במטה יום בחירות של המחנה הציוני: ללא אופוריה

שמעון בטאט מגלגל ביד שלו מיני מסבחה בצבעי שחור לבן. את אותה המסבחה הוא החזיק לפני שבועיים בידו, בכנס שקיימו יצחק הרצוג וציפי לבני באזור הכפר ערה. כבר אז הוא נפנף בפריט הזה אל מול עיני. כאילו שהמסבחה תביא לו תוצאות בקלפיות ביום שלישי הקרוב. אם על זה הוא בונה, אז מצבו לא טוב. בטאט, מנהל מטה הבחירות, האיש של הרצוג (לשעבר איש של אהוד ברק), שבנה את עבודת השטח סביב ניצחונו של הרצוג על שלי יחימוביץ׳ בבחירות על ראשות העבודה לפני שנה וחצי, ונתפס בעיני סובביו כטיפוס הלא קל של מפלגת העבודה בימים אלה, יושב בחדר הבקרה ושליטה בקומה העליונה של מטה המחנה הציוני ומארגן את מטה יום הבחירות. ראיון טוב או רע. ייעוץ לרוטציה כזה או אחר. בסופו של דבר, היכולת לקדקד על מה שיתרחש ביום שלישי במעל ל 10 אלפים קלפיות ברחבי המדינה, היא שתביא את המנדט הנוסף, את האקסטרה הקטן הזה שהמחנה הציוני כל כך זקוק לו.

לפני כמה ימים, הראה לי בטאט את תוכניות העבודה, ואת מערכת המחשבים המסועפת, את חדר הבקרה (למעלה), את אגף המבצעים עם שולחנות המשימות (בקומה הנמוכה יותר של המטה) ואת כל זרם הפעולות וההתקלות של יום בחירות.

הייתי שם ביום חמישי בערב, חמישה  ימים לפני שעת השין. בחדר הבקרה ניצב שעון גדול, שמתקתק את הזמן אחרונית. כל מי שמסתובב שם מודע לגמרי לרגעים ולשניות. כשהגעתי, המטה המה עובדים ופעילים. לכל מי שחושב או חשב שיש שם אוירת אופוריה – התשובה היא: ממש לא. אם כבר אז יש לחץ שקט. מורכבות הבחירות על כל ההיבטים מתנקזת לתוך רגעים אחרונים. מצד אחד: מועמד לא הכי כריזמטי, שראיונותיו הטלוויזיונים, בימים הסוגרים של הבחירות יכלו לעשות נזק כבד. מצד שני, התלהבות ברחובות, רצון כן של אנשים רבים לראות החלפת שלטון. השמאל בישראל, כפי שאולי לא ניתן היה לראותו שנים. עם מתנדבים, עמותות שטח, סרטוני וידאו ברשת ורחש-בחש בלתי פוסק ברקע. זמזום קבוע כזה של ׳השלטון עשוי להיות שלנו, אבל זה עדיין רחוק.׳

תוך כדי הסתובבות בחדרים, בסמוך לאגף התקשורת, שני צגי טלוויזיה גדולים תלווים במסדרון. הם ניצבים ממש ליד חדר הטוקבקים. מעבר לדלת שתי עמדות מחשב ובהם יושבים האנשים שמעצבנים את כולם בתגובות (מן הסתם באמצעות יוזרים פיקטייבים). דווקא את אותם שני עובדים לא ראיתי. בשש בערב ביום חמישי, הם מטקבקים מן הבית או לא מטקבקים בכלל.

על הצגים בסמוך ערוצי החדשות המרכזיים. באחד מהם, עודד בן-עמי מראיין את מיכל הרצוג.

איתן לוין, ראש מערך ההסברה במחנה הציוני מלווה אותי בהתרוצצות בין החדרים.

שאלה: החלטתם פתאום לדחוף את מיכל הרצוג לכל מקום?

איתן לוין: כן. חשבנו שזה נכון בסוף הקמפיין לשים אותה יותר בפרונט. והיא באמת נשלחה לכמה ראיונות. חשבנו שזה מציג את הרצוג באור טוב.

בזמן שמיכל הרצוג נצפתה על המסך, גם היא בראיון בינוני. פניה בוהקות מעודף איפור. אולי היא מזיעה שם מלחץ, אולי המצלמות מכוונות עליה צמוד מדי. מנהלת ההסברה והתקשורת, תמי שנקמן, אשר הצטרפה לצמרת צוות הייעוץ התקשורתי, יחד עם הכנסתו של ראובן אדלר לקמפיין, ישבה בחדר הסמוך עם הנייד מחובר לה לאוזן. שינקמן לא הספיקה לראות את מיכל הרצוג על המסך. אין זמן אין זמן. היא בנייד, מדברת. לידה עופר נוימן, גם הוא כל הזמן על הנייד. למעט ח״כ איתן כבל, שהיה במטה כאשר הגעתי לשם, שאר חברי הכנסת נפוצו לכל עבר. בכנסים, באירועים, בפעילויות. כך גם אנשיו הצמודים של הרצוג, ראש המטה איל שוויקי והיועץ הפוליטי יואב הראל ואפילו דובר המפלגה, דניאל הרוש, לא נצפה שם. את היועצת הבכירה של ציפי לבני, מיה בנגל, תפסתי בכורסה בפינת העישון, מסתודדת עם הסוקר קלמן גייר.

הגעתי למטה של המחנה הציוני, דווקא ביום חמישי בערב, בשעה שבטאט תכנן את תרגיל התפקוד של המטה לקראת יום בחירות. באגף המבצעים הזה בקומה התחתונה, סביב שולחנות המסודרים בצורת ״ח״ הוצבו הממונים על היסעים, ממונה על קלפיות, משפטן, נציג מחשוב. באמצע ישבה שוש רבן, סגן אלוף בדימוס מצה״ל (לשעבר ראש ענף יחידות שדה בזרוע היבשה) וכמו כל מפקדת טובה, חילקה את הכל לשלוש, והורידה פקודות. רבן התרוצצה בין הקומה העליונה, חדר הבקרה, לקומה התחתונה, חדר המבצעים. כפופה אל תוך הכרטיסיות, והקלסרים שלה, ומדי פעם עוזבת את השולחן ועולה למעלה אל בטאט, רבן נראתה כמכוונת משימה, כמי שלא שמה לב כרגע לשום דבר, חוץ מן הקמפיין. עיתונאית חלפה על פניה? אז מה. היא הרימה את העיניים והמשיכה במשימה.

ומה כלל התרגיל של יום הבחירות? עובד מטה נוסף, הזמין אותי לצמצם את הפוקוס ואת התשומת לב למחשב הנייד שלו. צמצתי עיניים בכאב לטבלת אקסל מפורטת. הנה לדוגמא, בשיאו של התרגיל המדומה בו הוזמנתי לצפות, בקלפי מספר  X, לא הגיע יו״ר הקלפי מטעם המחנה הציוני. המשמרת שם נטושה. צריך לשלוח מחליף. על גבי עמוד האקסל נפתח חלון קטן, עם מספר הטלפון של המחליף ומישהו צריך להתקשר אליו מהר שיתייצב מיד בקלפי הנטושה. ״תיק התרגיל״ של רבן ושותפיה היה מלא בהתקלות יום בחירות: ״מכות״ בדימונה, ״זיופים״ בחולון, ״עתירה משפטית״ בחיפה, ״מישהו ללא ההסעה״ בקרית שמונה ועוד. הם תרגלו שם כיצד להתמודד ולפתור הכל במידי.

למעלה בחדר הבקרה של בטאט, תרגלו בינתיים, את תהליך קבלת הנתונים מרחבי כל הארץ. בטאט סידר גם לעצמו, שולחן גדול בצורת ״ח״. מסביב לו דובר, משפטן, סוקר, יועץ אסטרטגי, ועובדי קמפיין נוספים. אל מול כולם, בטבלת אקסל ענקית שהוקרנה על הקיר, ״התחילו״ (לכאורה לכאורה, זה רק תרגיל) להופיע התוצאות השונות מרחבי הארץ. כמה הצביעו, כמה עוד צריכים להגיע. בצד שמאל, שעון עצר גדול, שסופר את השעות, הרגעים (״אפילו את הננו-סקנדס, אנחנו סופרים כאן, צחק אחר כך איתן לוין) עד לרגע סגירת הקלפיות.

אז הגענו לדבר על לב העניין של הבחירות. מטה ארגון יום בחירות אמור להיות יעיל במשגור אחרוני המתבלטים לבחור במחנה הציוני ברגע האמת.

״אנחנו התחלנו לערוך מיפוי של כל המדינה, מאז ינואר 2014״ אומר לי בטאט. ״בדקנו מה אנשים הצביעו בשלוש מערכות בחירות אחרונות. והפקנו עבור עצמנו דו״ח שלם. קראנו לזה דו״ח אפס. בדקנו גם את אחוז האהדה למותג ״מפלגת העבודה״ והמצב שלנו היה על פנים. התוצאות בינואר 2014, הראו שאנחנו במיתוג שלילי.״

״לאחר מכן, גיבשנו מסד נתונים כדי להבין מי במדינה תומך בנו באופן מובהק, מי מבין בעלי זכות הבחירה בוודאות לא יצביע לנו. והתחלנו להרכיב פרופיל של האנשים שאפשר היה למשוך אותם למפלגת העבודה. אז אפילו לא חשבנו על שם אחר. זיהנו כמליון מצביעים (המספר המדויק הוא יותר ממליון, סביב 1.2 מליון) של בעלי זכות בחירה שהם ״חלק מן המשפחה המורחבת״. הכוונה היא לאנשים שבוחרים במרצ או ביש עתיד. מצביעי מרכז מתלבטים. בדקנו את מדדי ההגעה של אנשים לקלפיות״

שאלה: אז אחרי כל המיפוי הזה, איך אתם משתמשים במידע הזה ביום בחירות?

בטאט: לפני כשנה ייסדנו פורום מנכ״לים של כל המפלגות, למעט המפלגות שלא היו מעוניינות לשתף פעולה (הבית היהודי, הליכוד, הערבים). כל השאר, כולל ש״ס, יהדות התורה, מרצ ויש עתיד, מחזיקים נציגי מפלגות בקלפיות אשר יעדכנו באופן שוטף את המערכת מרכזית עם נתונים בנוגע לשיעורי ההצבעה הספציפיים בכל קלפי. הקובץ הזה ישלח מדי 15 דקות לכל נציגי המפלגות, כלומר לא רק אלי. אנחנו נדע, לכוון את הפוקוס שלנו, בכל אתר ואתר, לאותם האנשים, אשר קודם הגדרנו אותם ״במשפחה״ ואשר עדין לא הגיעו להצביע״

שאלה: איך תגיעו אליהם כדי להמריץ?

בטאט: ״גם פה יש לנו מיפוי יותר רציני מאשר סתם להציק בסמסים. אנחנו יודעים מה היא  הדרך הנכונה לפנות אליהם. האם זה באמצעות מייל, טלפון או באמצעות רכז איזורי שמחזיק אצלו ביד רשימות וממונה על קבוצות של אנשים ואז הם גם יקבלו טלפון ממישהו שמכיר אותם. מישהו מן הסניף, מישהו מן האיזור״

שאלה: כמה כסף הקצתם ליום בחירות?

בטאט: נראה לך שאני אגיד לך?

שאלה: כמה עלתה המערכת של הממוחשבת?

בטאט: – – – – –

בשלב הזה, קוראים לבטאט לחדר אחר. אני פונה אחריו. נכנסת למשרדו הפרטי. בטאט שמח להצטלם עם הקמע שלו. הפעם, הוא לא מתכוון למיני-מסבחה, אותה פגשתי גם בערה בשבת לפני שבועיים. הוא  מתכוון לקמע של אמת. קמע של החיים. בטאט לוקח את התמונה הממוסגרת המוצבת על השולחן של הנכדה הטריה שנולדה לפני כחודש ומחבק. ״שניידר, בזהירות עם המצלמה, לא יותר מדי קרוב לתינוק של סבא. שלא תסבכי אותי עם הבן שלי.״

תמונות נוספות