוצה אחרת) שהיתה פגיעת לשון הרע?

הכפשת השחורים כקבוצה, נתפסה על ידי בית המשפט העליון של ארה”ב כעבירה פלילית, על אף היותו של חופש הביטוי ערך מוגן בחוקה האמריקאית. בפסיקה מאוחרת יותר, דווקא התחרט בית המשפט העליון וצמצם את משמעותו של פסק הדין הנ”ל. וממילא, השחורים, שחורי שיקגו של שנות ה 50, לא יכלו לתבוע את ביהוראניס בלשון הרע בבית משפט אזרחי. גם כיום הם לא יכולים לתבוע את עלבונם כקבוצה, כי עלבון הוא דבר אישי. הכפישו אותי או לא הכפישו אותי. נגרם לי נזק מן ההכפשה או לא נגרם לי נזק מן ההכפשה.

חיפשתי אך התקשתי למצוא ולו דוגמה אחת, לתביעה אזרחית של קבוצה בגין לשון הרע כלפיה. גם במדינות אחרות. החוק בדנמרק, מסתבר, הולך גם הוא למישור הפלילי (ולא האזרחי של הפיצויים) כאשר מדובר בהשמצה ציבורית כלפי קבוצה בשל “הגזע שלהם, צבע העור, השתייכות אתנית, דת או נטייה דתית”. כך גם בפולין, אישום פלילי כאשר העלבון הוא בשל השתייכות לאומית, אתנית, גזעית, דתית או העדר דת.

בישראל, הופקדה הסמכות בידי היועץ המשפטי לנקוט בנתיב הפלילי כאשר מדובר בציבור או קבוצה שנפגעה, כך שהשם טוב והאינטרסים של הנעלבים יאוזן אל מול חופש הביטוי. הצעת החוק של ח”כ יוני שטבון (הבית היהודי) מנסה להפר את האיזון הזה תוך הפניה לחוק תובענות ייצוגיות. שטבון אמנם מעניק את כלי התביעה האזרחית רק לצה”ל, אך בדיון שנערך אתמול בועדת השרים לענייני חקיקה, תבע שר בטחון הפנים יצחק אהרונוביץ (ישראל ביתנו) גם את עלבונם של כל שוטרי ישראל ונציגי זרועות הבטחון. מעתה, הם ימשיכו בפעולות צבאיות, חשאיות וגלויות, נגד תושבי השטחים ולאחר מכן, לא יוכל לבוא אף אדם: עיתונאי, יוצר דוקומנטרי, תחקירן של עמותה להגנת זכויות אזרח, אפילו איש צבא שרוצה להלשין ולא עלינו, גם לא כותב סטטוסים בפייסבוק – ויוכל לספר לציבור מה עשו לו.

ןמדוע לעצור במעשים של צה”ל? אולי אפשר להוסיף לחוק גם תחולה על זרועות אחרות של השלטון? האם לא כדאי שגם חוקרי המס יתבעו כקבוצה את עלבונם? מה עם פקידי מנהל מקרקעי ישראל? כוחות כיבוי האש, אם מישהו יעז לפרסם שהם לא מתפקדים כצוות?

שלושה שרים בלבד התנגדו להצעת החוק הזו: שרת המשפטים, ציפי לבני, שר האוצר, יאיר לפיד ושרת הבריאות יעל גרמן. מעניין שלבני  הצטרפה לממשלה ודרשה לעמוד בראש ועדת השרים לענייני חקיקה בדיוק כדי להיות נוכחות בסיטואציות אלה. היא הצהירה שהיא תהיה זו שתבלום חקיקות אנטי-דמוקרטיות ושזו הסיבה שדרשה לעמוד בראש ועדת השרים לענייני חקיקה. בינתיים התוצאה היא 0:1. מערך הכוחות הפוליטיים הוא כזה שאין לה שום כוח בלימה.

עוד יש לציין את שר התקשורת, גלעד ארדן, שבמבחנו הראשון, כאיש שאמור לעמוד מעל למערכת התקשורת של מדינת ישראל הוכיח שאינו מבין מה המשמעות של תקשורת חופשית במדינה דמוקרטית. אז יש לנו שר תקשורת, שבעד צמצום והגבלת חופש הביטוי. לפחות את זה עוד מותר להגיד ולכתוב. מעניין מתי הממשלה תחיל את התיקון החדש לחוק איסור לשון הרע על עצמה.

את הפוסט ניתן לקרוא גם בפלוג, באתר הארץ