תובנות של אחרי הבחירות

המשימה הראשונה הניצבת בפני הממשלה ה 34 של ישראל: לוודא היטב, זה עם זה, שלא נלך לבחירות שוב תוך 24 חודשים. מדינת ישראל זקוקה ליציבות ולא למערכות בחירות טרום זמנן. הפוליטיקאי-על רב הכישורים, הפתיע את כל המדינה כאשר פיטר את שריו הבכירים יאיר לפיד וציפי לבני והכריז על מערכת בחירות והנה כעת, קצת פחות מארבעה חודשים כשנתניהו זכה באמון הציבור באופן מוחלט ומחודש, יש לקוות שיצליח לנהל את המדינה בלי מערכות בחירות מוקדמות.

מספרי המנדטים בהחלט מאפשרים לו, וגם לליכוד, להוביל קואליציה בשקט. העם נקעה נפשו ממשחקי כסאות וגם אם מישהו שם, מבין המפלגות בצמרת, יתחיל בתמרונים, יש להניח שזה יתקבל בציבור במיאוס גדול. מספיק עם זה. צריך לשבת אחד עם השני, לתפור הסכם קואליציוני ולהתקדם.

המשימה השניה הניצבת בפני ראש הממשלה, ועדיין אפשר לעשות זאת, גם אחרי הבחירות: היא להציג בפני הציבור מדיניות. בבלוג שלי, כתבתי, מספר רב של פעמים שראש ממשלה מכהן ההולך למערכת בחירות ללא מצע כתוב או תכנית כלכלית או מדינית מסודרת, פוגע באזרחים. בליכוד השיבו, שהציבור צריך לסמוך על הביצועים שלהם בשנים האחרונות ושהמצע שלהם הוא העשייה. ובכן, לקראת סוף מערכת הבחירות, נסוג במידה מסוימת נתניהו מן הגישה הזו ואמר, כי מבין שלא טיפל כפי שצריך בבעית מחירי הדיור ויוקר המחיה וכי הוא מתחייב לטפל בהם בקדנציה הבאה. אז מה התכנית? מה על הפרק?  איך הוא מתכנן להיות חלק אישי מן השיח הכלכלי-חברתי. על הפרק: משק הגז, דיור ציבורי, יוקר המחיה, מערכת הבריאות ומעל לכל מחירי הדיור בישראל.

כך גם בנוגע לנושא המדיני: ראש הממשלה נבחר במנדט עצום של הציבור הימני-לאומי-דתי של מדינת ישראל, אבל כעת הוא ראש הממשלה של כולם. אם כן, האם יש חזון מדיני? האם יסופח גוש עציון, כמהלך ראשון (כפי שהוצע על ידי אחד מחברי הכנסת עמו שוחחתי ביום רביעי בבוקר). האם נתניהו מתכנן לאשרר בישיבת הממשלה את דו״ח אדמונד לוי ז״ל לשינוי התפיסה המשפטית בנוגע למעמדם של השטחים. האם תכנית ההרגעה של בנט, לסיפוח כל שטחי סי תעלה לדיון ממשלתי.

מסביב לליכוד אפשר לסכם כמה נקודות מן הבחירות

ראשית, יאיר לפיד זכה להייפ תקשורתי גדול אך התוצאות של יש עתיד בקלפי לא משמחות מבחינתו. אמנם מדובר ב 11 מנדטים, אך אלה מספרים לאופוזיציה והוא עם חברי מפלגתו יצטרכו להסתגל לסטטוס חדש ובעייתי ביותר. נקודה בפרלמנט הישראלי ממנה קשה להביא קבלות ולהראות יכולת ביצוע. על אף קמפיין שטח מושקע ביותר, למרות פגישות עם אינספור ישראלים ברחבי המדינה, לפיד יהיה החבר הכמעט הכי זוטר באופוזיציה (אחרי הרצוג ועודה).

שנית, אלי ישי הוא פוליטיקאי לא מרשים. יש לו בוודאות תכונות אישיותיות אשר קוסמות לציבור הימני-דתי אך זה לא הספיק כדי לסחוף את המצביעים במעגלים הרחבים יותר. הופעותיו התקשורתיות היו אומללות. הוא דיבר מהר, בלע מילים, עד כדי כך שאי אפשר היה להבין אותו בחלק מן הנאומים. שיח מרן, בינו לבין אריה דרעי, היה שיח פנים מגזרי שלא פרץ את גבולות בתי הכנסת.

שלישית, משה כחלון: אם ירצה לממש את הבטחותיו לבוחרים יהיה עליו לדרוש את משרד האוצר, תיק השיכון, מנהל מקרקעי ישראל ואף השליטה בקק״ל, תחת קורת גג סיעתית אחת. לקח גדול מן הממשלה ה 33 הוא הפיצול שבין משרד השיכון לבין משרד האוצר לשתי סיעות שלחמו זו בזו, יש עתיד והבית היהודי. כעת, כדי להניע מהלכים כפי שהובטח במהלך מערכת הבחירות, כחלון אמור להיות בר-סמכות להשפיע בשני הקצוות של משבר הדיור. נתניהו, להערכתי, אינו יכול להרשות לעצמו להיוותר על הגדר יותר בנושא הדיור ויצטרך, כפי שהבטיח, לצלול לנושא לעומק.